שביל ישראל - שכיית חמדה

שביל ישראל " השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק, למעין. לא סלול, לא תמיד מסומן...חוצה את העיר, עולה על ההר, ממשיך על הים, ממשיך גם מחר ." בעמק יפה, בין כרמים ושדות מתנוסס לו סימון שביל בין שלוש קומות: לבן- לסימון הצפון, כחול- לסימון הים המייצג את המרכז וכתום- לסימון המדבר המייצג את הדרום, קיימות פרשנויות רבות לצבעי סימון השביל, זו הפרשנות שלי. אז איך הכול התחיל? התגייסתי, מה זה כבר שנתיים ? נעביר אותן, יהיה בסדר. הרעב לשביל החל כשהשטח הפסיק להיראות כל כך מאיים וזר. השבתות בצבא הפכו לחוויה, טיולים במפלים שוצפים ובתלים מקראיים ברמת הגולן פיתחו בי תיאבון גדול לראות, להכיר, להריח, לשמוע וללמוד. בשנה שקדמה לשחרור החלה מסכת בירורים, איך עושים, מה עושים? שמעתי שמטיילים נוסעים לאורך כל מסלול השביל ברכב שטח לפני תחילת הטיול ומטמינים אוצרות בדמות בקבוקים של מים... זה אמיתי? לי בכלל אין רכב שטח...מה עושים ? השחרור המיוחל מהצבא הגיע במרץ, ולשמחתי גיליתי שזוהי התקופה הטובה ביותר לטייל. עם תהליך הקריאה וההכנות הבנתי שזה לא טיול שעושים עם כל אחד והחלטתי ששווה לחכות לשחרור הקרב של סיון, חברה טובה שלי. (לימים החלטה שהוכיחה עצמה), כך התקבלה ההחלטה לדחות את מועד היציאה לשביל ל"עונת" הטיולים הבאה בתור בה נהוג לטייל -; ספטמבר. המתנה, מילואים וטיול הכנה ארבעת חודשי ההמתנה היוו משחק מקדים ורק העלו את הציפייה. שבועיים לפני מועד היציאה זומנתי למילואים, שוב הסלמה ברצועה, בתכנון היה לצאת לטיול הכנה ולצערנו הוא נדחה. סיון ואני ניצלנו את הזמן המשותף במילואים להמשך תכנונים. סיון כבר פרסמה את מועד היציאה בקיר הפייסבוק שלה, ואנחנו היינו מוכנות. באחד מלילות המילואים במהלך אותו שבוע, סיון קיבלה הודעה בפייסבוק מחבר שהכירה בקורס הקצינים, הסתבר שהוא יחד עם חבר נוסף מתכוננים לצאת לשביל בדיוק בתאריך שאנחנו קבענו (לימים נגלה שכמוהם עוד רבים אחרים), אז החלטנו להיפגש ולשקול את איחוד הקבוצות. רוב ציוד הטיולים כבר נקנה, אני וסיון החלטנו לצאת לטיול ההכנה שנדחה. נרגשות, וקצרות סבלנות פינינו לנו זמן מהעבודה, לקחנו את האוטו ויצאנו לדרך, היעד: נחל יגור ! החלטנו לעשות הכנה טובה, לישון בשטח, לקום עם שחר ולהתחיל את המסלול. הגענו לשטח בשעות בין ערביים, הכנו ארוחת ערב (על הגזיה כמובן), מיקמנו את הכילה, פרסנו שקי שינה והתארגנו לשינה... שלא הגיעה. מרחוק נצצו זוג עיניים קטנות, בוחנות אותנו, נעוצות בנו, ניסינו להתעלם והמשכנו בהתארגנות. כעבור כמה דקות העיניים התקרבו לעברנו, ומתוך החושך נחשפו גם זוג אוזניים ארוכות. לא עברה דקה ונשלפו האייפונים מהכיסים, מנסות לברר מה עושים עם ....שועלים. לילה ארוך התגלגל לו שם בטבע, לא הצלחנו להירדם, כל הזמן עקבנו אחר החיה, שעקבה אחרינו. בלית ברירה, החלטנו לישון במכונית. החזרה הגנרלית, עברה בתחושת אכזבה. תחילת הדרך המשותפת ערכנו מספר מפגשים בפורום מלא, הרביעייה כולה (סיון, אני וזוג הבנים) והבנו שמבחינת תאריכים ויעדים לטיול אנחנו בערך באותו ראש, למעט מחלוקת בנושא אחד -; האוהל (לאחר החוויה הלא כל כך נעימה בטיול ההכנה, סיון ואני החלטנו שלמרות המשקל ניקח איתנו אוהל, בשביל הרוגע). לאחר מספר מפגשים נוספים החלטנו שנצא כקבוצה אחת, עברנו יחד על המסלול וסימנו לנו מספר נקודות בהן נצטרך הטמנות. הטמנות הן מנות קצובות של אוכל ומים לכל חברי הקבוצה, שמטמינים באדמה או מחביאים בין סלעים לפני ההגעה לאזור. בדרום חולפים ימים שלמים מבלי להגיע ליישוב כלשהו על מנת לחדש מלאי, לכן תכננו להטמין מראש את החבילות האלו בחניוני הלילה, כך שנוכל להתחיל את הבוקר עם ציוד מלא מחדש. ימי ההטמנות יום הטמנות ראשון יצא לדרך, הגענו לנקודת ההטמנה הראשונה בשעת צהריים לוהטת ולמרות השמש החמה שהורגשה היטב במרחב השטוח והחולי, חפרנו במרץ. החפירה הסתיימה די מהר, דחפנו לבור את החבילה שכללה הקצבה מדויקת של שישה ליטרים מים לאדם ומספר מועט של קופסאות שימורים, מועט מידי. לחבילה הוספתי פתק (דרמטי ומרגש ראוי לציין) בו אנו מבקשים שאם מישהו מצא את החבילה שלא ישתמש בתכולתה משום שהיא כל מה שיש לנו בפרק הזמן בו נשהה באזור. יום העבודה נמשך וההגעה לנקודה הבאה ארכה זמן רב. הנסיעה בשטח הייתה איטית, לא פעם הג'יפ התחפר בחולות ונאלצנו לדחוף אותו. לבסוף הגענו לחניון הלילה וביצענו את ההטמנה (לימים גילינו שהמקום בו חפרנו מוכר לתיירים כנקודת ה"שירותים הטבעיים" דבר שהציל את ההטמנה מגניבה). החושך ירד ולא הספקנו לסיים אפילו מחצית מכמות ההטמנות שתוכננה. היום השני הגיע והמשימה הושלמה, ההטמנות כולן היו בקרקע ולכולן הוצמדו פתקים מרגשים. ימי ההטמנות עשו לכולנו חשק עז להתחיל לטייל, פה אחד הסכמנו שהדרום הולך להיות גולת הכותרת של הטיול. יום לפני קבענו להיפגש בקרית שמונה בלילה שלפני התאריך הנקוב (מאחר ואין אוטובוסים שמגיעים לקיבוץ דן בשעות כל כך מוקדמות ממרכז הארץ). עמוסי תיקים נפגשנו בנחל הזהב העובר בתוך העיר וחיכינו לרגע שבו נהיה בטבע, לבד. הבנים פרשו שקי שינה ואנחנו, כמובן - באוהל. הבוקר הגיע וההתארגנות ארכה זמן רב מן המצופה, מתנשפים ומזיעים הגענו לתחנת האוטובוס רק כדי לגלות שפספסנו, האוטובוס עזב אתהתחנה ממש רגע לפני שהגענו. תחילת הטיול !! תמונת פתיחה בבית אוסישקין ויצאנו לדרך! ההדרכה בספר התחילה ב - "הקפידו שלא לטפס על שערי ישובים", כשעוד טיפות החלב נוטפות מפינו, תמימים וחסרי ניסיון, השתדלנו להישמע להוראות. שער צהוב ראשון, אין שומר ואין שלט, מספר, משהו. דקות ארוכות של חיפושים העלו חרס, כך מצאנו את עצמנו מטפסים על השער (אחד מיני לא מעטים) ומחליקים את התרמילים מתחתיו. לא עברה שעה וקבוצת המטיילים הראשונה כבר הזדנבה מאחורינו, החלטנו להתעלם ולהתרכז ביופי הכפרי המרהיב שעמד לנגד ענינו. תחת רגלינו נפרסו מרבדים ירוקים ונחלי מים זורמים, מולנו ניצבו פסגות הרים ובמרחק יריקה מאתנו געו אינספור פרות בעלות פרצוף אדיש, לזה חיכינו! לילה ראשון חניית הלילה הראשונה במסלול התחילה באכזבה קלה כשמצאנו את עצמנו על מדשאות קיבוץ כפר גלעדי מבולבלים מכמות האוהלים, מחפשים את שלטי ה- "צדק חברתי", לדאבוננו לא הייתה זו עוד הפגנת ענק, אלא נחשול מטיילים שהתחיל גם הוא את הטרק בתאריך זה. לא מה שחשבנו, רצינו להיות לבד, בטבע. הצטיידנו במרכולית של הקיבוץ ליום הבא ועברנו על תכולת התיקים, מהר מאוד גילינו שאנחנו מלאי ציוד רב ומיותר, הלילה עבר במטרה אחת -; לאכול כמה שיותר ולהפחית את משקלי התיקים. "החמישייה הסודית" הקבוצה שלנו מנתה ארבעה מטיילי קבע ואורח, "נומנום" (כך כינינו אותו), סטודנט שהלך איתנו במהלך שלושת השבועות הראשונים. הקושי שלנו לספר את סיפור ההיכרות שלנו, הוביל לגמגומים קבועים בכל פעם שעלתה השאלה וכך הוצמד לנו השם "החמישייה הסודית" על ידי קבוצות המטיילים שפגשנו בדרך. שבוע ראשון מסלולי הצפון היו יפים להפליא וברט עבור "הדרומיים" בקבוצה שטענו שהם מרגישים בחו"ל. הימים עברו והקבוצה החלה לקבל צורה, תפקידים קבועים התגבשו - התפקיד שלי היה לתפור את כל הקרעים בבגדים ובתיקים (ריטואל חוזר שלא פסק עד שעזבנו את הצפון והצמחייה הסבוכה שבו). כל בוקר יצאנו למסלול קצת אחרי הזריחה, החל מהשעה אחת עשרה (בה החום מורגש היטב בספטמבר) החל טקס בחירת המקום האידיאלי לשנת הצהריים, הדרישות: עץ בעל צל גדול, קרקע ישרה ומינימום חרקים. כך העברנו את שעות השמש הלוהטות, בארוחת צהריים קלה שמיד אחריה נפרסו מזרוני השדה (לוקסוס במיטבו) והחלה שינה נעימה לרקע זמזום הדבורים, שעל פי רוב מצאו אותנו די מהר. תום ימי ההליכה בצפון, לרוב הגיע בשעות בין הערביים. עם ההגעה לחניון הלילה היו הבנים מבעירים מדורה (ועל כן נאמר: HUGGA BUGGA MAN MAKE FIRE"" לא השתנה מתקופת האדם הקדמון) עליה הייתה סיון מבשלת את ארוחת הערב. לאחר הארוחה הגיעה שעת הקמת האוהלים. המחלוקת בעניין האוהלים המשיכה ואנחנו עמדנו על שלנו, לא ישנות מחוץ לאוהל, הבנים נכנעו לרעיון בסופו של דבר וישנו גם הם באוהל. שבוע "בתים" תחילת השבוע עבר בהנאה גדולה, אם כי בהמשכו תקפו אותי כאבים, ההליכה המאומצת ומשקל התרמיל עשו את שלהם. יתר חברי הקבוצה החליטו לזכות אותי ב"שבוע בתים" ממש כמו בצבא, התיק שלי פורק כליל ותכולתו חולקה בין חברי הקבוצה. זה השלב בו הבנתי שההרכב הזה יגיע לסוף המסלול יחד ושזוהי תחילתה של חברות אמיתית. השבוע חלף והכאבים לא, המחשבה שאצטרך לפרוש מהשביל החלה לעלות לי לראש לעיתים תכופות אף על פי שסירבתי להיכנע לה. את השבוע הראשון סיימנו ביום חופש ומנוחה בחוף חוקוק שבכינרת (אליו הגעתי בטרמפ משום שכבר לא הצלחתי ללכת). שבוע הבתים עזר! יום ההליכה הראשון בשבוע השני החל ללא כאבים ובלילה, סמוך לנחל עמוד, לראשונה מצאנו את עצמנו לבד בשטח. עם מדורה גדולה ועדר סוסים שהעביר את הלילה בקרבתנו לא יכולנו לבקש יותר. אהבה בטבע  במהלך השבוע השני הוחזרה לי בטפטופים מרבית תכולת התיק שלי. אני ודרור התקרבנו מאוד, הוא היה השותף שלי לפחית הטונה בצהריים, המנוע טורבו בעליות קשות והמלווה האישי שלי בזמן שהשתרכתי מאחור. בשטח, זה די פשוט, האופי האמיתי מתבלט מהר ובקלות ודרור היה אישיות שלא היה אפשר שלא להתאהב בה. הפתעה לא נעימה בסוף השבוע השלישי חל שינוי לא צפוי בהרכב הקבוצה, סיון החלה לחוות כאבים שלא אפשרו לה להמשיך בהליכה, לאחר כמה ימי מנוחה בבית סיון חזרה אלינו ואליה חזרו הכאבים. כעבור כמה ימי טיול נוספים סיון פרשה מהמסלול סופית בהוראת רופא ויחד איתה פרש גם נומנום שימיו איתנו (כפי שהוקצבו מראש) אזלו. אני למדתי להכין את ארוחת הערב, שאף פעם לא הייתה תחליף מספיק טוב לזו של סיון. מהלך הטיול מחמישייה הפכנו שלישייה, אני המשכתי לסרב לישון מחוץ לאוהל כמיטב המסורת שלי ושל סיון וכך המשכנו להסתובב, שלושה "שביליסטים" ושני אוהלים. במרכז, דרגת הקושי של המסלולים פחתה באופן משמעותי, או שאנחנו הפכנו מורגלים, בכל אופן התאפשר לנו לגמוע מרחקים בזמן קצר יחסית שהשאיר אותנו עם זמן רב פנוי למחשבות, לתכנון ולהתעכבויות נוספות במסלול. שבוע השימוש בהטמנות החל, אזור ערד דרומה רצוף החולות, גבי המים, והמחסור התמידי בצל, הבהיר היטב שחוקי המשחק השתנו. שבוע זה היה מהמאתגרים בטיול כולו וזאת למרות שבמהלכו רוב ההטמנות נגנבו ואלו שלא נגנבו, פשוט לא הספיקו להשביע אותנו. עם זאת גילינו את טוב ליבם של מטיילים בסביבתנו שנחלצו לעזרה וכן את מלאכי השביל (ששמם מגדיר אותם בצורה הטובה ביותר) ופקחי רשות הטבע והגנים שהשאירו מאות ליטרים של מים ואוכל בהטמנות קבועות. למצוא מים ואוכל שהושארו בשבילך על ידי זרים ללא תיאום מוקדם, באמצע המדבר זו חוויה מסוג אחר. לעניות דעתי, מאוד ישראלית, אני לא מצליחה לחשוב על מקום נוסף בו דבר כזה יכול לקרות. בדרום הקבוצה שוב הורחבה כשהצטרפה אלינו שחר, מטיילת שהתפצלה מקבוצתה והחזירה אותנו שוב למעמד של רביעייה. ההליכה על גדות המכתשים הביאו עימם יופי מסוג שלא הכרתי, בייחוד בלילות. שחר לא הסכימה לישון באוהל וכל הזמן דיברה על הכוכבים שאני מפספסת. אזרתי אומץ והחלטתי לנסות לישון מחוץ לאוהל וכך לראשונה נרדמתי תחת כיפת שמיים כשמעלי פרוסה שמיכה של כוכבים. מאז עברו עלינו כמה לילות קרים, אבל לאוהל כבר לא חזרתי ותמונת הכוכבים רגע לפני השינה הפכה לקסם אמיתי שהיה עצוב להיגמל ממנו עם השיבה הביתה. יום אחרון בשביל כבר כמה ימים שראינו את אילת באופק. יומנו האחרון החל בטיפוס תלול וארוך לאוכף ובו שלט המסביר כי משני צידי האוכף מפרידות 500 מיליוני שנים ולמעשה ההרים שייכים לשתי תקופות גיאולוגיות שונות, הנוף מראש ההר היה מחזה מרהיב. התחלנו בירידה לכיוון אילת, קצב ההליכה הלך וגבר, חלוקי נחל התחלפו בכביש וזה התחלף בחול הים, תרמילים נזרקו על חול צהוב, מבטים המומים הוחלפו בחטף, רצנו לעבר הים לו כל כך חיכינו. ההגעה לאילת הייתה פלא, כשיצאנו מהמים חיכו לנו קבבים עסיסיים, המבורגרים, סלטים, שתייה מתוקה וכל טוב (מחזה שלא ראינו זמן רב) מלווים בחיוכים והצדעות על "השליחות הלאומית" שזה עתה ביצענו. למזלנו הרב השתחלנו בדיוק ליום כיף של לובשי המדים -; לתופעה הזאת קראנו "קארמת שביל", זה כבר קרה לנו מספר פעמים קודם לכן אבל אף פעם לא כך.

 אווירת הישראליות עטפה אותנו כסיום מושלם לטיול כזה.