היום הראשון – יצאנו אשתי ואני (בשנות ה-40 לחיינו) לטרק בהר מרו בפברואר 2017 דרך חברת Meru Mountain Treks and Safaris (ראו טיפ נפרד), עם המדריך ג'וליוס (ראו טיפ נפרד על המדריך) והצוות שלו שכלל טבח ופורטרים. נאספנו מהמלון בארושה בשעה 9:00 בבוקר, בדרך אספנו צעירה אמריקאית שהצטרפה אלינו, ועוד מספר עצירות לקניית ארוחת הצהריים (lunch box) להמשך היום וקניית בקבוקי מים ליום הראשון של הטרק. מארושה נסיעה של כשעה לשער הכניסה לשמורה, שם מתבצע התשלום (ע"י המדריך) עבור הכניסה, השהייה בפארק שירותי הצלה והריינג'ר. משם המשכנו בנסיעה ל-Momella Gate – בדרך חולפים ליד אחו שהמקומיים מכנים "סרנגטי הקטנה" היות ויש שם זברות, ג'ירפות, ועוד בעלי-חיים שהיה קשה לזהות מרחוק. בשער מומלה (גובה כ-1500 מ') פרקנו את התיקים מהרכב, אכלנו ארוחת צהריים, וחיכינו לשאר הקבוצות שעולות איתנו באותו היום – הפארק מקצה ריינג'ר אחד לליווי הקבוצות כל יום, ולכן מחכים שכל הקבוצות תתארגנה ותהיינה מוכנות. אצלנו היו 4 קבוצות – בנוסף לקבוצה שלנו עוד 3 קבוצות, כולם של גרמנים – זוג + ילדה, זוג, ושני גברים – סה"כ היינו 10 מטיילים שעשו יחד את המסלול בתוספת ארבעה מדריכים והרבה פורטרים (שלא עלו ביחד איתנו אלא בנפרד), ואת כולם מוביל הריינג'ר. באזור החניון בשער יש די הרבה קופים, על העצים, וגם בבונים שהולכים להם באזור. התחלנו ללכת בסביבות 13:30, כאשר קצב ההליכה הוא איטי מאוד ('פולה-פולה' בלשון המקומיים) – ישנם שני מסלולים להגעה למחנה הבקתות הראשון – בדרך כלל עולים לבקתות במסלול הארוך יותר ויורדים בסוף במסלול הקצר (הפורטרים עם הציוד עולים כמובן בדרך הקצרה). תחילת הדרך בדרך לא סלולה המיועדת לרכבים, בשלב מסויים חתכנו לתוך היער לקיצור, בתחילת הדרך רואים מרעה של באפלו מרחוק (שאמורים לעבור לידו בחזרה בדרך הקצרה). מידי פעם בדרך ניתן לראות בעלי חיים נוספים – בעיקר אנטילופה. מידי כשעה עושים עצירה של 10-15 דקות לשתייה ומנוחה קצרה. אחת העצירות עשינו ליד מפל נחמד.

ההליכה מאוד איטית – כשהטענה היא שמירת כוחות לטיפוס הקשה לפיסגה. בשלב מסוים, כחצי שעה לפני הסיום, התחיל לרדת גשם, עטינו עלינו מעילי גשם והמשכנו בצעידה. הגענו למחנה הראשון – Miriakamba Hut (כ-2500 מ' גובה) – לאחר כ-5 שעות ועלייה בגובה של כ-1000 מ' בסביבות 18:30, רטובים אך מרוצים. חולקנו לחדרים, יש מספר בקתות למטיילים, בכל בקתה מסדרון עם חדרים בשני הצדדים, כאשר בכל חדר שתי מיטות קומותיים, בעיקרון הלינה היא משותפת, אך היות והיו מספיק חדרים, התחלקנו כך שכל זוג/משפחה ישנו בנפרד (לריינג'ר, למדריכים והפורטרים מגורים נפרדים).

לאחר כחצי שעה הוזמנו לסור לחדר האוכל, שם לכל קבוצה מארגנים והפורטרים של הקבוצה את ארוחת הערב שהוכנה ע"י הטבחים במטבח מרכזי (לכל קבוצה יש משהו שונה לארוחת הערב, בהתאם לעלות הטיול שלהם... אנחנו שילמנו יחסית זול, ולכן ארוחת הערב שלנו בערב הראשון היתה די הומוגנית – תפוחי-אדמה עם רוטב ירקות ושתיה חמה, לאחר שהערתי על כך למדריך נראה שיפור בארוחות בהמשך – פנקייקים, אורז, ספגטי, דג). הלכנו לישון בסביבות 21:00. הבקתות לא מחוממות, ולכן ממליצים להביא שקי שינה טרמיים המתאימים לטמפרטורה מתחת ל-0 – בפועל לא עד כדי כך קר בבתקות, ואפשר בהחלט להסתפק בשק-שינה רגיל ובביגוד חם.

היום השני – ההשכמה שלנו היתה אמורה להיות בשעה 7:00, בפועל המדריך השכים אותנו בשעה 6:30, בגלל שהייתה ראות טובה, ויכולנו להשקיף לראשונה באופן ברור לעבר הר קילימנג'רו המרשים (ברוב שעות היום מעונן, ואין ראות כל-כך טובה) במלוא הדרו. יש אפילו בצד האחורי של חדר האוכל שתי מרפסות צפייה שעולים אליהן במיוחד בשביל להשקיף ולצלם את הקילימנג'רו.

אחרי התארגנות וארוחת בוקר, יצאנו לדרך לכיוון המחנה השני בסביבות 8:30, הליכה של כ-5 שעות, רובה ככולה עלייה רציפה, בחלקה על מעין שבילי בטון, רוב הדרך בתוך יער ובשבילי נחש זיגזגיים. לאחר כמחצית הדרך (בגובה 3050 מ'), יש שולחנות פיקניק, שם עצרנו למנוחה, במהלכה עברו אותנו הפורטרים שלנו עם כל הציוד שלנו עליהם.

יש שם גם שירותים מסודרים למי שמעוניין.. בשלב מסוים העלייה באזור חשוף יותר.

בשלב מסויים כבר רואים את פסגת ה-Little Meru, ולאחר מכן נגלות הבקתות של המחנה העליון במעלה הדרך. כאמור, לאחר כ-5 שעות ועלייה בגובה של 1000 מ' נוספים הגענו למחנה השני – Saddle Hut (כ-3500 מ' גובה), בסביבות 13:30 – בקתות די דומות לבקתות במחנה התחתון. אכלנו ארוחת צהריים, נחנו קצת, ובסביבות 16:00 יצאנו כל הקבוצות בליווי הריינג'ר לעלות ל-Little Meru שנמצא צמוד למחנה, גובה של 3,800 מ' ועלייה של פחות משעה, קצת התעכבנו במהלך הדרך, היות ונצפה באפלו בודד רובץ על השביל, והריינג'ר התקדם לסלק אותו, היות ובאפלו בודדים נוטים להיות תוקפניים (כאשר הם בעדר הם רגועים – לעת זקנתם הבאפלו פורש מהעדר ומתבודד לו, ונאמר לנו שהבאפלו שפגשנו מסתובב שם באזור כבר שנתיים). הגענו לפיסגה נהננו מהנוף והצטלמנו.

לאחר כמה דקות, בפעם הראשונה בטרק ביצענו קטע ירידה ונוכחנו לדעת שקצב הירידה גבוה בהרבה מקצב העלייה – לקח לנו 35 דקות לחזור לבקתות (לעומת שעה נטו הליה בעלייה). לאחר ארוחת ערב הלכנו לישון מוקדם בסביבות 19:30, בשל השכמה באמצע הלילה לקראת העלייה לפיסגה.

היום השלישי – הושכמנו כמתוכנן בשעה 1:00 (שמענו כבר את הקבוצות האחרות מושכמות מוקדם יותר), ויצאנו לדרך בשעה 1:30 אחרי שתייה חמה. את העלייה לפיסגה לא עושים עם הריינג'ר, אלא כל קבוצה עם המדריך שלה, כך שלא כולם יוצאים ביחד, הסתבר שהיינו הקבוצה האחרונה מתוך ארבע הקבוצות שיצאה לדרך, מצויידים בביגוד חם ובפנסי ראש. המדריך צירף לעלייה את אחד הפורטרים שלנו, ושניהם סחבו לנו את התיקים הקטנים, כך שנוכל לעלות את העלייה ללא כל משקל עלינו (בקבוצות האחרות המדריכים לא נהגו כך, והמטפסים סחבו את התיק שלהם, בעוד חלק מהמדריכים לא לקחו כלום). תחילת הדרך בשביל מישורי, ולאחר כחצי שעה הליכה מתחילה העלייה, שוב ההליכה מאוד איטית (פולה-פולה), לטעמי איטית מידי, אבל המדריך מתאים את עצמו לקצב של כל הקבוצה, ולבנות הקבוצה שלנו הקצב התאים. העלייה קשה, סלעית ברובה, בחלק מהדרך יש שרשראות הקבועות בסלעים שאמורות לעזור בהתקדמות לאורך המצוק (וכל זה בחושך עם פנסי ראש!). חלק מהעלייה על אדמה געשית חולית, שהרגליים קצת שוקעות. בשלב מסוים עברנו את הקבוצה עם שני הגברים הגרמנים שטיפסו מאוד לאט, ולאחר מכן התקרבנו לקבוצה עם הזוג הגרמני. לקראת השעה 6:00 עלה השחר, השמים החלו להאיר, והשמש זרחה עוד בטרם הגענו לפיסגה. כל פעם חושבים שמתקרבים לפיסגה ואז רואים שהעלייה ממשיכה, בסופו של דבר רואים את הפיסגה עם דגל טנזניה מברזל המתנוסס עליה, בשלב הזה עשינו יחסית די הרבה עצירות היות וחברות הקבוצה נדרשו להסדיר נשימה באופן תכוף. לאחר 6 שעות מהיציאה, ועליה בגובה של קרוב ל-1,100 מ' הגענו בשעה 7:30 לפיסגה – 4566 מ' מעל פני הים! שם נחו כבר שתי קבוצות הגרמנים שהקדימו אותנו.

הצטלמנו, נחנו, וכעבור חצי שעה התחלנו את הירידה חזרה למחנה העליון (לא לפני שהגיעו שני הגברים שעקפנו בדרך – בפיסגה מאוד מפרגנים זה לזה ומברכים כל מי שמגיע). בדרך לפיסגה וכן בפיסגה עצמה רואים את הר קילימנג'רו מצד מזרח, וממערב רואים את הצל המרשים של הר מרו. הירידה למחנה לקחה לנו כ-3:30 שעות ובחלקה די מייאשת היות וכבר הגענו לפיסגה, וכל הקטע של הירידה מרגיש 'מיותר'…

במחנה נחנו בחדרים כשעה וחצי, קמנו להתארגנות וארוחת צהריים, ובסביבות 14:00 התחלנו לרדת כל הקבוצות יחד עם הריינג'ר לכיוון המחנה התחתון, ירידה של כ-3 שעות, חלקה די קשה בגלל ההליכה על אבנים ושבילים סלולים עם בטון, לא פשוט בכלל לרגליים. התבר לנו שאנחנו הקבוצה היחידה שתכננה לעשות את הטרק ב-3 ימים, בעוד שאר הקבוצות שאיתנו תכננו לסיים את הטרק ב-4 ימים (ההבדל הוא שבמסלול של 3 ימים, יורדים את כל הדרך עד לשער מומלה ביום השלישי, בעוד שבמסלול של 4 ימים, יורדים רק עד המחנה התחתון, שם שוהים לילה שלישי, וביום הרביעי יורדים בנחת לשער מומלה). היות וכל מי שעושה את הטרק נדרש לשלם 'דמי הצלה' (rescue fee) לשמורה, כאשר מישהו לא מרגיש טוב או קשה לו לרדת מהמחנה התחתון ניתן להזמין רכב חילוץ (ג'יפ של השמורה) שאוסף מהמחנה התחתון עד לשער. ללא שביקשנו, גם המדריך וגם הריינג'ר שאלו אותנו אם נרצה איסוף מהבקתה התחתונה. היות והספיקה לנו ירידה של 2000 מ' ברגל, ועיקר הטרק היה מאחרינו, כמובן נענינו בחיוב והריינג'ר הזמין עבורנו את רכב החילוץ עוד לפני שהגענו למחנה התחתון, כך שלא היינו צריכים לחכות שם הרבה (למדריך ולריינג'ר גם היה אינטרס שנרד ברכב – כך המדריך וחלק מהפורטרים יכלו לרדת איתנו ברכב עם הציוד ולא ברגל, והריינג'ר חסך לעצמו ירידה לשער ועלייה חזרה למחנה היות והוא עוד צריך היה ללוות את שאר הקבוצות ביום למחרת).

הנסיעה ארכה כשעה בדרך-לא-דרך כשבמהלכה ירד גשם, וראינו בדרך אנטילופות וקופים. היות והשמורה נסגרת בשעה 18:00, לא הספקנו לקבל את "תעודת אישור מטפס הר מרו" ביציאה...

חלוקת ציוד – בתיק קטן אותו לוקחים עלינו – כדאי לארוז ציוד שצריכים לאורך ההליכה – מעיל גשם, קצת צ'ופרים לדרך – אגוזים, גרנולה בר וכד', מקלות הליכה. בתרמיל הגדול – אותו סוחבים הפורטרים, אורזים את כל הציוד שצריך בבקתות – שקי-שינה, בגדים חמים, וציוד לימים הבאים. מומלץ לסחוב בתיק הקטן את המינימום הנדרש.

וויפיי – לכל המתקשים להתנתק – יש חיבור ווייפיי בשערי השמורה (גם בשער הכניסה וגם בשער Momella), ברגע שמתחילים ללכת – מתנתקים לשלושת הימים הבאים!

חשמל – אין בבקתות שקעים לטעינה (היות והחשמל שם מתבסס על אנרגיה סולארית ומשמש לתאורה בלבד). נאמר לנו ע"י המדריך שניתן להטעין דרך הריינג'רים תמורת תשלום (כנראה יש להם גנרטורים קטנים), בפועל לא הוצע לנו וגם לא ראינו את האפשרות הזו. הסוללה בטלפונים ששימשו גם כמצלמות הספיקה לנו עד ההגעה לפיסגה, שם הספקנו לצלם, בירידה כבר נגמרה הסוללה...

שירותים ומים – במחנה הראשון (Miriakamba Hut) יש שירותים קרוב לבקתות המגורים, וכן כיורים עם מים זורמים. לפחות באחד השירותים יש אסלה נורמלית (השאר בול פגיעה בכריעה). במחנה השני יש רק שירותי כריעה והם טיפה יותר מרוחקים מהבקתות, אבל לא הרבה.

כמו כן, אין מים זורמים, כך שצריך לבקש מהפורטרים מים לרחצת הידיים והפנים, הם מחממים מים ומביאים אותם במעין גיגיות קטנות.

בסוף כל יום ולקראת תחילת ההליכה ממלאים את בקבוקי המים אותם יש לטהר (ניתן להביא מהארץ טבליות לטיהור מים, לבחורה האמריקאית שהצטרפה אלינו היה מין נורת UV לטיהור מים, שמערבבים איתה במים כדקה וחצי וזה אמור להשמיד את כל הבקטריות – לא יודע אם זה באמת עובד, אבל היה יותר נוח משימוש בטבליות ויצאנו בריאים ושלמים...)

ביגוד – ביום הראשון והשני הלכנו עם מכנסי מטיילים וחולצת דריי-פיט קצרה, גרבי הליכה טרמיות (וכמובן נעלי הרים נוחות), כשבתיק עלינו חולצה טרמית ומעיל גשם למקרה הצורך. בעלייה ל-Little Meru, לבשנו עלינו חולצה טרמית, מעיל, מכנסיים טרמיות (או טייץ) מתחת למכנסי ההליכה, וכובע מחמם. בעלייה לפיסגה, לבשנו את כל השכבות – חולצה טרמית+חולצת דרייפיט קצרה, מעיל, חם-צוואר, כובע מחמם, כפפות, ושני זוגות מכנסיים (טרמי/טייץ ומכנסי הליכה). בירידה הסרנו מעלינו את השכבות בהתאם לטמפרטורה.

מחלת גבהים – אנחנו הצטיידנו עוד בארץ בכדורי אורמוקס נגד מחלת גבהים (צריך מירשם רופא), לקחנו כדור ראשון בערב לפני היום הראשון של הטרק, כדור שני בערב בסוף היום הראשון לפני שהלכנו לישון. חצי כדור ביום השני אחר הצהריים לפני העלייה ל-Little Meru, והחצי הנוסף לפני העלייה לפיסגה. לא סבלנו מתסמינים של המחלה. לאחר ההגעה למחנה העליון – Saddle Hut – היה לי כאב ראש קל מאוד, והמדריך אמר שזה צפוי ובסדר וכנראה כתוצאה מלחץ האוויר בגובה המחנה, ואכן כאב הראש חלף לאחר זמן מה. המדריך שאל אותנו בכל שלב איך אנחנו מרגישים, ווידא שאנחנו לא סובלים מסחרחורות וכאבי ראש.

טיפים – שאלנו את המדריך כמה נהוג לתת לריינג'ר – והוא אמר לנו שכ-$10 (שווה ערך ל-20,000 שילינג טנזני) לכל מטייל, אז הבאנו לריינג'ר $30 מהקבוצה שלנו. לגבי סך הטיפים – יש כל מיני שיטות/דעות – 15% מעלות הטרק או יש כל מיני טווחי תעריפים למדריך, טבח ופורטר. אנחנו נתנו למדריך בשם שלושתנו (יחד עם הבחורה שהצטרפה אלינו) $210 ואמרנו לו שיקח $120 לעצמו (לפי תעריף של $40 דולר ליום מכל חברי הקבוצה) ואת שאר ה-$90 יחלק לצוות הפורטרים והטבח כראות עיניו (כי עד הסוף לא היה ברור לנו כמה פורטרים באמת היו לנו, כי אנחנו ראינו והכרנו רק 2 פורטרים שאחד מהם היה הטבח, אבל המדריך טען שהיו עוד 2...). כך שבסה"כ – כולל הטיפ לריינג'ר – יצא שנתנו טיפים בסך של $80 עבור כל מטייל.

לסיכום – הטרק מאוד מהנה אך יחד עם זאת מאתגר וקשה בחלקו. לא צריך נסיון בטרקים קודמים אבל בהחלט צריך להיות בכושר מסויים בשביל לצלוח אותו. הטרק אמנם קצר בהרבה מהקילימנג'רו (שלוקח 6 ימים), אך נחשב קשה ממנו מבחינת הטיפוס, היות ובקילימנג'רו (כך נאמר לנו ע"י המדריך) ההליכה היא ברובה בשבילי נחש זיגזגיים.