עובד ושמח בבית היתומים
אחרי הכתבה הראשונה שלי מבית היתומים, בה כתבתי על כמה שאני מאושר, קיבלתי המון מיילים ששאלו אם זה עדיין נכון. משום מה היה ברור לכולם שזה רק אושר רגעי, אז גם אני התחלתי לחשוב ככה. עד מהרה התבדיתי. מסתבר, שככל שההיכרות שלי עם הילדים גברה, ככה גם האהבה שלי אליהם ואיתה גם האושר. הכניסה שלי לבית-הספר ביום שחזרתי מזנזיבר לוותה בשירה של הילדים, וכבר באותו רגע היה ברור לי שלעזוב כאן יהיה קשה. מאוד קשה. פתאום החודשים שנשארו לי נראו כשעתיים. למזלי, התוצאה של זה היתה שפתאום נהיה לי נורא דחוף לבצע כל מיני פרוייקטים שחשבתי עליהם, או שהתחלתי והזנחתי כי היה נדמה לי שיש לי המון זמן.
המחשב החדש שקיבלתי לאחר הביקור איפשר לי לעצב לארגון חולצות טי-שרט. למעשה, אני רק גזרתי וסרקתי- הילדים הם שצירו את עצמם ואת הסביבה שלהם. אנחנו הוספנו כיתוב, ולאחר כ-20 שעות עיבוד על המחשב יצאה חולצה די מגניבה... הרעיון היה למכור אותה למתנדבים לשעבר ולאלה שעתידים לבוא. לשמחתי, עד מהרה קיבלנו בקשות לקניית חולצות גם מאנשים שסתם ביקרו בסביבה או שמעו על לוהדה במקרה. מובן שהרווח מפרוייקט כזה הוא קטן מאוד, אבל כל רווח הוא רווח, ניסתה לנחם אותי מנהלת הארגון. "אמנם זה מאפשר לנו לקנות רק פירות לילדים- אבל אלו פירות שאחרת לא היו לנו", היא מסבירה. לשמחתי, החיים באפריקה לימדו אותי שמחשבה בגדול זה מצוין, אבל לפעמים מחשבה בקטן היא פרקטית הרבה יותר.
יחד עם זאת, כדי לא לוותר לגמרי על מחשבה בגדול, עד מהרה התחלתי בפרויקט הבא שלי- שיפוץ אתר האינטרנט של הארגון. האתר הקודם לא עודכן במשך זמן רב, ומאחר והוא המפתח להבאת מתנדבים (שהם הגב הכלכלי של בית הספר). כמובן שלבנות אתר אינטרנט מבלי להיות ממש מחוברים לאינטרנט (או לחשמל לצורך העניין) זה לא תנאים אידיאליים, אבל אף אחד לא בא לאפריקה בשביל תנאים אידיאליים. בסופו של דבר הצלחנו לבנות אתר מרשים למדי, כולל המון תמונות וקטעי וידאו. בינתיים חלף חודש ועוד קצת, והאתר עדיין לא עלה לאוויר כי הבחור שמעלה אותו, מתנדב מארה"ב, עוד עובד על זה. בכל מקרה, זה יגיע מתישהו בזמן הקרוב.
עולם המשחקים של גיל
אבל ברור שהסוג הזה של עבודה זה רק החלק המשני בעבודה שלי. נדמה לי שהחלק המרכזי בעבודה פה הוא... לשחק. הילדים אמנם לומדים ברוב שעות היום, אבל ההפסקות שלהם וסופי השבוע הם ההזדמנות שלי לשחק איתם. באמצעות המשחק אנחנו מנסים להעביר מסרים של שיתוף פעולה, חברות, כללי משחק ועוד, אבל יותר מכל, נדמה לי, המסר שלי הוא שיש סוגים שונים של אנשים בעולם. העובדה שהילדים האלה ננטשו והוזנחו לא צריכה לשמש להם לראי על העולם. הם צריכים ללמוד שהם יקרים וחשובים, ושהם יכולים לסמוך על אנשים אחרים. לשמחתי, אלה בדיוק המסרים שעוברים בחיבוק או ליטוף. בחיים לא הייתי מצליח להגיד את כל זה בסווהילית...
במסגרת המשחק המשותף שלנו, מתנה שאמא שלי הביאה מהארץ הפכה עד מהרה למשחק הכי פופולרי: בריכות מתנפחות. הילדים לא ראו כאלה בריכות מעולם, וכך גם המאמות העובדות בבית היתומים. אז בשבת הראשונה אחרי שחזרתי מזנזיבר כינסתי את אמילי (מנהלת בית היתומים) ואת רפאל (חבר טנזני שלי, שילמד אותנו שירי ילדים בסווהילית), ולפני שהילדים התעוררו משנת הצהריים, ניפחנו את חמשת הבריכות ומילאנו אותן במים. ראובני, הילד הכי שובב בחבורה (והאחד שהייתי מאמץ אם רק היו מאפשרים לי), התעורר ראשון ומיד קרא לכל החבר`ה. בעצם, להשתמש במושג "התעורר" זה קצת הגזמה - הילדים אמורים לישון משעה 14:00 עד 16:00, אלא שאיכשהו באורח מתוזמן להפליא- זה בדיוק הזמן שבו כולם צריכים ללכת לשירותים, ואם מביטים מהחלון בשעה הזו מוצאים תמיד טור של ילדים צועדים לשירותים שנמצאים בחצר.
בכל מקרה, ראובני הקפיץ את כל הילדים לראות "מה שקורה בחצר". כולם נעמדו על מפתן הדלת, לא יודעים בדיוק מה הם רואים. "אנחנו מתרחצים בחוץ היום?", הם שאלו. אחרי ששלחנו אותם ללבוש תחתונים (הבנות לבשו קנגה, הבד האפריקאי שכורכים סביב כל הגוף, "חייבים לשמור על הצניעות" דרשה מאמא וומבורה), העמדנו אותם בקבוצה, קראנו "אחת, שתיים, שלוש" ו... הם נשארו לעמוד. הם לא ידעו מה לעשות. אז ניסינו שוב. ראובני היה הראשון לרוץ, ואחריו, בצעקות אינדיאניות (או אפריקניות למעשה), כל השאר. שמחה כזאת לא ראיתי המון זמן. 26 ילדים בבריכה בקוטר של מטר וחצי, ולכולם היה מקום לרקוד ולשיר את ריקוד הברווזים (לא ההוא שאנחנו מכירים) ולהשפריץ אחד על השני.
כדי להוסיף עוד קצת לבלגן רפאל לימד אותם שירים חדשים בזמן שאמילי ואני מילאנו עוד ועוד דליים, שאותם שפכנו להם על הראש. תוך בערך 10 דקות כל גדרות בית היתומים התמלאו צופים, ילדים ומבוגרים, שנראה כאילו היו שמחים להצטרף אם רק היו יכולים. מאמא קימארו, המבשלת של בית הספר, כבר ראתה המון דברים. היא בערך בת 60, לא מדברת מילה באנגלית, ותמיד יש לה תשובה מתחכמת לכל דבר (בזה היא מזכירה לי את סבתא שלי). הפעם, משום מה, היא פשוט עמדה בצד ושתקה. אחרי שהכל נגמר היא ניגשה אלי בשקט ושאלה בשיא הרצינות- "אז כשכל המתנדבים אומרים שהם נוסעים לשחות בזנזיבר, אתם שוחים בבריכות כאלה?". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אז רק חיבקתי אותה.
ויש גם רגעים של עצבות
אבל לא הכל רק שמח כאן. באחד הימים הגיעה לביקור סבתא של אחד הילדים, וומה בן השנתיים. אמא שלו לא רצתה לטפל בו והסבתא נותרה כמפרנסת. היא היתה עניה מכדי לספק לו אוכל, וכך הוא הגיע, רעב ורזה, ללוהדה. בניגוד לבני משפחה אחרים היא לא מגיעה לביקור לעתים תכופות. לא מזמן היא הגיעה לביקור ביום ראשון, בו כל הילדים נמצאים בכנסיה. אני, שלמרות הפצרות הסובבים עדיין לא הלכתי לכנסיה, קיבלתי את פניה ואף הבאתי את וומה אליה. אבל הוא, מיד כשראה אותה יושבת ליד בית הספר, נעמד במקום וסירב להתקרב. אחר כך הוא אמר שהוא רוצה ללכת לשירותים, והסתובב סביבם כעשר דקות, מעיף מבט לעברנו מדי פעם. לאט לאט הוא התחיל להתקרב, ואז רץ ונצמד אלי. לקחתי אותו לסבתא שלו אך הוא סירב להסתכל עליה, ומאותו רגע לא אמר מילה. הסבתא ניסתה לדובב אותו, ולבסוף שאלה אותי אם הוא בכלל יודע לדבר. כשהבטחתי לה שהוא לא מפסיק לדבר היא ניסתה להציע ממתקים, אבל גם אחרי שהיא הלכה וחזרה הוא רק לקח את השוקולד וברח שוב אלי. היא היתה כל כך עצובה וגם אני. כמעט בכיתי. רק וומה לקח את השוקולד שלו ורץ להשוויץ בכנסיה. כל מה שיכולתי לעשות הוא להציע לסבתא לבוא לבקר לעתים יותר תכופות. הפרצוף העצוב שלה ליווה אותי עוד כמה ימים אחר כך.
ככה זה במקום הזה- שמחה ועצב מהולים יחד, ועבור הילדים האלה זה גם בא ממקום לא ידוע. אי אפשר לדעת מתי הם יקומו ויהיו בריכות מים בחוץ, ומתי זאת תהיה סבתא אהובה-שנואה. אנחנו, מצידנו, מנסים כמה שיותר למלא אותם בחוויות שמחות, וזה דווקא די קל כי הכל משמח אותם, אבל בדברים העצובים אנחנו לא יכולים לשלוט. זה יכין אותם לחיים, אני אומר לעצמי, אבל זה לא מונע מהלב להישבר כשהם בוכים.
חגיגות חג הפסחא
במסגרת הנסיונות להיאבק בעצבות של הילדים שלנו, מאמא וומבורה החליטה לערוך מחנה לכבוד חג הפסחא. אלא שבאופן שמאוד מתאים לה, היא החליטה על זה 4 ימים לפני החג. אז היא ניגשה אלי והודיעה שאמנם אמילי נוסעת לחופש, אבל לנו תהיה המון עבודה: אנחנו הולכים לעשות מחנה פסחא ל-25 הילדים שלנו, ובנוסף אליהם ישתתפו גם 20 הילדים מבית-הספר השני שהיא מנהלת. המחנה אמור להימשך 3 ימים. למחרת בבוקר הבשורה השתנתה: המחנה יהיה ל-70 ילדים וימשך 4 ימים. אחרי התקף פאניקה קצר מצידי התפשרנו על 100 ילדים (!). בתוך יומיים נדרשתי להכין תכנית להפעלת כל הילדים כולל עבודות אמנות, משחקים, דאגה לצוות הניקיון, הבישול וכדומה. למזלי, הדרכתי בקייטנה אחת בארץ כך שלפחות ידעתי בקווים כלליים מה צריך לקרות. אבל איך אפשר להשוות קייטנה של 5 שעות ביום עם ביקור בלונה-פארק ל-100 ילדים במקום אחד, בו הם אוכלים, משחקים וישנים?
בסופו של דבר, כמו שבדרך כלל קורה במקרים כאלה, הכל עבר בסדר גמור. כדי שהיום האחרון של המחנה יהיה מוצלח במיוחד, הוצאנו שוב את הבריכות המתנפחות... בנוסף אליהן, פניתי למסעדה אחת בעיר שיש בה טרמפולינת-טירה מתנפחת. השילוב בין הטירה לבריכות, ולמלחמות המים שניהלנו במהלך היום, הפך את המחנה לאירוע שהילדים יזכרו להרבה זמן.
עת פרידה
שלושה שבועות לאחר המחנה הגיע הזמן לעזוב. חששתי מהרגע הזה המון זמן, כמו שכתבתי בהתחלה. אחרי שלושה חודשים, היה ברור לי שיהיה קשה לעזוב - רק שלא היה לי ברור עד כמה. קודם כל נפרדתי מהחברים שלי. יצאנו כולנו לארוחת ערב גדולה, לא במסעדה מקומית, והיה בעיקר... מוזר. קשה לחשוב שהאנשים שהיו המשפחה שלי במשך שבעה חודשים נשארים כאן- ואני נוסע. מה שהפך את זה לעוד יותר מוזר זו העובדה שאני בעצם עוד אראה אותם- לאחר הטיול המתוכנן באפריקה הדרומית אני חוזר לטנזניה, הפעם לטיול, ואראה את כולם שוב. יחד עם זאת היה ברור לכולם שזה לא יהיה אותו הדבר. בערב למחרת זה היה תור המשפחה. לי הם רק אמרו להגיע קצת יותר מאוחר ולבוא יחד עם אמילי, אבל כשהגענו מצאנו בבית שולחן ערוך באופן שלא ראיתי קודם בטנזניה- המון צלחות עם סוגים שונים של אוכל, סעודת מלכים של ממש במונחים טנזניים. לשמחתי, דאגתי שיהיו לי מספיק מתנות לכולם מהארץ- וזה היה מרגש במיוחד עבורם משום שהם מאוד דתיים. אחת משתי האלמנות שהיוו את המשפחה שלי, מאמא לינה, גם הזכירה לי שהיא אמורה להגיע לביקור בארץ באוקטובר יחד עם הכנסיה שלה (פעם ראשונה שהיא יוצאת מטנזניה!), כך שהמתנות מישראל ריגשו אותה עוד יותר.
לבסוף הגיעה הפרידה מהילדים. אמילי החליטה שנספר להם רק באותו הבוקר, כי אין בעצם טעם להתחיל את הפרידה קודם. אני לא בטוח איך זה התחיל, אבל ראובני ניגש אלי ושאל "אנחנו נפרדים ממך היום?". עניתי שכן, והוא רץ לספר לשאר. עד מהרה מצאתי את עצמי יושב על מדרגות המשרד, כשמסביבי בערך 20 ילדים, 90% מהם יושבים פיזית עלי. לא יכולתי שלא לשים לב, עם זאת, שהיו כמה חסרים- ביניהם ראובני וסטלה.
סטלה היא בת 3, ונקשרו בינינו יחסים מאוד מיוחדים: כשהגעתי לשם היו לה מין פצעים מוגלתיים על הראש, וכמו שקורה לעתים קרובות כולנו חשבנו שזה פשוט יעבור. אחרי כחודש של החמרה קראנו לרופאה הרגילה של בית הספר, שנתנה לה כדורים ומשחה. היא לא הסכימה שאף אחד ימרח לה את המשחה (הפצעים התפשטו בינתיים לכל מיני מקומות בגוף והיא התביישה) חוץ ממני, מפני שבפעם הראשונה שמרחתי לה אותה (רק על הראש), ניפחתי לה את כפפות הגומי וציירתי לה עיניים, כך שתראה כמו תרנגולת. כך יצא ששלוש פעמים ביום היו לנו 5 דקות להיות ביחד, רק שנינו, וזה מצרך די נדיר כשאתה חי עם עוד 25 ילדים. למעשה, הטיפול נכשל והפצעים רק החריפו, עד שהחלטתי לקחת אותה לרופא אחר, שם גילחו לה את הראש ופתחו את כל הפצעים. זה היה נורא כואב, אבל כבר 3 ימים לאחר מכן היה ברור שהמצב הרבה הרבה יותר טוב. כשחזרנו מהרופא, מאמא וומבורה, שניסתה לגשש מה קורה איתה, אמרה לה "גיל רע מאוד, נכון? כי בגללו הלכת לרופא וכאב לך". אבל סטלה, בטון לא אופייני כלל, כמעט צעקה "לא נכון, גיל טוב!" וחיבקה אותי. אני לא אנסה לשקר- ברור ששיחדתי אותה עם קרטיב ושוקולד בדרך חזרה, אבל בכל זאת היה לי די קל להשתכנע שבאמת עשיתי משהו טוב. בכל מקרה, סטלה סירבה להתקרב אלי לאחר ששמעה שאני עוזב.
כדי שכל הצדדים הנוגעים בדבר יכירו בעובדה שהמתנדבים עוזבים (ולרוב זה יותר קשה למתנדבים עצמם מאשר לילדים), מאמא וומבורה הנהיגה מין טקס כזה, שבמרכזו שני שירים שהילדים שרים תוך כדי צעידה בטור לכיוון המשרד (המלל שלהם הוא פחות או יותר "גיל ביי-ביי, גיל ביי-ביי..."). השם הלא רשמי של הטקס הוא "מוריד הדמעות", כי עוד לא היה מתנדב אחד שלא נשבר במהלכו... כדי שהסיטואציה תהיה קצת פחות עצובה הבאתי לילדים המון ממתקים באותו יום, ומכיוון שאוכל שהם לא מכירים מאוד משמח אותם (אין המון גיוון באוכל הטנזני...), החלטתי להכין להם פופקורן. אלא שלהכין פופקורן על גחלים התברר כמשימה מורכבת להפליא, כשחצי מהסיר היה מלא בפופקורן שחור, והשאר בגרעינים שלא התפוצצו. בכל זאת אספנו את כל מה שהיה אכיל ונתנו לכל אחד חופן. הם לא ידעו מה לעשות עם זה בהתחלה, אבל עד מהרה גם זה נגמר. ואז הגיע הזמן ללכת.
עברתי בין החדרים וחיבקתי אותם אחד-אחד, והסברתי שאני אחזור לראות אותם בקרוב. ראובני ניגש אלי, הסתכל לי בעיניים ושאל: "אתה באמת צריך ללכת?". "כן", אמרתי (החלטתי לחסוך את ההסברים על כך שהויזה שלי פקעה ושאני צריך לחזור ללימודים בארץ וגם לטייל קצת לפני...). ואז הוא נתן לי חיבוק ארוך, ואמר "טוב". אמנם הייתי מנוזל במשך אותו שבוע, אבל לכולם היה ברור שזו לא הסיבה שאני מושך באף. בחדר הבא מצאתי את כל הבנות, וגם שם חיבקתי את כולן. חוץ מסטלה. היא רק שכבה במיטה שלה. הסתכלתי עליה וחייכתי (מתוך בכי). היא רצה אלי, בעטה בי ברגל ורצה חזרה למיטה שלה. בשלב הזה כבר בכיתי לגמרי (לא רק מהכאבים ברגל... חתיכת בעיטה לילדה בת 3!). ניגשתי למיטה שלה וחיבקתי אותה.
היה ברור לי שאם אני לא אעזוב עכשיו אני לא אעזוב לעולם, אז נעמדתי, צעקתי עוד פעם אחת שיר שלימדתי אותם פעם (משהו בסגנון ג`ימאלאיה), והלכתי. אם חשבתם שלראות מוזונגו הולך ברחוב זו סנסציה, חכו עד שתראו מוזונגו בוכה שהולך ברחוב. ביום למחרת כבר הייתי על טיסה לדרום-אפריקה, אבל יקח לי עוד כשבוע להבין שבאמת עזבתי.
