אחד הספרים שהשפיע רבות על הבחירה שלי לעסוק בהישרדות, היה הספר הנפלא של תום בראון – "דרכו של הגשש" אשר נכתב על-ידי גשש באמת ומתעד איך למד מאינדיאני חכם את האמנות המורכבת של הגששות.
הספר תורגם לעברית על-ידי קבוצה מיוחדת "שומרי-הגן" ולאחר הקריאה הלכתי ועשיתי את קורס המדריכים הייחודי שלהם שלימד אותי רבות על דרכי-הקיום של התרבויות השבטיות שהיו קרובות לטבע ולאדמה.
לא ארחיב על שומרי-הגן אלא אחלוק מעט מחוויותיי האישיות, אשר השפיעו על תכנית-ההישרדות שפיתחתי ואתאר אותן דרך המקומות העיקרים בהם ערכנו את הקורס.
אי-שם בלב יער עופר (אשר מהווה חלק מיער-חוף-הכרמל), בפינה נסתרת שרק אנו יודעים עליה, ניתן למצוא שרידים-קבועים שמהווים את הבסיס למחנה של שומרי-הגן.
לא אחשוף את המקום כי הוא מבודד במכוון כדי שלא יפריעו לפעילות של 'השומרים'.
מה שאספר זה שסביב אותם שרידים ודאי תוכלו למצוא מחסות רבים אשר השומרים בונים אך ורק מענפים, סבך ואדמה.
היפה ביער עופר שבניגוד לחורשים אחרים בארץ (אני מדגיש את המילה "חורשים", כי בישראל אין מרחב מיוער גדול מספיק כדי לעמוד בקנה-מידה של ההגדרה הרשמית ליער) – זה שבעופר עדיין ניתן למצוא פינות סבוכות ממש ואפשר לחוש שנמצאים ביער קצת פראי יותר מהרגיל פה.
הסכין הנודדת
מי שמנוסה בהישרדות יודע שהכלי היחיד שבאמת נחוץ לנו בהישרדות הוא סכין.
בין אם ניצור אותה בעצמנו כפי שעשו אבות-אבותינו (באבן בעיקר), או נצטייד בסכין טובה – זה הכלי היחיד הנחוץ לכל פעילות שנצטרך לעשות בטבע.
מה ההגדרה לסכין טובה?
ראשית, היא צריכה להיות כבדה מספיק לספק לנו תנופה חזקה לחיתוך ענפים;
ושנית, היא אמורה להיות עשויה מסגסוגת פלדה אמיתית, כדי שיהיה ניתן להשחיז את הלהב שלה לחדות גבוהה.
הסכין שהבאתי לקורס הייתה סכין מיוחדת – אחת הסכינים החדות בעולם, אשר קניתי בעיירה הבודדה בנורמנדי שבצרפת, אשר בה מייצרים את הסכין הזו.
היא הייתה יכולה לחתוך דרך ענף עבה כמעט בלי קושי למרות שהייתה קטנה, רק מעט גדולה מאולר (בשל גודלה הייתי צריך לאזן אותה עם סכין גדולה יותר מפלדה דמשקאית שמיוצרת על-ידי חברת סכינים הרבה יותר מוכרת שתוכלו לזהות לפי לוגו האייל המפורסם שחרוט תמיד על הסכינים שהם מייצרים – אך אם כבר יש לכם סכין קטנה, עדיף לאזן אותה לרוב עם גרזן-יד).
לסכין קטנה יש עוד בעיה והבעיה הזו לימדה אותי שיעור חשוב...
במקרה שלי זו לא הייתה הבעיה הצפויה (אך שרירה בהחלט) שיותר קל להיחתך מסכין קטנה; אלא בעיה שניתן להביט עליה בכמה דרכים – מרגיזות יותר או פחות.
ביער עופר ישנן פינות רבות עם סבך צפוף ואל אחת מהפינות האלה הלכתי יום אחד. כדי לחתוך ענפים יבשים לבניית-המחסה שלי.
בעודי עוסק בגיזום, לפתע נתקלתי בהתנגדות קשה והסכין נפלה לתוך הסבך וזה היה סופה.
חיפשתי אותה שעות, אך היער סירב להחזיר לי אותה – הוא בחר בה כתשורה לכל הידע שהוא נתן לי ולימד אותי שגם הטבע מקיים איתנו יחסי-מסחר (למשל כשהוא נותן לנו חמצן ואנו מפזרים את זרעיו שיצמחו ויגדלו).
בנוסף למדתי שאין קיצורי-דרך, שהרי ניסיתי להשתמש בסכין החדה יותר, מה שגרם לי להיות יותר אגרסיבי כלפי הצמחייה העיקשת, כי יש לה פחות תנופה – אז סך-הכל מגיע לי שאיבדתי אותה כי לא השתמשתי בה בצורה ראויה.
מה שראוי לציין עם זאת שבאחד ממסעות-החזון שעשינו, היער החזיר לי שי –
הוא הוביל אותי לאחד העצים ובדיוק כשהייתי תחתיו, נפל עלי אצטרובל צעיר ויפה (לא גדול מספיק לפול מהעץ באופן רגיל) והיה ברור שהיער נתן לי מתנה;
אותו האצטרובל עדיין שמור אצלי עד היום.
מסעות חזון
הצמחייה המדהימה ביער עופר סיפקה לנו חוויות ייחודיות מאד.
כשהיינו מתפזרים כל אחד למקום שהוא מרגיש כדי לקיים מסע-חזון כמו האינדיאנים, תמיד מצאתי פינות=חמד קסומות עם טבע לא מאולף, פרחים ייחודיים וציפורים שלא נפוצות בכל מקום.
הן היו מוקפות בצמחייה עבותה, לא כזו שכל הזמן יערנים קוצצים אותה, אלא טבעית ויפה.
אני יכול לספר שבתור אחד שנאלץ לישון במחסה בנוי מענפים ואדמה בלבד בלב היער - יורדים שם גשמים אדירים, כאלה שחדרו את המחסות שלנו בלילה ולא פלא שהיער חי וצומח במיוחד.
אותו הסבך גם הרגשנו היטב ברגלינו, כי היינו מסתובבים יחפים דרך-קבע (עד שיצרנו לעצמנו סנדלים מיוחדות להתנגבות וציד, מפיסת-עור וחבל מאולתר מסיבי-גפן, כפי שעשו בתרבויות-האדמה) ובתרגולי ההתגנבות שדורשים טכניקת-הליכה שבני-אדם כבר שכחו כי מבנה-הנעליים שלנו כיום הרס אותה עם השנים, דרך-ההליכה הטבעית לנו - נאלצנו ללכת יותר לאט כדי להתרגל, כך שחשנו את הקוצים והאבנים היטב.
עם זאת, לא הייתי מחליף את החוויות הללו בשום-אופן.
חוף הבונים
עוד חוויה מיוחדת מאד שאני זוכר היטב מהקורס, כי הותירה רושם ייחודי;
חוויה של לקום השקם בבוקר ולצאת לחוף הבונים (בשמו האחר חוף-דור) לתפוס את עקבות בעלי-החיים לפני שרגליים אנושיות יעברו עליהן ויהרסו אותן או מי-הים ישטפו אותן.
אחרי אותן עקבות תרנו כדי ללמוד להעמיק באמנות הגששות המדהימה.
גשש אמיתי יכול לקרוא עקבות כספר-פתוח, הן יספרו לו הכל - מי בעלי החיים שעברו במקום ומה מסלולם הקבוע (למקרה שצריך לצוד), האם אלה עקבות של בעל-חיים חולה או פצוע, לפני כמה זמן בערך החיות עברו שם, האם הן מיהרו או התקדמו בקצב רגיל (אולי חיה אחרת רדפה אחריהן או שהן היו הרודפות), האם הן ניסו להתגנב, האם הן מבוגרות או צעירות ועוד...
מלבד הלימוד המעשיר והייחודי של האומנות הזו, חשוב לציין שחוף הבונים, מוקדם בבוקר, לפני שההמון מציפו (ועדיף באזורים הפחות עמוסים שלו ביום-יום), הינו אחד המקומות היפים בארץ.
כשאין אנשים ניתן לראות את הגלים העדינים נשברים אל החוף, השמש משתקפת במים השקטים ולרוב צלולים, החול הבוהק בקרניים-המאירות והשלווה של החי והצומח שניזונים מהים.
ניתן למצוא דברים מיוחדים שנסחפו לחוף (צדפים צבעוניים, עצות מגוונות, ולפעמים בעלי-חיים) וניתן ליהנות מתחושה אמיתית של טבע וים.
אני יכול להרחיב גם על מתחם הקמפינג האיכותי, כי עם משפחתי אנו אוהבים לעשות שם לילות, אך זה כבר לפוסט אחר.
לבסוף חשוב לי להמליץ לכל מי שמכיר (או לא מכיר) את שני המקומות מטיולים הרבה יותר מאורגנים/משפחתיים, לנסות לחוות את הטבע המדהים שלנו ממקומות פחות 'מתורבתים' ויותר פראיים ולהיחשף לקסם האמתי!
