בימנו עם המודרניזציה המשתלטת וחיי הנוחות, אין הרבה הזדמנות לחוות הרפתקה טובה;
זו הסיבה שפתחתי את קורס-ההישרדות שלי, כדי לתת לאנשים הזדמנות לבדוק איך הם יתנהגו במקרים שכבני-אדם שכחנו אותם, אך הינם חלק מהטבע שלנו.
עם ריבוי המשאבים בעולמנו כיום, אני מאמין שהמחשבה הראשונה שעולה בראשכם כשאני מזכיר את המילה הרפתקה היא, "באמת יש דבר כזה הרפתקאות? אתה בטוח שלא התבלבלת עם מיתוסים מאינדיאנה ג'ונס?"
והתשובה שלי היא שאני מבין את הספקנות, אך מסתבר שאנו יכולים להכניס את עצמנו להרפתקאות אפילו בטעות, ממש כמו שקרא לי בעבודת-ההכנה לקורס; ועכשיו אספר לכם את הסיפור. אז שימו ברקע מוזיקה אפית ותתרווחו בכיסא המחשב הנוח;
כי המקום שאני עומד לחשוף אינו נגיש בקלות, לא סתם הוא מקום נעלם... והסיפור מתאר איך בכל-זאת הצלחנו להגיע אליו.
ההרפתקה מתחילה:
עד סוף המאמר הזה תגלו את הסוד של אחת מפינות-החמד היפות בארץ, אבל נתחיל מההתחלה.
הזמנתי את אמא לצפון בחג כשידעתי שלקורס אני רוצה לצלם טיזר הולם באגם.
לא ידעתי עליו לפני אלא רק קראתי במקרה במסגרת עבודת-השטח שלי ובלי לדעת מה אמצא שם הבטחתי לאימי שיהיה יפה. אתם יודעים בשביל המוטיבציה.
דמיינו כמה מוזר לתכנן הגעה למקום שמעולם לא הייתי בו, אין לי מושג איך מוצאים אותו והבטחתי לגביו הרים וגבעות, שלא לדבר שהוא מהווה חלק חשוב בתכנון הקורס ואני אפילו לא יודע אם הוא עדיין קיים.
מאיפה מתחילים אם כך לחפש?..
נו ברור, צריך להיות באזור הנכון, לשים בווייז והסוד יתגלה, פשוט לא? אז זהו... שלא.
רשמתי בווייז "האגם הנעלם" והוא הראה שזה במרחק של 5.5 ק"מ ממני סך-הכול;
נהדר, מצאנו!
בעודנו נוסעים אני מזהה את הדרך אך לפתע פנייה אל ההרים ומשום-מה ווייז מראה שצריך לעלות, שזה קטע, כי אגם כדרך הטבע אמור להיות בכלל למטה...
אבל מי אנחנו שנתווכח עם התבונה הקולקטיבית של ווייז? אז המשכנו.
אנחנו מתקדמים ומשהו נראה לי חשוד, הווייז מראה שאנחנו עוד מעט שם, עוד רגע כבר הגענו לפסגת ההר ומשום-מה משאיות כל הזמן חולפות על פנינו בכיוון ההפוך.
תוך רגעים מספר בוקע מהמשיר הקול שכולנו תמיד מצפים לו, "הגעת ליעד". וואלה יופי!
רק שהיעד איזה 20 מטר תחתינו ואנו צופים עליו מהמצוק ממש עכשיו!
מעלינו מתחם סגור שמשום-מה משאיות יוצאות וחוזרות ממנו כל-הזמן ואין לי מושג מה יש שם... לכו תדעו מה המדינה שלנו מחביאה בהרים האלה.
עין אל מים צופיה:
מלמעלה האגם בהחלט נראה מקסים אז אני לא אומר נואש ויוצאים מהאוטו.
אמנם אם נזיז את החבל שסוגר את המעבר מולנו ישנו שביל הליכה מטה אל האגם, אך אמא שלי פצועת-ראש בעקבות תאונת רכיבה על הסוס (ככה זה משפחה של הרפתקנים) ואין סיכוי שהיא תרד ותעלה את השביל.
טוב, לא מתאים! אם ווייז לא מתכוון לגלות את סוד האגם-הנעלם, אז ד"ר גוגל יעשה את זה! פתחתי את המפות, כתבתי "האגם-הנעלם" ומה קרה? כלום, אין קליטה.
התחלתי לחפש... "רק פס אחד..." ועד שהצלחתי להעלות את המסלול, הרמתי עיניים מהמסך ואמא שלי כבר לא לצידי!
מחפש סביב ורואה אותה משוטטת על הרכס כאיילה ומתצפתת מטה ואז חוזרת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן ומכריזה בשמחה, "מצאתי את הפתח!"
ובכן, אני סקפטי, אבל מגניב, בואי נלך על זה.
חוזרים למכונית ויורדים את כל הדרך שעלינו עד לשער סגור וחתום שאי-אפשר לעבור;
הלכה לעזזל אופציית המסלול של אימי... אך התקווה נותרה!
ד"ר גוגל מראה משם שיש דרך אחרת יותר למטה.
אז המשכנו ואכן מצאנו את הפניה לדרך-האפר; סוף-סוף!
פניתי והתחלתי לנסוע עד שלט ישן מעל השיחים שגרם לנו לחשוב פעמיים האם להמשיך – באותיות קידוש לבנה כתוב: שטח פרטי, הכניסה לזרים אסורה, העבריין ייענש; עצרנו.
לרגע חשבנו לוותר ולחזור אבל הגענו עד כאן ואנחנו לא 'קוויטרים', אז המשכנו בכל-זאת.
הדרך צרה, קני-סוף גבוהים וצפופים סוגרים מצדדיה וככל שנעשתה יותר משובשת כך ראינו יותר ויותר שלטים שראו ימים טובים יותר ובהם כתובה המהירות המותרת; באמצע שום-מקום?
זה ממש מוזר!
אחרי שצלחנו בשלום איזה שקע רציני בדרך המסתורית כבר התחלנו להתרגש שאנו מתקרבים והציפייה הלכה וגברה.
באמת חשבתי שנהיה היחידים שמגיעים למקום הזה ואוכל לצלם בשקט, אבל הנה הדרך נפתחה למרחב קטן של כ-10 מטר ריבועי שבו הצטופפו לעייפה איזה 5 מכוניות אחרות וכמונו, אנשים נעמדו מול השער הסגור, מתחבטים מה לעשות עכשיו?
מזל שיש ילדים בעולם, כי הייתה זו הנערה החלוצה שנכנסה מהחור בגדר ונתנה לכל האחרים גושפנקה לעשות כך גם.
האגם הנעלם:
קחו בחשבון כשאתם שם שהדרך עצמה מספיקה למכונית אחת בלבד ואם יש ליד השער יותר מ-4 מכוניות, אין לכם איך להשאיר את האוטו. בכלל, אני אישית ממליץ לחנות מיד כשיורדים לדרך העפר ולעשות את הדרך ברגל.
כשתעברו את הגדר, תהיו בעולם אחר – מוקפים הרים, לצדכם ערוץ נחל מלא קני-סוף, והצמחייה סביב פראית ולא מאולפת.
מדי פעם יש לאורך הדרך שרידי ציוויליזציה, כמו פינה מקסימה תחת עץ שיטה שמישהו מתישהו בנה שם איזה תנור לאוכל.
ההליכה מהשער כחמש דקות בערך ואז אחרי הסיבוב המסתיר נפתח לפתע העמק ומתגלה אגם קסום באמת!
קולות צפרדעים וציפורים ממלאים את השלווה ומעט האנשים שהיו שם, בניהם זוג שהתמקם עם אוהל מעל האגם (למרות שאין שם תשתיות), כולם באוטומט מנמיכים את טון הדיבור ומדברים בשקט כדי לא להפר את הקדושה הטבעית של המקום.
ניתן לרחוץ במים הרעננים ואם תחכו מספיק בשקט, אולי תזכו לראות שפן-סלע מציץ עליכם מהסלעים ואפילו הצלחתי לצלם את הטיזר ברוח הנעימה בין ההרים, כי האנשים המעטים סביב העדיפו לhהנות מהשקט המהמם במקום לדבר יותר מדי.
אין-ספק שזה מקום קסום שכל מי שנמצא באזור חייב לבקר בו!
מסלול:
נסיעה צפונה על כביש 90, עוברים את בית שאן וממשיכים 23 ק"מ עד פנייה שמאלה לכביש 7188 לכיוון היישוב מנחמיה. עוברים את הכיכר ובהתפצלות שאחרי בוחרים את הנתיב הימני. בשלב בו מסתיימת הדרך עוצרים את הרכב ומשם כבר תראו את האגם הנעלם בתוך הבקע בין ההרים.
אתם יכולים להמשיך עם גוגל מפות או פשוט לפי העין.
קצת היסטוריה:
לפני כ-30 שנה לערך התחילה חציבה באזור מנחמיה ובפגיעת דחפור פרץ מים אדיר בקע מהאדמה, מילא את העמק בין ההרים ויצר את האגם המקסים שממשיך ליהנות מנביאת המים.
המקום לא מנוהל על-ידי אף רשות ולכן אינו מוסדר עם שולחנות או פחים ובמשך זמן-רב היה מוסתר מהציבור ורק תושבי מנחמיה ידעו אודותיו.
בעלי-ההון רצו לחזור ולחצוב בו, מה שעורר התנגדות גדולה וגרם לכך שהאגם יהפוך למוכר יותר; לבסוף הם קיבלו אישור לשאוב, אבל ראו שאין להם ממש מה לעשות שם ועזבו את האגם בשקט.
