היה מוכן תמיד!
במאמר זה אתן לכם מושג מהן חלק מהחוויות שהובילו אותי לעשות משהו משוגע כמו לפתוח קורס-הישרדות ושטח באמצע המאה ה-21, בעידן המודרני של נוחות וריבוי-משאבים.
כמובן שהכל מסופר דרך המקומות בהם הותרתי את טביעת-הרגל האקולוגית שלי.
זה התחיל מילדות עם חוגי-הסיירות של קק"ל, שפרשנו מהחברה להגנת-הטבע כי רצינו אפשרות ללכת בשבילים לא-מסומנים וללון במקומות לא מוסדרים.
מה זה לא מוסדרים?
פעם אחת הגענו בחשיכה למרגלות איזה ישוב שזהותו שמורה במערכת ונשכבנו לישון בשקי-השינה; הגשם בלילה העיר אותנו לפרקים, אך היינו עייפים מכדי להטריח את חלומותינו בזה; למחרת כשקמנו ספוגי-מים, גילינו תגלית מלבבת, שישנו ליד פגר של סוס מסכן... ליטראלי קמנו עם סוס מת במיטה!
אבל זו רק אנקדוטה קטנה בסיפור גדול הרבה יותר.
הגליל העליון
בניגוד לרוב הפעמים שאני מתחיל מהתחלה בכל סיפור הרקע שתמיד מרדים אותנו, הפעם אני אתחיל מהאמצע ישר מהאקשן!
האמת שכל חוויות הסיירות שלי וגם המכינה הקדם צבאית שבשבילה אקדיש חלק אחר במאמר – כולן התנקזו לטיול הזה בגליל העליון, הטיול הראשון שלי עם לינה ללא מדריכים ומערכת רשמית שמגבה אותנו.
ביום בהיר אחד יצאנו אני ושני חברי הטובים ביותר מירושלים ועשינו את הנסיעה הארוכה בתחבורה-ציבורית לקריית-שמונה.
המטרה: להגיע ברגל לטבריה בשלושה ימים, סה"כ 90 ק"מ, לא משהו רציני...
כשהגענו לעיר כבר היה מאוחר והתחלנו המסלול לעין-פית, דרך אדמות חקלאיות בדמדומים.
יכולתם לחשוב אחרת, אבל אותנו הלילה לא יעצור והלכנו גם בחשיכה לנקודת-הלינה המתוכננת.
כשמטיילים בחושך ישנה אווירה מאד מיוחדת;
מצד אחד אתה שומע קולות מרוחקים בגלל השקט הכללי וקשה לעמוד על טיבם ומרחקם, מה שמספק אווירה מסתורית ותחושה שאין לדעת מה יצוץ לך מהפינה ומצד שני כאילו נמצאים לבדנו בעולם, רק אני וחבריי שזו תחושת שחרור אדירה שאין צורך לתת לאף-אחד דין וחשבון.
דברים לובשים צורה שונה באפילה, כך שהדמיון עובד שעות-נוספות – חוזרים להיות ילדים בהרפתקה הגדולה וכל שער שטיפסנו מעליו (כי מה פתאום שנלך בדרכים קונבנציונליות כמו בני-אדם?), הפך למשחק וכמוהם גם טרקטור שחנה לו באמצע שומקום, עייף מדי כדי להתעורר מהשטויות שלנו.
מי שמעולם לא חוו את תחושת החופש האדירה הזו בטיול-לילי, יותר ממוזמנים להצטרף לקורס-ההישרדות שלי ולחוש את מה שהיה לכולנו לפני שהפכנו לציוויליזציה מתועשת ואלקטרונית ובעיקר רועשת.
עין פית
נמצא בלב כפר עלווי עזוב וחרב, מקום קלאסי ללינת לילה. מימיו נובעים כל השנה ולנו ליד שלוחת נחל פרע אשר מגיע אליו.
אני סיירותניק, אך שני חבריי לא –
גור היה בין השאר נווט חוד בצבא ומקס פשוט חבר שלנו, שזה אומר הכל!
לא פלא שהם צחקו עלי כשהוצאתי את הכילה והכנתי אותה לשינה.
איך זה עובד?
קושרים את הכילה בין ענפי עץ או שיח, מתפשטים עד התחתונים, כי חום הגוף הרבה יותר חם מכל בגד והמטרה היא לכלוא אותו בשק-השינה; מפזרים בשק"ש את הבגדים ואם אתם ממש אוהבים להתפנק אז גם שמיכת-פליז וכך יוצרים כמה שיותר שכבות בתוך השק שהן הדרך הכי טובה לשמור על חום-הגוף שלא יברח. הכילה מעל מספקת ממש תחושה של אוהל, זה למה אפשר להסתובב בה בבוקסר חופשי ומאושר, אבל עם היתרון שעדיין נהנים משמי-הלילה, פשוט נפלא!
חבריי קראו לי היפיפייה הנרדמת.
מיותר לציין שהם לא ישנו טוב בגלל היתושים שמי-הנחל מושכים :)
למחרת יכולנו לראות את המעיין ואין-ספק שזהו מקום מקסים בפשטותו – דוגמה מושלמת למה שקוראים פינת-חמד.
ציר-הנפט ונחל עורבים
ראוי לציין את חברי היקר גור, הנווט שלנו, שתכנן את המסלול הנהדר והוביל אותנו בבטחה –
רק הוא יכול לקלוע לטיול כזה מתאים לנו המשלב הרפתקאות ואטרקציות טבעיות, יחד עם נוף מהמם והיסטוריה מעניינת; גור גם מעביר סדנת ניווט מרוכזת במסגרת הקורס שלי.
ציר-הנפט או בשמו המקורי כביש-הנפט הינו דרך בבעלות-פרטית הנמשכת מגבול לבנון בצפון הגולן ועד הגבול הסורי במזרח הגולן והוא בעצם מהווה מין כביש-שירות לצינור-הנפט הטראנס-ערבי, יוזמה של מספר חברות אמריקאיות, שהפעלתו הופסקה בעקבות חדירת מחבלים ב-1969 שפוצצו את הצינור באזור הכפר רג'ר וטונות של נפט נשפכו והגיעו עד הירדן והכינרת.
לאורכו השתוממנו לראות את התופעה הביזארית של פרות שרועות מעבר לגדר, בשדה-המוקשים – מילא אנחנו חובבי הרפתקאות, אבל הן ממש אקסטרים.
בכל מקרה, הדרך פסטורלית במיוחד.
מציר הנפט המשכנו בנתיבים מקסימים על המצוקים כשמתחתנו מפכפכים מי נחל-עורבים; זוהי דרך הררית וסלעית שמתאימה בעיקר למטיבי-לכת ושווה כל רגע!
ירוק מדהים הקיף אותנו מכל כיוון והנחל שפרוס באפיק לרגלינו קרא לנו בקול גדול.
ניתן לראות שם מגוון בעלי-חיים כגון שועלים או שפני-סלע; אותנו אימץ כלב.
בעודנו יושבים להפסקה על הרכס בטבע הרחב ניגש אלינו משום-מקום כלב מתוק ללא קולר וללא שם שפשוט קראנו לו "היפי" – אני חושב שזה היה הרעיון של מקס, מתאימה לו היצירתיות הזו והשם אכן הלם את המראה הזרוק של הכלבלב.
אחרי שנתנו לו לשתות החליט ללוות אותנו והלך עמנו כברת-דרך, עד שאמר-בדעתו לחזור לבית שלו, איפה שלא יהיה.
כולי תקווה שהמטיילים והימים שאחרינו היטיבו עמך היפי יקר!
עמק החולה
בעמק-החולה שוב נתקלנו בצורך להיות מוכנים לכל הפתעה.
לא הלכנו בשמורה המסודרת כי כל הרעיון היה להתרחק מהאזורים המתויירים; והכל הלך חלק, רק שלא לקחנו בחשבון את העובדה שהיינו אחרי הגשמים ובניסיון לקצר את הדרך מצאנו עצמנו בבוץ עד הברכיים, הולכים בזהירות כדי לא לפול לנקודה בה אנו עלולים לשקוע ממש.
הבוץ הקשה על ההליכה ולא ידענו מתי נצליח לצאת ממנו אך המשכנו להתקדם בעוז.
לא היה שום שביל או סימן-דרך והיינו מוקפים בשטח-בר ממש, מנסים להתמצא בתנאי-בוץ; איכשהו צלחנו את זה.
העניין שהייתי עם נעלי-הרים מעולות של חברת Vibrem, מהחברות שמייצרות נעלי-הרים אמיתיות ולא נעלי-הליכה שמנסות לחקות נעלי-הרים וכלום לא חדר לנעל.
לעומתי, חברי היו פחות ברי-מזל והרטיבות הגיע להם עד הגרביים... לא נעים.
לאורך כל הטיול חבריי היו מצוידים פחות ממני אך פיצו על זה בהתמדה ובנחישות, אין-ספק שזה החזיק אותנו על מסלול, אבל בחלק הבא זה כבר פחות עזר להם...
הירדן ההררי
את הלילה השני העברנו לצד אפיק קטן שנבע מהירדן ההררי וכשהתעוררנו גילינו שלא רחוק מאיתנו לנו להם סוסי-פרא משוחררים שכנראה ברחו מאיזו חווה.
אחרי כ-66 ק"מ ביומיים, שקלנו את האופציות שלנו – האם כדאי לנו לנסות לרכב על הסוסים?
יש משהו מעורר-יראה בלראות את החיות המרהיבות האלה חופשיות בסביבתן הטבעית;
מיותר לציין שוויתרנו על הרעיון לנסות לאלף אותן לצורכנו והמשכנו כדי לחצות את הירדן ההררי שכך הגענו להיילייט של הסיפור.
בעודנו מתכוננים לחציית הירדן, החלפתי לבגד-ים וסנדלים למים, אולם חבריי לא היו מצוידים לכך; הם התפשטו עד התחתונים ונאלצו להוריד את הנעליים ולהיות יחפים.
החלטנו שקודם נעביר את התיקים והתחלנו במבצע –
אני עומד באמצע, מקס משלח את התיקים וגור מעביר אותם אלי.
הבעיה שככל שאנו בתהליך, זרם-המים תחתינו מתחזק במהירות ומאיים לסחוף אותנו.
הנה הגעתי לגדה השנייה, אחרי ששמתי בה את התיקים, אבל חבריי בגדה הראשונה והזרימה נעשתה בלתי-אפשרית למעבר.
הם לא יכלו להגיע והבגדים והנעליים שלהם אצלי.
הזרימה רק תלך ותתחזק מעתה ואין טעם לחכות, כך שהם החליטו למצוא מעבר מסביב.
מכאן זה הלך ונעשה מבדר אף יותר, כי בעודי ישבתי בסבבה בצל והכנתי את ארוחת הבוהריים, הם נאלצו לטפס על המצוקים המקיפים בתחתונים בלבד :)
כמה חבל שלא ראיתי את פני המשפחות המטיילות שהיו עדים למאורע...
יצאנו בגבורה מהירדן-ההררי והגענו לכנרת.
המשכנו קצת על החוף, אך מקרה הירדן הביס אותנו ומהחוף כבר לא היה לנו כוח להמשיך לאורך הכביש אז החלטנו לנסות לתפוס משם טרמפ, מה שהסתיים באוטובוס לטבריה, לאכזבתו של גור שרצה לסיים ברגל.
