מסלול בן שבוע-שבועיים בהר הקילימנג'רו ”טנזניה וטיפוס על הקילימנג`רו“

נדרש לבצע ויזה בכניסה למדינה ( בביקורת הדרכונים) שעלותה 50 דולר לאדם. ג`ורג` נגולה הסיע אותנו מהשדה לארושה,לבית מלון קטן ונעים בניהולו האדיב של תומס ובמחיר שווה לכל נפש (25 דולר לזוג, כולל ארוחת בוקר). פרטי המלון למטה. 

מומלץ לבקש ללון ביישוב שנקרא MOSHI שממוקם קרוב יותר לשדה-התעופה וגם לשער הכניסה לקילימג`רו (חוסך נסיעות סרק).

הטיפוס שלנו התחיל ב-15.8.2008 ותוכנן להימשך במשך שישה ימים. בערב הראשון לפגישתנו הציע לנו ג`ורג` לקצר את הטיפוס לחמישה ימים בלבד (להאריך את הטיול בסאפארי לשישה ימים במקום חמישה שתוכנן במקור). בדיעבד מצאנו שהמלצה זו, אף שתאמה את האינטרס של ג`ורג`, הייתה גם עניינית עבורנו. ישנם 5-7 מסלולים שונים לטפס להר הגבוה ביותר באפריקה (לפחות אחד מהם הוא מקניה השכנה). המסלול היחיד שמצאנו שהינו רלוונטי למטייל הטיפוסי הוא זה הנקרא MARANGU. מסלול זה כולל בתוכו, באופן אוטומאטי גם לינה בביקתות (לדעתי, לישון באוהל בגובה של 4700 מ` לאחר הליכה של שעות רבות, גובל במאזוכיזם, אפילו לחברה צעירים). הטמפרטורות במשך היום והלילה למרגלות ההר רגילות לתקופה זו שם ונעו בין: 20-25 מעלות (צריך לזכור שמדובר בחורף היבש שלהם). הגענו לשער הכניסה בשעה: 13:00 ונאלצנו להמתין כשעתיים עד שג`ורג` והמדריך STANLEY, שהיה אחראי לטיפוס (ג`ורג` לא מטפס באופן אישי) הצליחו להסדיר את הכסף הנדרש (למרות ששילמנו 40% מקדמה!). הטיפוס ביום הראשון (בשבילנו יום חמישי בשבוע) אורך כ-3-4 שעות בהליכה מתונה, אף כי בעלייה. מדובר בטיפוס באורך של כ-10 ק``מ בתוך יער-גשם מקסים, מגובה של 1600 מ` בכניסה לגובה של כ-2700 מ` בבקתה הראשונה שנקראת: MANDARA (בכל הביקתות יש שרותים סבירים, בסטנדרט צבאי, אור בחדרים בכמות מוגבלת). לכל מטייל מצטרפים שני PORTERS (בשפתינו סבלים) ובנוסף אליהם, מדריך וטבח (לקבוצה שלנו הצטרף אדם נוסף ולכן קבוצת הליווי מנתה כ-10 אנשים). הליווי היה מאורגן היטב ומיד כשהגענו לביקתה, נרשמנו וקיבלנו חדר ללינה. כוס תה חם עם פופ-קורן והאווירה הייתה טובה. בערב מקבלים ארוחת ערב טובה בחדר אוכל משותף לכל המטיילים (לכל קבוצה השולחן והאוכל שלה).

ביום שישי בבוקר (07:00) התעוררנו לבקשת המלווים ולהפתעתנו חיכו לנו שתי קעריות עם מיים חמים לשטיפת פנים ורחיצת ידיים עם סבון. לאחר ארוחת בוקר סבירה (לא לצפות למזנון בסגנון של אילת), התקפלנו והתחלנו בהליכה של היום השני. מדובר במסלול שהנוף הוא יערות סאבאנה, במרחק של כ-12 ק``מ וטיפוס לגובה של עד 3700 מ`, במשך כ-5 שעות, למחנה שנקרא: HOROMBU. קיבלנו ארוחת צהריים בחמגשית (LUNCH-BOX) טעימה, אותה הציעו לנו לאכול בדרך (אנחנו העדפנו לאכול אותה בביקתה לאחר שהגענו).

למחרת, היום השלישי של הטיול, בערך באותן שעות, המשכנו לטפס, במשך כ-6 שעות, בנוף של מדבר אלפיני למחנה KIBBO שנמצא בגובה של: 4720 מ`. בכל הימים הללו הביגוד היה ארוך, אך לא מעבר לכך. ב-KIBBO רואים היטב את המסלול שמיועד למחרת, עד הפיסגה (מאיים בתלילותו). הטיול הקלאסי מעיר את ההולכים בשעה 23:30 ומתחיל ללכת לכיוון הפיסגה בשעה: 00:00. אנחנו ביקשנו לשנות, על בסיס שיקול דעת שאין סיבה טובה ללכת בלילה ולא באשמורת הבוקר (במקרה פגשנו זוג מטיילות שאישרו לנו שהנחתנו נכונה וגם הן עשו זאת בהנאה רבה). התחלנו את הטיפוס ב-05:30 בחצי חושך, ללא צורך בפנסים, בקור נוראי (גופיה תרמית, חליפת סערה, כובע מחבלים, כפפות ומעיל רוח). ההליכה מחממת וקשה (הוסיפו את בעיית חוסר החמצן בגבהים אלו) שבסופה מגיעים ל-GILMAN`S POINT (גובה 5650 מ`). משם שני ק``מ נוספים בעלייה מתונה וללא אוויר מגיעים לפיסגה (HAURU POINT) בגובה של: 5895 מ`.הירידה מסוכנת מהעלייה מכיוון שאז ניתן ``לדפוק`` את הברכיים ולשחוק את בוהני הרגליים. הסיפוק הוא עצום. לאחר חזרה ל-KIBBO והפסקה קצרה ממשיכים עוד כ-12 ק``מ עד ל-HOROMBU ובסך הכל הליכה של כ-13 שעות. למחרת הירידה לשער הכניסה אינה אלא הליכה של הנאה וסיפוק עצומים. בסוף, הטובים מקבלים תעודה שמאשרת את כיבוש הפיסגה ב-HAURU, ההר השלישי בגובהו בעולם.