מרסיי - ארבעה ביקורים

החלטתי שאני צריכה לבקר במרסיי כמה פעמים כדי להחליט מה אני חושבת עליה, ויותר מזה - צריך מדי פעם לבקר במרסיי כדי להעריך את אקס, על כל יופיה, עשיריה, יפותיה וכו`: מדי פעם צריך לחזור לעולם האמיתי. מרסיי היא כאוס, שמסתדר בעצמו באופן בלתי מובן.

מרסיי - ארבעה ביקורים - תמונת קאבר

בכתבה זו:

מרסיי, פעם ראשונה

החלטתי שאני צריכה לבקר במרסיי כמה פעמים כדי להחליט מה אני חושבת עליה, ויותר מזה - צריך מדי פעם לבקר במרסיי כדי להעריך את אקס, על כל יופיה, עשיריה, יפותיה וכו`: מדי פעם צריך לחזור לעולם האמיתי. מרסיי היא כאוס, שמסתדר בעצמו באופן בלתי מובן.

"השחור שמגיע לצרפת משתנה כי הארץ מייצגת בעבורו את קודש הקודשים; הוא משתנה לא רק כי מצרפת הגיעו אליו מונטסקייה, וולטיר רוסו, אלא גם כי מצרפת באים הרופאים, מנהלי המחלקות, אינספור בעלי הסמכות - החל ברב פקד "חמש עשרה שנות שירות", וכלה בשוטר הצרפתי מפאניסייר. יש איזו יכולת כישוף ממרחק, ומי שעומד לנסוע בעוד שבוע בכיוון המטרופולין יוצר סביבו מעגל מאגי, שהמלים פריז, מרסיי, הסורבון ופיגאל משמשות בו כמפתחות קסם." (מתוך: פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות).

אמצע השבוע, אנחנו עוד לא ממש לומדים אבל כבר לא בחופש. חושבים לאיפה אפשר לנסוע לטייל, עוד אף אחד לא התחיל לעבוד על התזה. יש זמן ומרגישים שצריך לנצל אותו. נפגשים בצהרים ברכבת, הראשונה יוצאת למרסיי - אנחנו עולים עליה ומגיעים לתחנת Saint Charles אחרי שעה. אוטובוס יותר מהיר אבל לא ידענו. אנחנו חוצים את הנמל הישן, והפוטוגני, עוברים את הברים ובתי הקפה, את אוטובוס התיירים ומטפסים לכיוון Jardin du Pharo - גן ציבורי שבמפה נראה מבטיח יותר ממה שהוא באמת. יש לנו המון תכניות ואני כל הזמן מסתכלת בספר הטיולים לראות מה אפשר לעשות בעיר, אבל בניגוד לכל התכניות אנחנו יושבים בגן הציבורי שעות (או יותר נכון עד שעלא מתעצבן ואומר שנמאס לו ובכלל הוא לא אוהב גנים ציבוריים כי זה מלאכותי).

אנחנו הולכים אל מתחם הנמל, והולכים לאורכו עד לכנסיה מהמאה ה-14, שרואים שיש לה שורשים לא כל כך נוצריים. משם אנחנו ממשיכים לקתדרלה Major שהיא גדולה וצבעונית ומסמנת איזה מין אי של שקט בתוך אחת השכונות הכי ישנות במרסיי, שכונת La Panier. יש בקתדרלה המון מוטיבים ערבסקיים, ציורים של צמחיה ים תיכונית ופסל ענק של מריה מגדלנה, כל אלו יחד גורמים לי לחבב את הכנסיה, כי היא נותנת יותר תחושה של בית, של ים תיכון, של מקום שהוא לא "קלאסיקה" נוצרית - אני אוהבת מקום מחוץ למיין-סטרים.

אני מסתובבת בקתדרלה עם לנה, חברה מסלובניה, ואנה, מפנמה. עלא נשאר בחוץ. הוא מנצרת ולדעתו יש מספיק כנסיות יפות בנצרת ולכן אין סיבה להיכנס לזו שבמרסיי. אנחנו נקלעות לשיחה קצרה על אמונה - לנה לא מאמינה בכלום, היא ילדה של אחרי מלחמה ואחרי קומוניזם, ואמרה שזה לא חלק מהחינוך שקיבלה. אנה קתולית. היא מצטלבת בכניסה לקתדרלה וזוכרת להגיד אווה מריה בספרדית, אני שואלת את שתיהן שאלות מביכות על אמונה נוצרית, ומקבלת תשובות חלקיות.

אחרי קרפ לארוחת צהרים (מרסיי זה עדיין בצרפת, מה לעשות) אנחנו מסתובבים ברובע La Panier, שאמור להיות האזור הכי ישן וציורי במרסיי ומלא סמטאות לבנות וצרות. לדברי חובביה של מרסיי, הוא נחשב שיקי ובוהמיייני. לא עוברות חמש דקות וכולנו מתחילים לנוע באותן סמטאות באי נוחות מופגנת משהו באווירה מאיים - תחושה של דלות ועוני מכל פינה, אנשים בכל הצבעים לוקחים ילדים מבית ספר, שותים קפה, תולים כביסה- התחושה לא בטוחה. יש המון גרפיטי על הקירות. נראה שפיספנו את החלק הציורי לטובת סלאמס אמיתיים. בלי להחליף מילה אנחנו מגבירים את הקצב לכיוון תחנת הרכבת, גם מעבר קצר בקניון ובמדרחוב מודרני מלא חנויות אופנתיות, קפה קטן וכמה סיגריות לא ממש מקילים על תחושת המחנק.

לתחילת הכתבה

מרסיי, פעם שנייה

"29 בספטמבר 1928. שבת. מרסיי. שוטטתי לאורך המזח וקראתי בזה אחר זה את שמות הסירות שעגנו שם. עליזות בלתי-נתפסת השתלטה עלי וחייכתי אל מול שורת השמות הפרטיים של צרפת. האהבה שהבטיחו הסירות ושמותיהן היתה בעיני יפה להפליא ונוגעת ללב. רק לסירה בשם א�רו� II, שהזכירה לי מלחמה אווירית, לא הסברתי פני, בדיוק כמו שבבאר שממנו יצאתי זה עתה נאלצתי להסב את מבטי מפרצופים מסוימים, מעוותים מדי." (מתוך: פרוטוקול/IV ולטר בנימין, תרגום: דן דאור, מתוך "דפי עשב").

כמעט חודש אחרי, לקראת סוף הסמסטר באה ענת לבקר. ענת היא חברה טובה מהלימודים, שעושה את אותה תכנית רק במקומות שונים, ובאופן טבעי התחברנו כבר מההתחלה. החוויות דומות, המיקומים בהן אנחנו לומדות שונים. אנחנו מכירות את אותם אנשים ומדברות המון. ממש שמחנו שהיא באה לבקר. `שמחנו` זה הקלאב הישראלי באקס. בסמסטר הזה אנחנו חמישה ישראלים - חלק ניכר מקבוצה בת 14 איש, ולכן הנוכחות מורגשת.

חברה נוספת למועדון הביאה איתה הרבה קארמה טובה וגרמה לנו להיות עוד יותר המון ביחד ממה שאנחנו גם ככה. ענת אמרה שלא איכפת לה לראות את מרסיי ושוב עלינו על רכבת. עלא השביע אותי שלא עושים שום דבר תיירותי וסתם מסתובבים בעיר, אז זה מה שעשינו. עשינו שופינג, הסתכלנו בחלונות הראווה, ישבנו בקפה אחד ועוד אחד. להקת הרחוב הכי שמחה שפגשתי ניגנה מוזיקה, רקדה ואספה כסף מהעוברים ושבים - נהננו מהם ולא רצינו להמשיך ללכת. מרסיי של החנויות והקפה והנמל בשעות אחר הצהרים נראתה הרבה יותר אופטימית.

ענת אומרת שמרסיי לא יפה, אבל צריך לראות אותה. אני מגלה את ה-Centre Cultural ברחוב Caniberia, שמכיל פתקים, חוברות פוסטרים וכל מידע אפשרי על פעילויות תרבותיות בעיר - הצגות הופעות פסיטבלים תערוכות. מסתבר שיש לעיר המון מה להציע בתחום הזה, מה שמוסיף לה לא מעט נקודות.

לתחילת הכתבה

מרסיי, שני חצאים של פעם שלישית

"it is always an event at Marseilles for a ship to come into port, especially when this ship, like the Pharaon, has been built, rigged, and laden at the old Phocee docks, and belongs to an owner of the city." (A. Dioma, the Count from Monte cristo).

כשמטיילים בקבוצה גדולה זה לא ממש נקרא לטייל. זה יותר מוגן, יותר חברתי. בחברה יותר קל בכל מקום, וגם פחות חשוב איפה נמצאים, כל עוד החברה טובה. פעמיים נסענו לחוף הגדול של מרסיי, לים, ליום רביצה בשמש. חוף Prado הוא חוף עירוני שנמצא בקצה של Avenue du Prado - שדרה מלאת עצים ורחבה, שעושה הרבה יותר תחושה של עיר אירופית מכל יתר העיר - בגלל הבתים הגדולים שמשכנים הרבה חברות ומשרדי ממשלה, בגלל שיש נתיב מיוחד לרוכבי אופניים ויתר תחביבים שקשורים לגלגלים ולרגליים.

חוף Prado, למרות היותו עירוני, מלא אנשים (במיוחד בסוף השבוע), הוא עדיין חוף נקי, עם מים הרבה יותר כחולים ושקופים ממה שיש בישראל בחופים העירוניים, עם מוזיקה נעימה, מגרשים לשחק כדורעף וריצפת חצץ שלא כל כך גרוע לרבוץ עליה ולשחק טאקי שעות. 

הפרופסור שמלווה את התכנית שלנו באוניבריסטה הוא ממרסיי, אוהב את העיר וגאה בה מאוד. לכן הוא הזמין את כל הקבוצה שלנו לדרינק וארוחת ערב במרסיי. אחר הצהרים יצאנו במכוניות את אקס לכיוון חוף הים במרסיי- קו החוף יפהפה - רואים איים קטנים מציצים מהמים בכל כיוון, ובכלל איך שמרסיי נגמרת (אפילו שהיא עיר ענקית, וזה נראה כאילו היא לעולם לא נגמרת) מתחילים שורה של מפרצונים: Les Calanques, שנמשכים עד לעיר קאסיס, שהוזכרה בכתבה האחרונה שלי.

בירה של לפנות ערב בפאב האירי לחוף הים ונסיעה לאחת משכונות היוקרה של מרסיי, נותנת תחושה יותר יוקרתית, של מרסיי אחרת, שחיים בה. מרסיי היא עיר תאומה של חיפה, והן באמת דומות: גם להם, שמתי לב, יש שכונת דניה משלהם. הברביקיו אצל הפרופסור היה נהדר - שרנו שירים בהמון שפות, אכלנו אוכל טעים והזכירו לנו כמה אנחנו צריכים להעריך את ההזדמנות שנפלה בחלקנו להשתתף בתכנית הלימודים הזו - שחושפת אותנו לא רק ללימודים ולשפה אלא לתרבויות אחרות וליופי של אנשים.

 

לתחילת הכתבה

מרסיי, פעם רביעית ולא אחרונה

"The ship-owner, smiling, followed him with his eyes until he saw him spring out on the quay and disapear in the midst of the throng, which from five o`clock in the morning until nine o`clock at night, swarms in the famous street of La Canebiere, ..a street of which the modern Phocaeans are so proud that they say with all the gravity in the world, and with that accent which gives so much character to what is said, "If Paris had La Canebiere, Paris would be a second Marseilles." (A. Dioma, the Count from Monte cristo).

הסמסטר נגמר, כבר התחלנו לכתוב את התזה. פחות או יותר. יומיים בספריה ובאוניברסיטה וכבר צריכים שוב חופש, אוויר. מכיוון שאוכלוסיית החברים שלנו מתדלדלת מיום ליום, כי כולם חוזרים הביתה, רק עלא ואני נוסעים להתאוורר במרסיי. אחר הצהרים עייף ברכבת שמאחרת בדרך למרסיי רומזת לנו על הבאות. סיבוב נוסף בעיר מגלה עוד פנים, עוד מקומות שעוד לא ראינו. אנשים חרוצים שעושים עבודת מחקר טובה לפני שהם מגיעים לבקר בעיר כזאת ענקית יכולים ביום אחד להספיק לבקר בכל המקומות שלנו לוקח כל כך הרבה זמן לראות.

ברחובות המקבילים לנמל שכבר ראיתי פעמיים, מתגלים המון מקומות חדשים - בית המשפט שהוא מבנה ארכיטקטוני יפה, מדרחובים מלאים בתי קפה, מסעדות דגים וחנויות מעוצבות. מרסיי מרגישה קצת כמו עיר שכיף לגור בה. במרחק שלוש מאות מטר ממדרחוב מלא בשווארמות וקבבים, חנויות של בגדים זולים וחיקויים של מכשירי חשמל יש חיים אחרים. פערים גדולים יש בעיר הזו. אני מרגישה יותר נוח ובטוחה עם עלא, כאילו לא כל העולם מסתכל עליך. באקס לפעמים יש תחושה שכל הזמן נמצאים תחת עין בוחנת - איך אתה מתלבש, איך אתה מתנהג, מה אתה אוכל ומה שותה, ככה זה כשאקס מאכסנת אחוזים ניכרים מהשמנת של צרפת.

אחרי הטיפוס בחזרה לתחנת הרכבת אנחנו יושבים בקצה המדרגות ומסתכלים על הערב שיורד על העיר. המדרגות שעולות לתחנה מפוארות ומטונפות ורואים המון טיפוסים, המון מכוניות וערבוב מזרח תיכוני של המון אנשים שמדברים צרפתית וערבית. על המדרגות לידינו יש שני תיירים עם גיטרה ששרים באנגלית. עלא אומר שהמדרגות האלו, שמהוות אנדרטה למשהו שקרה בעיר ב-1929 (אבל לא התחלתי להבין את הצרפתית שמסבירה מה בדיוק קרה שם) בעייתיות, הכל מלא אנדרטות, וככה לא זוכרים מה באמת חשוב ולא מייחסים לו מספיק תשומת לב.

הרכבת חזרה לאקס נתקעה בדרך לפחות פעמיים. הפקח אמר שיש תקלה ושיבואו לתקן. אני לא הייתי עייפה מדי ולא רעבה מדי ולכן אני לוקחת את התקרית בקלות דעת יחסית. ביציאה מהעיר הרכבת עוצרת ליד אחת מהשכונות היותר מפוקפקות של מרסיי. על הרכבת עולים ארבעה מתבגרים, עושים רעש בקרון המנמנם, גונבים תיק של אחד הנוסעים, יוצאים מהדלת השניה ומזנקים על אופנועים שמחכים להם שם. הבחור שגנבו לו את התיק ממלמל לכיווננו "סה לה וי" (=אלו החיים) ונראה משלים לגמרי עם המצב. הוא אומר לפקח שהתיק שלו נגנב וגם הוא לא ממש מניד עפעף. הדרך הדרום צרפתית להתמודד עם גניבה מרגיש לנו מוזר.

אחר כך הרכבת כבר נתקעת באמת ואף אחד לא בא לחלץ אותנו, וכך עשרים ומשהו נוסעי הרכבת הולכים ברגל על המסילה בליווי שני פקחים עם פנסים עד לתחנה הבאה, שם עומדת בפנינו האפשרות לחזור למרסיי או לחכות לרכבת שתבוא לקחת אותנו לאקס, שתיהן תיקחנה זמן. כנראה שגם התחנה אליה הגענו אחר א"ש הלילה הקצר לאורך מסילת הרכבת אינו מקום בטוח מדי - איך שאנחנו מגיעים מגיעים גם ארבעה שוטרים לאבטח אותנו. הנוסעים בתחנה הם ערבוב של המון דמויות מוזרות שנוסעות ברכבות בלילה. אנחנו חוזרים לאקס עייפים במיוחד אחרי 4 שעות, בדרך שאורכה שלושים קילומטר, ואני העזתי פעם להתלונן על התחבורה האיטלקית...

כמה קשה ללמוד לאיית את השם של העיר הזאת, מרסיליה (כך בערבית ובאיטלקית). שלושה וחצי ביקורים בעיר עד כה. בכל זאת זו העיר הגדולה, כמו שחיפה לכפר ביאליק, פחות או יותר... צריך כמה ביקורים, כמה שיטוטים, כמה פנים מעניינות עד שמתחברים לעיר, כמה סיפורים אנושיים. בשנת 2000 נמצאו חלקים ממטוסו של הסופר אנטואן דה סנט אכזיפרי, מחבר "הנסיך הקטן", שנעלם באופן מסתורי כ-60 שנה, ליד חופי מרסיי. ב-11 ביולי 1947 יצאה אוניית המעפילים אקסודוס מחופיי מרסיי בדרכה לארץ ישראל. ב-9 באוקטובר 1934, המלך היוגוסלבי אלכסנדר הראשון ושר החוץ של צרפת לואי בארטו נורו למוות בעת ביקור ממלכתי כשנסעו ברחובות העיר מרסיי. אלו רק חתיכות קטנטנות של המון היסטוריה.

ובנתיים, אקס משנה פניה: מתחמם פה, הצמחיה מתחילה להתייבש, הסטודנטים מתחלפים בהמוני המוני תיירים, שממלאים את כל המסעדות, בחנויות יש סיילים. אני כבר מכירה היטב את כל הרפרטואר של נגן האקורדיאון מלמטה. החברים שלי מהלימודים עוזבים אחד אחרי השני את העיר. כל ערב במשך השבועיים האחרונים אנחנו יושבים בכיכרות, בבתי הקפה, מדברים על שום דבר וחוגגים את הפרידה, את ההתחלה החדשה. לא, לאף אחד עדיין לא נמאס. אני חושבת שכשאצליח לכתוב מרסיי בצרפתית בלי שגיאות כתיב כבר אהיה חייבת לעזוב.

אגב, הציטוטים מהספר הרוזן ממונטה כריסטו מוקדשים לעלא, שסיפר לי את הכל הסיפור על הרוזן ממונטה כריסטו ברכבת והקפיד להזכיר שבגידתו של אהובת הרוזן התרחשה ברחובות העיר; ולאבא שלי, שזהו אחד הספרים שהוא הכי אוהב.

לתחילת הכתבה

הדפס| שמור למועדפים| שלח |סרוק לנייד

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

ספר לנו מה דעתך באתר

הוסף תגובה

התחבר כדי להוסיף תגובה:

משכירי אופניים במרסיי

כשאת בצרפת - את מזמינה קרפ צרפתי או סתם קרפ..?

מעולם לא היה כ``כ מעניין לקרוא ולטר בנג`מין...

אהבתי

סגור