חמש אדמות - טיול בצ'ינקוואה טרה

טיול בחבל ליגוריה בצפון מערב איטליה, על שמורת הטבע Cinque Terre (חמש אדמות) שבו. כפרים קטנים לחוף הים: ג`נובה, מנטובה, קורניליה, ורנאצה,וגם Manarola ו-Riomaggiore. ענבל בסיבוב אחרון של נחישות ורגישות.
inbal_f
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: חמש אדמות - טיול בצ'ינקוואה טרה

ימים אחרונים בצ'ינקוואה טרה

את סטפני הכרתי בבולוניה, בתור למשטרת הזרים. אני הייתי צריכה לקבל אשרת שהייה והיא תושבות. אני שם ללימודים, היא אחרי לימודים ובגלל אהבה לבחור איטלקי. סטפני הפכה לי לבית באיטליה. אני זוכרת עשרות ערבים של אפריטיבו ושיחות, שיטוטים ברחובות, תערוכות בגלריות אלטרנטיביות, מסיבת תיכוניסטים איטלקית, קיטורים בלילות קרים ועוד המון חוויות ומקומות שלעולם לא הייתי עוברת בלעדיה. לכן, אפילו שהכי התחשק לי בעולם לעשות עוד טיול אחד לפני שאני חוזרת לארץ ולרגל סיומה של התיזה. הגעתי למסקנה שאת הימים האחרונים שלי באירופה, עד הסיבוב הבא, אני רוצה להעביר עם חברים, ולא בלראות עוד מקומות חדשים. מקומות נשארים (אם הם לא נמחקים בסופות ואסונות טבע איומים) - בחברים צריך להשקיע. ככה מצאתי את עצמי נוסעת (שוב) לאיטליה, ברכבת של תשע שעות (עם המון המון עיכובים), לעשות קמפינג עם סטפני במקום המכונה- Cinque Terre, ובעברית - חמש אדמות.

לתחילת הכתבה

אדמה ראשונה - Corniglia

באמצע השבוע עליתי על רכבת ונסעתי תשע שעות. אחרי לילה בלי שינה, ואחרי חפירה ארוכה בתוך הארגזים כדי למצוא את שק השינה ואת האוהל. המטרה היתה השתכנות ורביצה, בפארק לאומי מקסים- ה-Cinque Terre. מדובר ברצועת חוף, והר, והרבה ירוק ביניהם, וחוף הים. חמישה כפרים קטנטנים, שכל מה שמחבר אותם זה כביש אחד סלול להליכה ברגל ומסילת רכבת (אפשר גם להפליג ביניהם, אך זו אפשרות שנשללה מטעמי תקציב). כולם שוכנים על הים, כולם צבעוניים, עם רחובות תלולים, ומאוד פוטוגניים. כל כר הוא טיפה שונה.

ה-Cinque Terre (מעכשיו: השמורה) היא שמורת טבע לחופי הים הליגורי. מה שמבטיח לא רק את המרשם הקבוע של כפרים קטנים וציוריים, אלא גם ים מוצלח, צוקים לא מאוד תלולים והמון צמחייה שהיא לא ים תיכונית ובטח לא צפון אירופאית, שנותנת תחושה הרפתקנית של טרק אמיתי. כל ההתרחשות הזו רק שימשה לי ולסטפני תפאורה. כל יום הלכנו קצת בשבילים בין הכפרים, כשאנחנו מתחילות רנדומלית מכפר אחר, הולכות ברגל עד ליעד הבא, וחוזרות ברכבת ל-Mentova, עיירה קטנה ולא מאוד אטרקטיבית, אבל נוחה ופונקציונלית, ויש שם שקיעות לא רעות. שם פרסנו לנו אוהל ושיחקנו במחנה קיץ. גם במנטובה יש חוף, ומסעדות ותיירים, וחנויות עם מזכרות מכוערות ומטופשות, כל מה שצריך כדי להרגיש חופש.

 הכפר הראשון שראינו היה קורניליה (Corniglia). זה הכפר השלישי, כלומר - האמצעי, בשמורה. הוא ממוקם גבוה על הגבעה, ערוך ומוכן לתיירים, עם עלייה של המון מדרגות ממש מעיקות, שבסופן מחכה תצפית מקסימה על האזור, ו...כן- אווירה של עיירה קטנה ומנומנת, שמחצית מהבתים הם עם חנויות מזכרות לתיירים, ועדיין עם המון אופי. מתחת לקורניליה יש חוף ים מקסים ומוזר. יש לו מין אבנים ענקיות ואפורות, ואין הרבה מקומות רביצה או הליכה. צריך פשוט לשים את הדברים, להיכנס לים ולשחות בין הסלעים, להנות מהמים הצלולים והמשחקים שהטבע מציע, ו...להיות מוכנים לטיפוס חזרה.

בקורניליה, בלי כל קשר למקום או לזמן, סתם כי ככה יצא. חטפתי מבול של שאלות. שאלות ישראליות, או יהודיות. על לגיטימציה וקיום. אנחנו כבר חברות הרבה זמן, סטפני ואני, ולכן עברנו כבר מאוד מזמן את השלב של הדיונים הפוליטיים הרגילים של "האם ממשלת ישראל מעוניינת בשלום?" ומה היחסים בין הערבים ליהודים במדינה. אחרי שנה כזאת, כמה כתבות בעיתון האיטלקי "Internazionale" (עיתון מעולה, לקוראי האיטלקית), וכמה ספרי עיון, עלו שאלות קשות. כמו שאומרים, שאלות של קיום.

הייתי צריכה להסביר לסטפני איך נבנה כזה עם, מלא באידיאולוגיה ונאסף מהמון תפוצות, טוען לבעלות על האדמה הזו, של ארץ ישראל. סיפרתי לה את כל שזכרתי, ונזכרתי אחר כך בהרבה יותר דברים שלא סיפרתי. על איך נקנו אדמות על ידי הקרן הקיימת, על העליות הראשונות, על סבים וסבתות מלאים באידיאולוגיה. על שנים של דו קיום לפני קום המדינה, על מאורעות שנות העשרים, ועל הדיונים האינסופיים בארץ הזו, של מי היה כאן קודם, ומי התחיל לריב עם מי. דיונים הסטוריים הם נושא טעון ומתיש. זה נעשה עוד פחות פשוט להסביר למישהו שמגיע מבלגיה, מדינה עם סוגים שונים של אנשים ומעט מלחמות, למה כל המדינות בעולם מסתדרות בלי מדינה שמגדירה את עצמה לפני דת, ואנחנו צריכים להיות אחרים. למה לנו "מגיע". לי זה נשמע נורא ברור, למה אני שם, למה המשפחה שלי הגיעה לשם - לאדמה הזאת. למה המשפחה שלי באופן אישי כל כך מחוברת לאדמה, אפילו שאני רק דור שני בארץ. להסביר היה הרבה יותר קשה. להסביר בלי להשתמש בקלישאות ובסטריאוטיפים על שנאה ומיעוט ואנטישמיות, זה אפילו יותר קשה.

לתחילת הכתבה

אדמה שניה - Vernazza

את Vernazza, הכפר השני מצפון, לאורך השמורה, הכי אהבנו. בלי סיבה אמיתית. אולי בגלל שהיא הגיעה בזמן. העיירה היתה יותר אותנטית. היו הרבה יותר אנשים שחיים. והגענו אליה באוטובוס דרך היער. מעל המסלול המבוקר והמתויר של ה-Cinque Terre יש מסלולי נהיגה והליכה בכבישים קטנים ממש בתוך ההרים. יש המון חוות חקלאיות פרטיות ואזור שהוא הרבה יותר פראי. הכבישים לא פונקציונליים, ונראה כאילו אין להם כל כוונה באמת להביא את האנשים מיעד ליעד בדרך הקצרה ביותר. הם בנויים עם התוואי של השטח - ומתפתלים ומאפשרים להישען אחורה ולהנות מהנוף. אפשר לרדת בדרך (פשוט מבקשים מהנהג כי אין תחנות) לשוטט קצת בחורשות-יערות, ולהמשיך ברגל ליעד הבא. לא לשכוח לקחת מים, כי חם מאוד ואין קיוסקים בדרך.

עם זה שיש יותר תיירים שלנים ב-Vernazza מבכפרים האחרים, יש שם חיים. יש גשרים קטנים שמחברים בין הבתים, גפנים במקום גדרות, והמון מיקומים לתמונות מאוד מוצלחות וצבעוניות. אם מטפסים מעל הכפר- בין לכיוון צפון ובין לכיוון דרום, אפשר לראות את השקיעה מעל הגבעה עליה ממוקמת Vernazza. לראות את הרחוב משנה קולות וצבעים, מהמולת תיירים של חוף ים לקבוצות קטנות של אנשים שמשוטטים בחיפוש אחרי ארוחת ערב או בירה בבתי הקפה (הלא זולים!) שבנמל.

 ושם, על ה"אדמה השניה", שישבתי עם סטפני והיא סיפרה לי דברים שהיא קראה, קראתי עיתון ושמעתי שמתחילה ההתנתקות. כל המידע שקיבלתי היה באנגלית ובאיטלקית. מה שהבטיח שני דברים - דבר ראשון, שאני לא מבינה מאה אחוז ממה שאני קוראת, ושתיים, זה שזה נשמע נורא אופטימי. מבחוץ, הליך ההתנתקות נשמע בריא ומאוזן והדרגתי. העיתונים דיווחו באופטימיות על כך שאין שימוש בכוח, ושישראל כמו גם הפלשתינאים מקבלים בהרבה שמחה את יציאתנו מהאזור. אמא שלי התקשרה, וסיפרה שבארץ יש שידורים 24 שעות ביממה, ושכולם תולים סרטים צבעוניים על המכוניות, אומרים את דעתם בנושא באמצעות הרבה פיסות בד שמלכלכות את הדרכים והכבישים. הבנתי שכרגיל "דברים שרואים משם...".

את האמת - היה כיף לראות את הכל מרחוק, להקשיב לעיתונות הזרה ולשמוע אותה מפרגנת לישראל ולתהליך. זה עשה חשק לחזור הביתה, למקום אולי טיפה יותר שפוי מאיך שהוא היה שעזבתי, לפני 11 חודשים בדיוק. הפעם הראשונה ששמעתי את הסיקור הישראלי על ההתנתקות, היה יומיים מאוחר יותר, כשבמטוס של אל על קראתי את העיתון בעברית, עברתי על כל מדורי הדעות ועל הכתבות, התסקירים, החשבונות, המספרים. על מה שעשינו ועל מה שיש עוד לעשות.

לתחילת הכתבה

אדמה שלישית ורביעית- Manarola, ו-Riomaggiore

הכפרים הכי דרומיים בשמורה הם Manarola ו-Riomaggiore. מפרידה ביניהם דרך סלולה של 20 דקות הליכה. הליכה יפה ונוחה. שמרגישה משהו בין טיול על טיילת בעיר לבין מסלול הליכה מאוד מסודר. מדרגות עולות ויורדת ומתפתלות בלי להפריע לנוף מחברות את שני הכפרים האלו, ומגלות המון זוויות שלהם בכל צעד שעושים. הנוף יפה והשמש עושה את כל העניינים מאוד פוטוגניים, ואפילו המון האיטלקיים שעשו יחד איתנו את המסלול לא הפריעו לנו להרגיש כמה כיף כאן, בשמורה הזו. כמה אין מדובר בעוד Tourist Resort מלאה בתיירים רעשניים, אלא בתיירות יותר שקטה ויותר "מתורבתת" ממקומות אחרים באיטליה. בקצה הכפר Manarola, בפיסת החוף הקטנה שמחוברת לנמל קטן שאפשר לשחות בו, היו עשרות אנשים. והיה רעש. אבל היתה אווירה של חופש בארץ אחרת.

קל לטייל באיטליה. הרבה יותר קל מלגור בה. אפשר להנות מהמנטליות, מההמולה, מהקסם, מהצליל של השפה, בלי לסבול מחסרונות יומיומיים ומעיקים. בלי בירוקרטיה ודברים שלא עובדים. כשבנאדם בחופש, פחות איכפת לו שהרכבת מאחרת (כל עוד אין שביתה זה בסדר), או שצריך לחכות המון בתור בדואר. החוויות האלו מתערבבות עם הטעמים, הריחות והנופים שיש לאיטליה להציע. כשעברתי את הגבול מצרפת לאיטליה, בלי לרדת מהרכבת ובלי ביקורת של שום פקח או שום דרכון. הרגשתי. את הכאוס האיטלקי והרעש באוויר. דברים שכבר קצת נמאס לי מהם כשגרתי בבולוניה פתאום היו לי נחמדים - שיחות קטנות עם האיש שישב לידי ברכבת, היכולת שלי לשאול את הכרטיסן מאיזה רציף נוסעת הרכב למנטובה, וכמה היא עולה... איזה כיף שיש בסיס של שפה, ושהאנשים נחמדים... לפחות במינונים נמוכים, איטליה כייפית, מאוד. והקפה חזר להיות טעים! סוף סוף אפשר למצוא בכל מקום קפוצ`ינו משובח, לא כמו הקפה-קרם הצרפתי, דלוח ומבחיל כמו שום דבר אחר בצרפת. כמה שקפה טוב יכול להשפיע על המשך היום...

אבל אחרי כמה ימים כאלו, איטלקיים, והגשם הזה, שעוד מעט אספר עליו, שוב נגמרה לי הסבלנות לאיטלקים. הם שוב נראו לי רעשניים והמוניים מדי, חסרי מודעות למרחב האישי, הולכים לכל כיוון. יציאה לרחוב ועמידה בתור נראו לי סוג של מאבק. עייפה מלילות עם מעט שינה וצרובה מהשמש, פתאום נורא רציתי חזרה לצרפת. לזה שאף אחד לא ינסה לפטפט איתי ולהזמין אותי לפיצה, לאימהות שלא צורחות על הילדים שלהן, ובעיקר לבית נקי ולקופסאות עם כל החפצים שלי. הערכתי את אקס-אן-פרובנס על כל יתרונותיה וחסרונותיה. הערכתי את המשמעות והנימוס הצרפתיים, את הקור האנושי שלהם. הייתי קצת צריכה איזון.

זה מה שכיף כאן באירופה, קלישאה ככל שזה נשמע. המעבר בין מדינות, בין אדמות שונות ששייכות לעמים שונים: ההפרדה כל כך ברורה בין תרבויות, ועם זאת, ככל שמתקרבים למעברי הגבול שאינם קיימים עוד, נעשית יותר מטושטשת. כמו שכתבתי בתיזה שלי - אין דבר כזה אירופה אחת. בהרבה מובנים, זו המצאה של האמריקאים. מה שבטוח זה שזה לא שלנו, לא של הישראלים. וזה מאפשר לטייל או לגור לתקופה, בלי לנסות ולתבוע בעלות. יש לנו כלים להשוואה - אנחנו מסתכלים של ערים, כפרים הרים, ומשווים אותם לכרמל ולגליל ולחיפה ולתל אביב ולירושלים ולחופים שלנו ו...כן, גם לעזה ולרמאללה וחברון (ראו למשל את הכתבה שלי על סיציליה). אבל זו רק השוואה, שמקשרת אותנו ומסבירה לנו במונחים שאנחנו מכירים, סיפורים אחרים.

 האדמות האלו, שהחליפו המון ידיים, המון בעלויות, וראו את ההיסטוריה צומחת ממש כאן, הן למודות ניסיון. הן לא פשוטות ובטח לא מושלמות, הן רוויות במתיחויות ושאלות זהות. כל כמה קילומטרים הסיפור משתנה. אבל אפשר, על הדרך, לקחת איזה שיעור פרטי קצר, של להגדיר גבולות לתת לכל אחד לחיות בלי לריב יותר מדי. לא לשכוח את ההיסטוריה, אבל לא לדוש בה בלי סוף. כמונו-כמוהם. גם שם, כמו אצלנו, הצרפתים לעולם לא ישכחו שהג`נובזים ניסו לכבוש את החלקים הדרומיים של צרפת, והקורסיקאים (כן, האי הזה שנמא ליד איטליה ומניף את דגל צרפת) תמיד יישארו גאים במוצאם ומנותקים מיתר צרפת. אבל לפחות הם ינועו בין הגבולות המדומים האלו, ויינסו קצת ללמוד יותר אחד על השני.

לתחילת הכתבה

אדמה חמישית ואחרונה לפרק זה

האמת? בתחילת הכתבה הבטחנו חמש אדמות, אבל ירד גשם. לצערי, בתוך השמורה נשאר כפר אחד שלא ראינו- Monterosso. זה נשמע כמו תירוץ של ילד בבית ספר, אבל באמת - ירד גשם. באמצע אוגוסט. גשם אמיתי ורטוב שבהתחלה הצחיק ואחר כך פשוט הציף את האוהל שלנו במים במחבוא מתחת למדרגות. הגשם לא הפסיק ומצאנו את עצמנו ישנות על השולחנות של הקפיטריה של הקמפינג- המקום הכי יבש שנשאר. הגשם המוזר הזה של סוף אוגוסט תפס אותנו מאוד לא מוכנות, ויום של רביצה בים נהפך ליום משחקי קלפים וכתיבת גלויות בקמפינג, תוך שאנו מתייעצות לאן כדאי ללכת, כי הגשם לא פוסק ולטייל ככה לא נוכל, וגם לא לישון. אחרי קפה שארך חמש שעות עלו המון רעיונות מופרעים. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו ישנות לילה בג`נובה (או גנואה - Genova באיטלקית, בכל מקרה), מטיילות חצי יום בעיר, ומגלות שגשם באוגוסט אין לו חוקים.

 אחרי 24 שעות של טפטוף מרגיז ובלתי פוסק, השמש יצאה שוב והשאירה שמיים נקיים ואוויר שרוצים לאסוף בבקבוק ולקחת הביתה, כזה שמצליח לשאת כמות אדירה של ריח. בתחנת הרכבת בג`נובה - אחרי יום שלם של מסע צילום ברחובות, סטפני ואני נפרדנו לשלום. קיבלתי גלויה שכתוב עליה Peace from Jerusalem עם מכתב שקראתי שבע עשרה אלף פעם ברכבת חזרה לאקס אן פרובנס. בכינו מהתרגשות וצחקנו על עצמנו שאנחנו בוכות.

את ג`נובה, אגב, מאוד אהבנו, סטפני ואני. יש בה משהו אמיתי, ואני אוהבת את זה. עיר של אנשים שחיים, לא של תיירים, לא של אטרקציות. לא שבנויה באופן ציורי מידי, אבל לא חסר לה חן. כמו המון ערי נמל שיצא לי לראות, יש לה מתחם נמל חדש ומודרני, אבל מעוצב לא רע. וגם אזורים מלאים בארמונות ווילות, זכר לאימפריה הג`נובזית שהותירה את חותמה על המון מקומות שנכבשו על ידיה באיטליה, בצרפת ובאוסטריה. וגם רחובות קטנים, עם כנסיות מעורבבות בדוכני שוק וחנויות לשיפוץ רכב ומאפיות קטנות לפוקצ`ות טעימות, אם רק יוצאים מהרחובות הראשיים. אולי בגלל כל השיחות של סטפני ושלי במהלך הטיול הזה - על לגלות מקומות ועל להתרגל למקומות חדשים, הצלחנו ממש להרגיש ברחובות שבג`נובה ממש אפשר להרגיש שמכאן הכל התחיל- המסעות, הכיבושים, הקולניאליזם, ו..העולם החדש. זה שאנחנו, איכשהו, חיים בתוכו.

 תמיד לפני שחוזרים לארץ יש תחושה שחו"ל זה כל כך קרוב, ונורא פשוט יהיה "לקפוץ" לבקר ממש-ממש-ממש בקרוב, או סתם להיפגש איפשהו. בפועל, איך שנוחתים המצב תמיד מתחיל להסתבך - פתאום יש תוכניות, קשה יותר לתאם, הטיסות הן לא זולות בדיוק ליעד שרצית, ורכבות לאירופה זה עדיין עסק די בעייתי. עם כל זה, אחרי ארבעה ימים, האדמה הראשונה, הישראלית, זו שהיא אולי היחידה שבאמת שלנו, החלה לקרוא לי. יש לי כרטיס טיסה לארץ, המון מטען לסדר ולארוז, בית (תודה אילן) להשאיר הכי נקי ומסודר שאני יכולה, ובערך 24 שעות לכל העניין הזה. במטוס בדרך חזרה, שומעת באוזניות המון שירים ישראלים שאני לא מכירה, ממררת בבכי בלי ממש לדעת על מה ולמה (התרגשות? עצב? סוף תקופה? עיייפות? געגועים? הכל?) הכל התחיל לשקוע. הכתבה הבא היא כתבת סיום וסיכום. על מה שעברתי ועל מה שלא. על מסקנות והמון שאלות פתוחות. על החזרה לכל מה שאין לו תחליף - משפחה, חברים ותחושת שייכות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לגנואה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם