מקור השם
נראה שיש הסכמה על כך שהמילה הופיעה הרבה לפני הריקוד. המילה הופיעה לראשונה באחד האיים הקנריים- Isla de Hierro ועוד חלקים של אמריקה עם המשמעות של- "התכנסות של שחורים לרקוד או לנגן בתופים". כנראה שזה היה השם שהאפריקאים העניקו לתופים עצמם, בעקבות הקצב המיוחד אותם ניגנו: קצב ה-"טנ-גו, טנ-גו".
יש הסוברים כי המילה הגיעה מהפועל הלטיני- tangir שמשמעותו- "לנגן על כלי נגינה" ומכאן שמשמעות המילה Tango היא "אני מנגן". ידוע כי במאה ה-18 היה במקסיקו ריקוד בשם Tango אולם את הריקוד המקסיקאי מעולם לא רקדו בזוגות.
מקור נוסף, מצביע על שורשי המילה באפריקה- בארצות מהם הגיעו עבדים לארגנטינה (קונגו, מפרץ גינאה, ודרום סודן). בשפות אלו פרוש המילה טנגו הוא מרווח קרוב, מעגל וכל מרווח פרטי, שצריך לבקש רשות על מנת להיכנס אליו.
מעניין לעקוב אחר המעמד החברתי של הטנגו, על פי איך שהגדירו אותו בתקופות השונות. במילון האקדמיה הספרדית המלכותית לספרות- מהדורת 1899, הטנגו מוגדר כ-"חגיגה או ריקוד של שחורים או אנשים מקומיים (ממעמד כלכלי-סוציאלי נמוך), באמריקה". משמעות שנייה במילון היתה- "מוסיקה לריקודים".
במהדורת המילון משנת 1925 הטנגו מוגדר כ-"ריקוד של החברה הגבוהה אשר יובא מאפריקה בתחילת המאה". ורק בשנת 1984 הטנגו הוגדר בתור "ריקוד ארגנטינאי".
ההיסטוריה של הריקוד
הריקוד שהיום ממלא אולמות מפוארים, התחיל בתור ריקוד די בזוי, בסוף המאה ה-19, בבתי הבושת של פרוורי בואנוס איירס. בתקופה הזו, סביב שנת 1880, ארגנטינה (כמו כל היבשת הדרומית), נחשבה למכרה זהב ומשכה מהגרים רבים, שקיוו להתעשר במהירות. המהגרים אשר הגיעו בגפם ממדינות אירופה השונות (איטליה, ספרד, אירלנד..) שוכנו בשיכונים שהוקמו במיוחד לצורך העניין מחוץ לבואנוס איירס.
אותם מהגרים, מצאו שהמציאות אינה כה פשוטה והכסף לא מגיע כל כך מהר. האכזבה, הייאוש, הקשיים, והגעגועים הביתה, הוציאו את המהגרים למצוא נחמה ולהתעודד במעט בברים, בבתי הימורים, בבתי בושת ועוד. במקומות האלו עם האנשים האלו התחיל לצמוח הטנגו- אז קראו לו הריקוד של הצער.
הרבה מהגברים היו הולכים אל בתי הבושת רק כדי לרקוד... מובן שהם היו צריכים לשלם עבור הריקוד וכדי לא "לבזבז" את זמן הריקוד היקר, הם היו נפגשים לפני כן, מתאמנים על הצעדים, מאלתרים, יוצרים תנועות וצעדים חדשים.
מוסיקולוגים מצביעים על כך שהטנגו הוא בעצם מיקס של מקורות מוסיקלים רבים ושונים כמו: הקצב הנוקשה של ה-candombe, התופים האפריקאים שהביאו עימם העבדים מאפריקה, המילונגה- המוסיקה הפופולארית של אזורי הפמפס בארגנטינה, ה- habanera הקובנית, הפלמנקו האנדלוסי, ה-Tarantela האיטלקית, הואלס האירופאי. כולם טוענים לחלקם במקורות הטנגו. כנראה שמקור הריקוד עצמו, הוא בואלס שהביאו איתם המהגרים מאירופה.
מניחים שהרכבי הטנגו הראשונים היו שלישיות שכללו כינור, חליל ונבל, ולעתים רחוקות גם אקורדיון איטלקי, מנדולינה, קונצרטינה וארמוניקה. מוסיקאים אלו מעולם לא למדו באופן מסודר ואקדמי, הם הסתמכו על האילתור, וכאשר הוא היה מוצלח, חזרו עליו שוב ושוב עד שהפך לקנון. אילתורים אלו מעולם לא תועדו ולכן עד היום קשה להתחקות אחר מקורות הטנגו.
במהרה הגיטרה, שהובאה ליבשת מספרד, החליפה את הנבל. המיבנה החדש המושתת על כינור, חליל וגיטרה, שרד ללא שינוי עד להופעתו של הבנדונאון bandoneon הגרמני. הבנדונאון הינו סוג של אקורדיון, שפותח עבור כנסיות באירופה, שלא יכלו להרשות לעצמן עוגב והוא יובא מגרמניה לארגנטינה בתחילת המאה שעברה ובמהרה הפך לכלי המזוהה ביותר עם הטנגו. יותר מאוחר הגיטרה הוחלפה ע"י הפסנתר. החליל המשיך להתקיים במקביל לבנדונאון תקופה ארוכה, עד שנעלם והוחלף ע"י הבנדונאון.
החל מ-1920, הרכב תזמורות הטנגו התבסס כמעט תמיד על שישה נגנים: שני בנדונאונים, שני כינורות, פסנתר וקונטרבס. עם חלוף הזמן, מספר הנגנים בכל כלי עלה לשלושה או ארבעה, בתוספת כלים מיוחדים כגון הקלרינט בתזמורתו של לומוטו, החצוצרה בתזמורתו של קנרו או התופים בתזמורות אחרות.
במקביל לטנגו צמחה גם שפה יחודית לו ה-Lunfardo. בהתחלה שימשה ה- Lunfardo כשפת עולם הפשע הארגנטינאי שנאלץ ליצור לעצמו שפה על מנת שלא "יעלו עליו". לאט לאט השפה חדרה לטרמינולוגיה של המהגרים האירופאים ובכלל לשפת הגברים (היא לא דוברה בבית ולא על ידי נשים). התהליך הסופי היה כאשר השפה הפכה לסלנג של תושבי בואנוס איירס. ללא ספק הגורם שתרם בצורה המשמעותית ביותר לחילחול השפה הוא הטנגו.
לאט לאט הטנגו החל להגיע אל בתי המשפחות מהמעמד הבינוני וגבוה. הבנים הצעירים של אותן משפחות מכובדות שנהגו ללכת אל אזורי הפרוורים על מנת לחפש ריגושים, חזרו למשפחותיהם כשהם מלאי ריגושים מהחוויות שצברו- בין היתר- ריקודי הטנגו. אותם בחורים התחילו ללמד את אחיותיהם, ילדות שכונה אחרות, ועוד. אולם, גם אז, את הריקוד רקדו רק בבתים ולא בפומבי. פוליטיקאים משני הצדדים גינו את הריקוד, הם לא רצו שלמדינה המתפתחת יהיה קשר עם ריקוד שכזה.
השנים 1880- 1930 היו שנות צמיחה עבור ארגנטינה. העיר בואנוס איירס נבנתה מחדש- הבניינים הנמוכים והרחובות הצרים הוחלפו בשדרות רחבות ופארקים יפיפיים ובבניינים שנבנו בסיגנון ארכיטקטוני צרפתי ואיטלקי. העיר התעשרה במהירות והפכה לאחת מ-10 הערים העשירות בעולם. במשך שנים אלו של שיגשוג כלכלי- התפתח המנהג של נסיעות לאירופה- לפחות פעם בשנה. לעשירי ארגנטינה היו בתים גדולים בפריס ובלונדון, הן הוזמנו למסיבות ע"י האצולה האירופאית, העשירים והמפורסמים. הארגנטינאים הביאו לאותם סלונים את הטנגו, בגרסה יותר הגונה ומתונה והאירופאים התאהבו בטנגו מ..הצעד ראשון.
הקברטים והתאטראות האירופאים התמלאו כל ערב מחדש על ידי אנשי המעמד הגבוה באירופה. כולם התחילו לערוך מסיבות עם תזמורות ארגנטינאיות ולקחת שעורים בטנגו. אופנת הנשים השתנתה על מנת להתאים עצמה לתנועות הריקוד. השלב הבא היה המעבר לשאר בירות עולם כמו רומא, ברליו וניו יורק.
באופן אירוני, העובדה שהאירופאים אימצו את הטנגו, הפכה אותו לגיטימי בעיני המעמד הגבוה בארגנטינה וכך חזר הטנגו אל בואנוס איירס לבוש בטוקסידו וכבן האהוב- איזה שינוי.
ואכן, בין שנות ה-20 לשנות ה-50 הטנגו כבש את ארגנטינה. כולם רקדו טנגו, ובמיוחד המעמד הבינוני והגבוה, שנפגשו למילונגות (מסיבות טנגו). תקופה זו היתה גם תור הזהב עבור זמרי טנגו כמו קרלוס גרדל, שנהנה מהצלחה עולמית ואף הופיע בסרטים הוליוודים. המוסיקאים של הטנגו קיבלו סטטוס של מלחינים מקצועיים. החלוץ בתחום זה Roberto Firpo יצר תזמורת טנגו יחודית. מקצבים נוגנו בפסנתר ובקונטרה-בס, ומלודיות עצובות יותר נוגנו על ה-bandoneon ועל הכינור. הכוכבים בתחום היו Osvaldo Fresedo ו- Julio de Caro.
הטנגו הפך פופולרי גם בקרב האינטלקטואלים שהתחילו לכתוב עבור הטנגו. הם הפכו את הטנגו ליותר רומנטי ופחות מאיים. עבור תושבי באונוס איירס השירים שיקפו זיכרון מתוק של נעורים בחברה אידילית שלא בטוח שהיתה קיימת.
ב-1946 כאשר חואן פרון עלה לשילטון הטנגו הגיע לשיא הפופולאריות שלו. חואן ואישתו אוויטה חיבקו את הטנגו בחום, אולם עם מותה של אוויטה בשנת 1952, הטנגו ירד מקרנו.
בשנות ה-50 גורם חדש ואמריקאי נכנס לתמונה ודחק את מקומו של הטנגו- היה זה הרוק-אנד-רול. הריקוד השונה כל כך מהטנגו, כבש את צעירי ארגנטינה והטנגו שנראה לפתע ארכאי ומיושן נעלם מהמפה.
לדחיקתו של הטנגו "תרם" גם השילטון הצבאי בארגנטינה. הדיקטטורה ששלטה רוב השנים עד נפילתה ב-1983 לא ממש עודדה ריקודים ויצירה.
עם נפילת הדיקטטורה הצבאית, החל הטנגו, כמו עוד גורמי תרבות במדינה, להתאושש.. הטנגו הגיע לשיא פריחתו המחודשת בשנות ה-90. הצעירים, כאלה ששמעו על הטנגו רק מסיפורים של ההורים, החלו לגלות התעניינות בריקוד, הרבה מהם הגיעו מתחום הבלט והוסיפו לטנגו פן יותר אסטטי. כיום כמעט בכל פינת רחוב ניתן לראות שלטים המפרסמים שיעורים ומסיבות טנגו.
נכתב על ידי נילי לנדאו [email protected]
תודה מיוחדת לסילביה רחשמיר על היעוץ המקצועי והתמונות.
סילביה עלתה מארגנטינה לפני שלוש שנים והיא מלמדת טנגו ומארגנת מילונגות בת"א ובי-ם.
לפרטים- דואר אלקטרוני: [email protected]
טלפון: 067206286
