אושואיה - סוף העולם זה כאן
יותר דרומה מזה כבר לא נגיע. לאחר נסיעה מייגעת מפונטה ארנס שכללה 3 שעות המתנה בגבול הצ`יליאני (לאחר שבגבול החליטו שמספיק פקיד אחד לכל מעבר הגבול) הגענו לבסוף לעיר הכי דרומית בעולם (או כמעט הכי דרומית, תלוי את מי שואלים) - אושואיה (Ushuaia). לפנינו עמדו שישה ימים שלמים בעיר, שכן חודש וחצי לפני כן הזמנו כרטיסי טיסה מאושוואיה לבואנוס איירס, ולא יכולנו לדעת בדיוק מתי נגיע לעיר. כלומר נותרו לנו שישה ימים, למרות שכולנו העדפנו להסתפק בפחות, ולהגיע כבר לברזיל.
ביום הראשון שלנו בעיר קיבלנו קבלת פנים רטובה. יום גשום מנע מאיתנו כל טיול באיזור, ולכן ניצלנו את היום להכיר קצת את העיר הדרומית שלמען האמת התגלתה כעיר יפה מאד, ששוכנת על חופי מפרץ, עם הרים מושלגים מסביב, ואנשים נחמדים מבפנים. ביום השני שלנו באושואיה זכינו להכיר סוף סוף את השמש. החלטנו לנצל את היום היפה וללכת לראות את קרחון מרטיאל. כדי להוכיח לעולם שאנחנו לא עצלנים (למרות שברור לכולנו שאנחנו כן עצלנים), החלטנו לעשות את כל המסלול ברגל. הלכנו ברחובות העיר עד שהגענו לבסיס הר מרטיאל, ושם התחלנו לטפס כלפי מעלה אל הקרחון שנמצא ליד אחת מפסגותיו. בשלב מסויים הגענו לרכבל שמשמש בחורף את גולשי הסקי באיזור, ושכעת משמש "קיצור דרך" אל הקרחון, אך גם עליו ויתרנו.
המשכנו לעלות ולעלות, כבר עברנו את סוף הרכבל ועדיין לא ראינו שום קרחון. לבסוף החלטנו לשאול תיירים אחרים שהדהימו אותנו כשאמרו לנו שמה שראה כמו פיסת שלג על אחד מדפנותיו של ההר הוא בעצם הקרחון! רמנם כבר שמענו מאחרים שהיו שם שהקרחון זה לא מתקרב ביופיו לזה של הקרחון המתנפץ, אבל לא ציפינו לראות פיסת שלג!
שתבינו, זה בערך כמו לקרוא לברז דולף במטבח - מפל. בקיצור, למי שעולה לראות את קרחון מרטיאל המפורסם מומלץ בחום להשאיר את הציפיות בבית. אבל בסופו של דבר העלייה לא הייתה לחינם: בגלל שהגענו כבר לגובה רב, נגלה לפנינו כל הנוף של העיר ושל המיצר המפורסם. בעצם, כשאני חושב על זה, כל האנשים שהגיעו עד למעלה כדי לראות את הקרחון ישבו עם הגב לקרחון ועם הפנים לנוף - אין ספק שהוא הרבה יותר מעניין משלג מלוכלך שמישהו החליט לקרוא לו קרחון.
מעודדים מהנופים ומאוכזבים מהקרחון ירדנו חזרה אל העיר. חיפשנו מסעדה זולה (שכן אושואיה היא אחת הערים היקרות בארגנטינה), וזללנו בתיאבון. בינתיים גם איתי חזר אלינו מהטרק הארוך והגיע במצב של אפיסת כוחות ועם שלל מחלות, אך אנחנו שמחנו לחזור ולהיות רביעיה כפי שכבר התרגלנו בשבועות האחרונים.
ביום שלמחרת שוב העירו אותנו טיפות הגשם, אין מה לעשות, ידענו שאנחנו ב"מרחק יריקה" מאנטרטיקה, ולכן מזג אוויר גרוע הוא לא דבר יוצא דופן באיזור. החלטנו לא לבזבז את כל היום והגיע הזמן לקצת תרבות! אחרי כמעט חודשי טיול הולכים למוזיאון. הבחירה הייתה בין מוזיאון גדול ומעניין שעולה 7 דולר, לבין מוזיאון קטנטן שעולה דולר וחצי. לא לקח לנו הרבה זמן כדי לבחור את האפשרות השנייה. אל תשכחו שאנחנו מוצ`ילרים עניים, ואפילו שכבר החלטנו להיפתח לקצת תרבות - אין צורך להגזים עם זה... מוזיאון קטן ודולר וחצי יספיקו לנו לעת עתה. למען האמת היה דווקא מעניין. זה לא שאני מבטיח שמעכשיו בכל עיר הולכים למוזיאון, ממש לא, אבל היה נחמד ללמוד קצת על ההיסטוריה ועל בעלי החיים של האיזור שאנחנו מטיילים בו. ההיסטוריה די דומה להיסטוריה של כל דרום אמריקה: במשך 10,000 שנה חיו פה אינדיאנים בשמחה ובשלווה עד שבאו הכובשים האירופים ותוך כמה שנים מי שלא נרצח, מת במחלה, או נעלם בצורה מיסתורית הפך לנוצרי מאמין, ומאז הדברים כבר לא השתנו הרבה.
פארק ארץ האש
לאחר שמילאנו מצברים בידע והיסטוריה הרגשנו מוכנים להמשיך בדרכנו. ניצלנו את ההפוגות בגשם וטיילנו שוב בעיר ובטיילת, ובישלנו לעצמנו ארוחת ערב "מפוארת". יום עבר ושוב קמנו ליום יפהפה. אין ספק שמזג האוויר פה הוא יום טוב ויום מכוער, אבל לא התלוננו, יש לנו הרבה ימים להעביר. הפעם ניצלנו את הזמן ונסענו לפארק "ארץ האש" (Tierra Del Fuego Park) שנמצא קילומטרים ספורים מאושואיה. את איתי השארנו באכסניה שכן הוא עדין היה רחוק מלהתאושש ממחלותיו, ויצאנו אני שרון ועמית. בפארק יכולנו לבחור בין הרבה מסלולי הליכה, ולבסוף, בעצת הנהג שלקח אותנו לשם, בחרנו בשני מסלולים. בראשון הלכנו בתוך יער יפה לאורך אגם רוקה. הלכנו שעה בין עצים, בתוך בוץ, ועל שפת האגם עד שהגענו לגבול עם צ`ילה. שם, ליד השלט שהורה שמפה מתחילה צ`ילה ואסור לנו לעבור, ישבנו ואכלנו צהריים. משם חזרנו את כל הדרך, והתחלנו את המסלול השני.
אז ככה: דשא ירוק ורך שנראה מלאכותי, עשרות שפנים בכל מיני צבעים שמקפצים מסביב, המון ציפורים קטנות שעפות מסביב, תוכים, ברווזים, ברבורים, אגמים קטנים בצבע טורקיז וירוק. כל מה שהיה חסר זה שנדלג ונשיר, ויכולנו ליצור מחדש את עליזה בארץ הפלאות. אם עדיין לא הבנתם כלום מהתיאור המוזר שלי, אז היה ממש ממש יפה. כולנו הרגשנו כאילו אנחנו הולכים בתוך ספר אגדות ישן. קשה לתאר את זה אבל זאת הייתה הליכה קסומה. זה התחיל בדרך עפר פשוטה, אבל נכנסנו לדרך צדדית מלאה בשפנים שקפצו מסביבנו והמוני ציפורים שחלקם ממש ענקיות ויפות. לבסוף, לאחר כחצי שעת הליכה, נכנסנו לתוך יער קטן שבסופו הגענו אל מפרץ גדול ויפהפה. בקיצור, אמנם ההליכה פשוטה וקצרה, אבל היא גם מאד מיוחדת. אולי זה רק בגלל שבפעם הראשונה בטיול שלנו ראינו המון בעלי חיים בדרך, ואולי זה רק הדמיון המפותח שלי.
בפארק עצמו היו עוד הרבה מסלולים לעשות, אבל אנחנו הסתפקנו בשני אלה, ומייד בסיומם חזרנו אל העיר. לשמחתנו הצלחנו להקדים את הטיסה ביום וחצי, שכן כבר הרגשנו שמיצינו את האזור ויש לנו עוד דברים להספיק לפני הקרנבל בברזיל. את היום האחרון שלנו באושואיה העברנו בסידורים, ולקראת ערב עלינו על המונית שלקחה אותנו אל שדה התעופה. כדי שלא יהיה לנו שום חלק משעמם בטיול אז רצה הגורל ואיכשהו שכחתי אולר בתוך תיק היד שלי, מה שהקפיץ את השוטר שבדק את התיקים.
אך אל דאגה - נאלצתי לחזור חזרה ולהפקיד את האולר עם המטען הגדול, ומייד חזרתי בריצה ונעמדנו כולנו בתור העלייה למטוס. כמובן שגם פה הגורל החליט שלא לשעמם אותנו, ושניות לפני שהגיע תורנו לעלות התברר שהבאתי את כולנו לשער הלא נכון. בסופו של דבר, לאחר השוטרים והתורים הלא נכונים, הצלחנו לעלות למטוס (הפעם המטוס הנכון), לקראת טיסה של יותר משלוש שעות מקצה העולם ועד בואנוס איירס.
שלא תחשבו חס וחלילה שהפכנו ממוצ`ילרים עניים לבעלי ממון שמקצרים נסיעות ולוקחים טיסות. פשוט המרחק מאושואיה לבואנוס איירס הוא קצת יותר מ-3,000 ק"מ. האפשרות של לעשות את הנסיעה הזאת באוטובוס אמנם קיימת, אך אם מחשבים עלות של יומיים נסיעה, כולל אוכל והוצאות יוצא שהרבה יותר זול לטוס ב-100 דולר ולחסוך את הסיוט שבנסיעה של 3,000 ק"מ. אחרי הכל אנחנו ישראלים ונסיעה פשוטה של 100 ק"מ נשמעת לנו כמו מסע מפרך.
הטיסה, איך להגיד, פשוט עברה. בכוונה אני אומר "עברה", ולא "עברה בשלום", כי זה לא קל לשבת שלוש שעות בכיסאות שגודלם מספיק לילדה בת 4 במקרה הטוב. מדהים כמה כסאות הצליחה חברת התעופה הארגנטינאית לדחוף לתוך המטוס, ואם זה לא מספיק, אז לכל המטוס יש רק שני תאי שירותים... ואחד מהם מקולקל, כך שרוב הנוסעים נמצאים בתור לשירותים ברוב שעות הטיסה. אבל, למרות כל התלונות, אין ספק ששלוש שעות ישיבה מכופפת עדיפות על 40 שעות נסיעה באוטובוס מרווח.
כך, בשעת לילה מאוחרת, נחתנו בפעם השלישית שלנו בטיול בבואנוס איירס, אך הפעם לביקור קצר של ארבעה ימים. התמקמנו, כמו ספעמים הקודמות בהוסטל "נענע" אצל ביאטריס, ולמחרת בבוקר כבר יצאנו לטייל בעיר. בגלל שנפלנו על יום ראשון, הלכנו לשוק סאן טלמו, שידוע בעיקר כשוק ענתיקות. טיילנו בין הדוכנים שמוכרים מכל סוגי הענתיקות שאפשר לדמיין, אך עלי להודות שאותי לא ממש מרגש לראות שעון שהתקלקל לפני חמישים שנה או כפית שמישהו אכל בה לפני מאה.
לפחות מכרו פירות קיץ עסיסיים והיו גם כמה מופעי רחוב מעניינים שמיקדו את תשומת הלב הרבה יותר מהענתיקות ה"מרגשות" (ומצטער אם העלבתי את כל חובבי הענתיקות בישראל...). מאוחר יותר החלטנו ללכת כולנו למשחק כדורגל נוסף. הפעם, כדי לא להפלות, הלכנו לראות משחק של ריבר פלינט (שכן בפעם הקודמת היה זה משחק של בוקה ג`וניורס).
בתור אחת שהכדורגל לא מזיז לה אפילו את העפעף הימני, הצלחתי, משום מה, כבר להתייצב למשחק כדורגל השלישי שלי בחיי. הפעם הסיבה היתה פשוט כדי "ללכם עם הזרם", וכדי שלא אשאר לבד, אבל בכל זאת הצלחתי להשתעשע מזה. במהלך המשחק הספקתי להתפטם בשני ארטיקים, לאסוף לבגדי את ריח הטבק והמריחואנה של האוהדים, ללמוד קללות חדשות ולגלות שירי אהדה חדשים. לאט לאט גיליתי שאני מתעניינת יותר ויותר במשחק, ואפילו מתרגשת מגולים של הקבוצה שנאמר לי להיות לצידה. האמת - חוויה מיוחדת מאד.
רק לאחר שהרגשנו מחוברים לחמישים אלף הצופים ושמחנו בניצחון של "קבוצתינו" חזרנו ביחד עם נהר הצופים אל מרכז העיר. את היום שלמחרת הקדשנו שוב לשיטוטים בעיר ללא יעד ספציפי, שזאת, כך גילינו, הדרך הכי טובה להכיר את העיר. בצהריים הלכנו למסעדת "אכול כפי יכולתך" באיזור הנמל, וגמרנו להם את אספקת הבשר החודשית של המסעדה. משם הלכנו ארבעתנו לראות סרט בחצי מחיר, אך כשהגענו לקולנוע החלו חילוקי הדעות, שכן כל אחד רצה לראות סרט אחר. לבסוף נאלצנו להתפשר על המכנה המשותף הנמוך ביותר וראינו סרט כל-כך גרוע שכולנו יצאנו מעוצבנים אחד על השני על שלא הלכנו לראות סרט אחר...
בערב נישארנו באכסנייה, וניצלנו את שולחן הפינג פונג למשחקים ללא הפסקה. שם גם זכינו לפגוש לא מעט מטיילים ישראלים שמטיילים סוג טיול "שונה" מאיתנו. אני בכוונה לא אומר יותר או פחות טוב, כי אין לי ספק שהם נהנים מאד מהטיול שלהם, אבל טיול שעיקרו עישון סמים ומסיבות הוא לא הסיגנון שלנו. אפילו שיחקנו עם כמה מהם פינג-פונג ולמען האמת זה היה ממש מצחיק. ככל שאותו אדם עישן יותר באותו ערב, כך הוא מתקשה יותר לעקוב אחרי הכדור וכך יצא שאני ועמית, שאנחנו לא שחקני פינג-פונג גדולים, ניצחנו את כולם בהפרשים גדולים. מי אומר שסמים עוזרים לספורטאים להצליח יותר?!
צניחה חופשית
למחרת קמנו מוקדם בבוקר, ויצאנו אל מה שחיכינו לו זמן רב - צניחה חופשית! הרכב לקח אותנו אל חווה קטנה מחוץ לעיר, שם היינו קבוצה של עשרה ישראלים, שכל אחד שילם 150$ בשביל שש דקות של התעופפות. אני ושרון התנדבנו לעלות ראשונים (כל זוג צונח בנפרד), ולאחר הדרכה קצרה של שתי דקות כבר עלינו על מטוס הפייפר הקטן שבנוי בעיקרון בשביל שני אנשים, אבל איכשהו הצלחנו להידחף אליו שבעה אנשים: הטייס, אני ושרון, שני המדריכים שלנו ועוד שני צלמים.
ישבנו ממש אחד על השני בקרבה מוגזמת, והמטוס הקטן המריא לו בדרכו למעלה. לאט לאט טיפס המטוס לגובה של 3,000 מטר (10,000 רגל) בזמן שכולנו מסתכלים החוצה ונהנים מהנוף שגדל עם הטיפוס. ההרגשה הייתה בטוחה, על אף שהיינו בתוך המטוס הזעיר, ואפילו העובדה שלטייס היה מצנח (למה לעזאזל הוא לובש מצנח אם הוא מתכוון לנחות ביחד עם המטוס??) לא הורידה מתחושת הביטחון. ואז, כשהגענו אל הגובה המתאים המטוס התיישר, כובה המנוע, הדלת נפתחה ו-
נפלתי! פשוט נפלתי! הכל קרה כל-כך מהר. הדלת נפתחה, התקדמתי אליה, והמדריך קפץ. מזלי היה שהמדריך הוא זה שעושה הכל - הוא קופץ, והוא מתפעל את המצנח. הנפילה הייתה לי פשוט שוק עצבני! כמות האוויר שנדחסה מולי הייתה אדירה, ואפילו התקשתי לנשום. זו הרגשה כל-כך מוזרה ובלתי ניתנת להגדרה להיות ככה באוויר, ופשוט - ליפול. ואז נפתח המצנח. ציפיתי שיהיה איזה בום אדיר שימשוך אותי עם המושכות למעלה, אבל זה היה ממש עדין ולא כאב בכלל. פתאום הכל הואט לו, והיה אפשר לצאת קצת מהשוק, ולהתרכז בנוף. ברגע שהתאפסתי על עצמי התחלתי לשאול את המדריך שאלות. מסתבר שהנפילה החופשית אורכת כ-38 שניות.
לכאורה זה נראה הרבה אבל בפועל זה הרגיש יותר כמו חמש שניות ארוכות... סך זמן הצניחה היה כחמש דקות, וגם זה הרגיש הרבה פחות. אבל מה לעשות - הזמן טס כשנהנים! הנחיתה הייתה ממש רכה, ורק אז התעצמה לה התודעה של היופי של הדאייה באוויר עם המצנח. נורא פחדתי לפני המעשה, אבל ידעתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה עבורי. כי הרי זה כל הכיף בחיים - העובדה שיש לך את האופציה להתגבר על הפחד ולהיות אמיץ. ותאמינו לי כשאני כותבת שזה היה שווה כל רגע של פחד וכל אגורה!
אני והמדריך שלי יצאנו כחצי דקה לאחר ששרון קפצה. מוזר להתיישב על שפת המטוס כשהרגליים נתלות מחוץ למטוס באוויר ולחכות שהמדריך יחליט להפיל את שניכם. הנפילה החופשית עצמה הייתה החלק הכי מדהים בשבילי: רוח חזקה בפנים ונוף עוצר נשימה מתחתי, רק חבל שזה נמשך זמן כל-כך קצר. לאחר שהמצנח נפתח, המדריך נתן לי את המושכות והתחלתי לסובב אותנו באוויר לאן שהתחשק לי. לבסוף צנחנו בקלילות ובדיוק רב והופתעתי לגלות שעל אף שיצאנו מהמטוס אחרי שרון, הגענו לקרקע הרבה לפניה. מסקנה: חייבים להתחיל דיאטה!
בערב, לאחר שהאדרנלין חזר לרמתו הנורמאלית, החלטנו לצאת לבדוק את חיי הלילה בבואנוס איירס. בגלל שזה היה אמצע שבוע, לא היו מסיבות גדולות כמו בסופי שבוע ולכן חיפשנו פאב מקומי. אני חושב שהסתובבנו במשך שלוש שעות בלי למצוא מקום להיכנס אליו. רוב המקומות היו סגורים, ולמקום אחד שהיה פתוח לא נתנו לנו להכנס כי לא היו עלינו אמצעי זיהוי. הייתם מאמינים? זאת ממש מחמאה גדולה בשבילי שבגיל 26 לא נותנים לי להכנס למקום כי אני לא נראה בגיל המתאים. בסופו של דבר באחד המקומות המליצו לנו על בר קטן ונחמד שפתוח. הגענו אליו והתיישבנו. כשהתחלנו להסתכל מסביב התחילו להידלק לנו נורות אדומות: באמצע המקום היה עמוד ברזל, ובכל המקום היו מפוזרות בחורות לבושות בבגדים קצרצרים. כשקלטנו שנכנסנו כנראה למועדון חשפניות ברחנו כולנו במהרה לפני שיתחילו לחייב אותנו על כל מיני דברים. בסוף התפשרנו על בר ישראלי מקומי והעברנו שם את שארית הערב. למחרת בבוקר יצאנו אני שרון ועמית לשכונת Once שבבואנוס איירס, שידועה כשכונה של היהודים.
הסיבה היחידה שבגללה החלטנו ללכת לשם הייתה בעצם הגעגוע לחטיפים הישראלים. הרעיון והטירוף שלי להשיג במבה וביסלי איפשהו בדרום אמריקה הצליחו, ואכן מצאנו: ביסלי גריל קטן במחיר מופקע לגמרי, אבל לפחות מצאנו! בנוסף, הצלחנו "על הדרך" גם לעשות שיטוטי קניות מוצלחים באיזור.
לא כזה פשוט לשוטט כל היום בעיר. כשחזרנו לבואנוס איירס מאושואיה חזרנו גם לקיץ האמיתי, שכן בדרום צ`ילה וארגנטינה היה לנו קר רוב הזמן וכמעט תמיד הסתובבנו עם פליזים על אף שהיה קיץ. פתאום, תוך שלוש שעות טיסה, כבר הגענו לקיץ הישראלי המוכר אם טמפרטוטרות שלא יורדות מה-30 מעלות ועם לחות גבוהה. בקיצור - חם!
את הערב העברנו בקרטינג של בואנוס איירס בנסיונות לדרוס אחד את השני. למחרת, ביום האחרון שלנו בבואנוס איירס יצאנו לשכונה שעדיין לא ביקרנו - בלגרנו. האיזור דווקא הפתיע לטובה, עם חנויות יפות, פארקים ואיזור של צ`יינה טאון עם מסעדות סיניות וחנויות מיוחדות. לאחר מכן הלכנו כולנו לארוחת פרידה מבואנוס איירס במסעדת "אכול כפי יכולתך". תמורת כעשרים ש"ח נפרדנו עם סטייקים, סלטים, פסטות, תוספות, גבינות, מאכלי ים, מוקפץ, פירות, עוגות, גלידות ופנקייק... בקיצור - פרידה כמו שצריך.
אחרי ארבעה חודשי טיול הספקתי כבר ללמוד ולהבין שישנם הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם, שבארץ בעצם הלקחים בתור מובן מאליו: לשבת על אסלה, לעשות אמבטיה עם מים חמים, לאכול אוכל של סבתא... אבל אלו הם עוד דברים שיכולתי לנחש שיקרו מראש. מלבדם יש גם דברים מוזרים כמו: לאכול סלט עשיר עם רוטב מיוחד (ולא ירקות מסודרים בדיוויזיות שונות באותה צלחת עם קצת לימון בצד...), לקרוא עיתון על הבוקר, להיות מסוגלת לבחור מה אני רוצה ללבוש (ולא פשוט לקחת את החולצה הפחות מלוכלכת ומסריחה מבין השלוש שהבאתי...). מלבד זה, כשאתה בחו"ל, יוצא גם שאתה מפסיד כל מיני דברים גדולים שלא ציפית שיקרו, כמו שלי קרה: מוות של סבא אהוב, חברה טובה שהציעו לה נישואין. עד כמה שאתה מנסה להכין את עצמך לשוני שקיים בטיול כל-כך ארוך, תמיד יש הפתעות. אבל החוכמה היא, כמובן, לקבל את זה יפה, ולראות תמיד את החיובי שבדבר.
כך, עם געגועים בלב נפרדנו מבואנוס איירס האהובה, ויצאנו אל היעד האחרון שלנו בארגנטינה - מפלי האיגואסו. אבל על כך ועוד - בכתבה הבאה.
יוצאים לטיול תרמילאים באושואיה? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>
