מגיעים אל מאר דל פלטה
את ליל הסדר אנו מעבירים יחד עם מיטב העממיות הארגנטינאית בתוך רכבת לעיירה Mar del Plata. אנו מצוידים במלאי הגון של פיצות זעירות ובחוסר ידיעה על המקום אליו אנו נוסעים. במהלך הנסיעה אנו מתייאשים מהנסיונות לקרוא את ה- Handbook, ובמקום זאת, עוברים לצפות בעם בפעולה. נוסע, שעד לאותו רגע היה נראה תמים לחלוטין, קם ממושבו ובידו פנס. במיומנות לשונית שלא היתה מביישת את ערוץ הקניות, הוא מתחיל לתאר את סגולותיו המדהימות של ה...פנס. בעקבות הפנס, זכינו לשמוע גם על סגולות רדיו קטן, זוג גרביים ואוזניות.
ב-23:00 הגענו ל- Mar del Plata, ומלאי בטחון נכנסנו למונית ונתנו לה את כתובת המלון בו הזמנו חדר מבעוד מועד. אנו מגלים להפתעתנו שאנו מוקפים זקנים מעונבים. החששות מצדיקים את עצמם כשמתברר שהמחיר הוא כפול ממה שחשבנו וכי מדובר במלון בן 4 כוכבים. כמו תרמילאים טובים, אנו שמים את תיקינו על כתפינו וחוזרים לשוטט ברחוב. למרבה המזל, ממש מאחורי הפינה, אנחנו נתקלים במלון שנראה מספיק "חורי" כדי לאכלס אותנו, ואפילו משנסים את הספרדית העילגת שלנו כדי לשדרג את החדר המאוורר. בבודר, ב-information, לאחר שאנו מקבלים "ספר מתכונים" שמוביל את התייר המבולבל לסיור של 48 שעות בעיר, אנו מספרים לפקידה שהתוכנית שלנו היא להמשיך מכאן דרומה, ומיד היא מתעוררת לחיים ("I love the south") ושולפת מפות ושמות עיירות, ומצוידים בכל אלו אנחנו יוצאים לשוטט בעיר.
מתחילים לצעוד לאורך קו החוף. המים קרים מדי מכדי להתרחץ ולכן הפעילויות שלנו מוגבלות לדברים שניתן לראות על החוף, ואלו דוקא לא חסרים. קודם כל, ישנה הצפייה המהפנטת בדייגים. ההנאה דומה לזו שמפיקים מהימורים - "אולי עכשיו הוא יצליח" אולי עכשיו?...". ויש את מופעי הרחוב על הטיילת עם האינדיאנית השמנה הרוקדת, קופצת, מתיידדת עם הצופים (אצלנו, כרגיל, השיחה נתקעת בשלב של "מאיפה אתם?") ומזכה את כל מי שקונה את הקלטת של הלהקה שמאחוריה בנשיקות חמות. עוד כמה קילומטרים של טיילת יפה וחופי רפאים עם המוני שמשיות ריקות, ועוד דייגים, הפעם עם רשת (וסוף סוף יוצא דג! אודי מתמלא תקווה מחודשת). לבסוף רגלינו כבר מסרבות להמשיך, ואחרי ארוחה במסעדת דגים אנחנו על אוטובוס בחזרה למלון. כמובן שבערב כבר לא התעוררנו כדי לבדוק את חיי הלילה של העיר וה- casion הידוע...
למחרת יום סידורים, ולאחר שעשינו את חלקנו, כמה קילומטרים של צעידה, אנחנו אפילו מוצאים חנות צילום שמאפשרת לצרוב תמונות דיגיטליות. ב-19:00 אנו מתיצבים בתחנת האוטובוס לנסיעת לילה ל- Neuquen. מסתבר שבקיץ מציפים את Mar del Plata שני מליון בליינים תאבי חופים וספורט, אבל יש קסם מסוים גם באווירה הסתווית השלווה. אנחנו בכל מקרה ממשיכים לדהור דרומה, ולמזכרת נשאר רק כדור הגולף שעף אלינו מאחד המגרשים.
נסיעת הלילה הראשונה שלנו. משהו שעובר בלא בדיוק ערות ולא בדיוק שינה. לכל אחד מאיתנו נדמה שהוא לא ישן כמעט בכלל, אבל איכשהו כל אחד זוכר קטעים שונים מאירועי הלילה. אירועים כאלו לא חסרים, כי האוטובוס אינו נוסע ישירות, אלא עוצר בכל עיירה חורית בדרך, מעלה ומוריד נוסעים וחבילות. אודי זוכר את חבורת הבנות המצחקקות שעלו לפנות בוקר ולעסו מסטיק (אין דבר שמעצבן אותו כמו הצליל של הלעיסה). מירית זוכרת שהיה חם, קר ושוב חם. לבסוף אנו מגיעים מותשים ב-9:00 בבוקר ל- Neuquen.
ב-Information, לאחר כמה התייעצויות, מוצאים לנו פקידה דוברת אנגלית, שמודה בעצמה שבעיר הזאת אין לתיירים מה לעשות. אבל אנחנו כבר עייפים מנסיעות ומחליטים בכל זאת להישאר כאן למשך היום ולצאת רק בלילה לאיזור האגמים (עוד נסיעת לילה! אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה לעצמנו!). הולכים לפיקניק ליד הנהר בפאתי העיר (כמובן שבלי כמה קילומטרים של הליכה אי אפשר גם ביום המנוחה), וכאן אנחנו סוף סוף פנויים למלא את חובתנו התרבותית. אודי מקריא לכולם את ההיסטוריה של ארגנטינה מתוך ה- Handbook, ומשחקים ב-"מצא שם רחוב שמתאים לאישיות". לפחות עכשיו אנחנו מבינים יותר טוב למה יש כאן שוטר בכל פינת רחוב. מסתבר שעד לפני כמה שנים השלטון כאן התחלף כמו גרביים, ולאו דוקא בדרך של בחירות דמוקרטיות. חוזרים לעיר למעט אינטרנט ולהמבורגסה מפואר (המבורגר "קומפלט", הכולל גם גבינה, נקניק, ביצה, ירקות ואולי עוד מכה דברים שפספסנו).
סאן מרטין דה לוס אנדס
בינתיים כבר מחשיך ונותרו עוד כ-3 שעות עד שיגיע אוטובוס הלילה שלנו. יושבים בתחנה המרכזית המעופשת וצופים במרקם החיים הצבעוני. אנחנו מספיקים להתקשר לאשה מבוגרת בעלת מבט אמהי ולהתפעל מאלו שבאים להמתנה מצוידים בתרמוס וממלאים להם כוסות מאטה בזו אחר זו. תינוקות זוחלים על הרצפה המלוכלכת לחיוכיהן הסלחניים של הסבתות, והכל באוירה נינוחה. זהו כבר הלילה השני שלנו בדרכים, ואנחנו כבר לא בוחלים בשירותים של התחנה המרכזית לצורך סידורי ההיגיינה-של-ערב שלנו. לבסוף עוד ליל נסיעה טרוף שינה, וב-6:00 בבוקר אנחנו מתייצבים ב- San Martin de Los Andes.
מתברר שבסן מרטין השמש זורחת רק ב-8:00 בבוקר ותושבי העיר מתעוררים רק כשעה לאחר מכן. יצאנו מהתחנה המרכזית עם אור ראשון והגענו ל-Infomation עוד לפני שהוא נפתח. באויר הבוקר הצלול כבר הרגשנו בשינוי לטובה למראה בתי העץ החדשים והתקווה לשינה במיטה במאוזן, לאחר שני לילות של נסיעות לילה באוטובוס. לאחר אכזבה קשה מה- Infomation, שבו אפילו לא נתנו לנו מפת טיולים של האיזור (פארק Lanin), העברנו את שארית היום בהכנות לטיול/טרק. הכוונה היתה לצאת ל"שבעת האגמים", שבינתיים התברר שהדרך היחידה לעבור ביניהם היא הכביש. מושג המפה הטופוגרפית כפי הנראה אינו מוכר כאן כלל, וכל מה שאפשר להשיג (לקנות) הוא מפה מצוירת שרואים בה תוואי כללי של הכבישים באיזור. ידענו שלא הגענו בשיא העונה, ואילו היינו מגיעים יומיים קודם לכן, יתכן שאפילו היינו חוזרים, בגלל הגשם שירד במשך שבעה ימים לפני שהגענו (אשה אחת אמרה לנו באנגלית עילגת כי גשם כזה לא נראה כבר 15 שנה, או שלא הבנו אותה נכון...).
באכסניה ובעיר נתקלנו סוף סוף במה שהוא כנראה שאריות ה"גל העולה" של הישראלים. קל היה לזהות אותם לפי חבילות המצות שהביאו איתם מליל הסדר בעיר Bariloche. סן מרטין היא עיירה תיירותית נחמדה, וניתן גם לצאת ממנה לטיול להר הגעש Lanin, שעליו ניתן לטפס רק באמצעות ציוד טיפוס. אנחנו ויתרנו, והעדפנו לצאת דרומה.
למחרת, לאחר שנת לילה טובה, ארזנו את כל מטלטלינו ויצאנו במזג אויר סגרירי למדי אל הכביש העובר דרך שבעה אגמים באיזור, ואורכו כ-110 ק"מ עד לעיירה Villa Langostura. צעדנו בנופים מדהימים של גבעות ירוקות ומיוערות שמשקיפות לאגמים כסופים, עד שלאחר כ-5 שעות רגלינו, גבינו ומותנינו סירבו לשאת עוד את התיקים הכבדים, שכללו את כל הציוד (שאמור היה להספיק לנו לשבעה ימים, פרט למים שלקחנו ליומיים). בדרך עמדנו בפיתוי של מכוניות, אוטובוסים, משאיות, רוכבי אופניים ואצנים שחלפו על פנינו במהירות, והמשכנו לצעוד. הקמנו את המאהל קרוב לגדת פלג קטן, ובישלנו את ארוחתנו הדלה שכללה אורז עם שקדים וצימוקים (כמו שאמא של אודי מכינה) ועתה אנו כותבים לפני רדת החשיכה.
בלילה- הפתעה - טיקטוקים חשודים, המתבררים במהרה כגשם היורד על גג האוהל. כיסוי הגשם של האוהל עומד במבחן בהצלחה, ואנחנו ישנים ככל שהתנאים מאפשרים, ומתעוררים לבוקר מעונן וערפילי. מתחילים לצעוד, אבל הגשם לא מאחר הרבה אחרינו. לאחר נסיון קצר להמשיך לצעוד עם כיסוי הגשם, אנחנו נכנעים לקריאת הציביליזציה, הקוראת לנו לחזור אל בין זרועותיה (היבשות), נעמדים בצד הדרך ומשנסים את בהונותינו כדי לתפוס טרמפ.
לאחר כשעה של מבטים אטומים המופנים אלינו מבעד לזגוגיות, ושיחה עם שוטר חולף, שמואיל בטובו להשתתף בצערנו לפתע עוצרת לא מכונית אחת, אלא שתיים. בעוד אנחנו מנסים לברר בספרדית עילגת איך נצליח להיכנס לרכב יחד עם התיקים שלנו, נשמע קול בשפה מוכרת מהרכב השני, שאומר "שימו את התיקים כאן". בהמשך יתברר שמדובר ב...... הארגנטינאי, מקיבוץ מעגן מיכאל, ואשתו, שבאו לביקור מולדת, ונסעו עם ידידתם המקומית לטיול. אנחנו מקבלים טרמפ "עד הבית", כלומר עד האכסניה שאותה עזבנו רק יום לפני כן, ולאחר ההנאה המרוכזת של המקלחת החמה, אנו מבלים את שארית היום בעיקר בנסיון לתכנן את המשך הטיול דרומה, בסיוע עצות סותרות משאריות ה"גל העולה", שנמצאים באכסניה.
על האוטובוס לברילוצ'ה
למחרת אנו עולים לפני הצהריים על אוטובוס ל- Bariloche, שנוסע דרך שבעת האגמים. אנו מצפים לנסיעה נעימה בנוף יפה, וכבר מתכננים לנו טיול קטן שנעשה לאחר שנתמקם בברילוצ`ה, עוד באותו יום. בתחילה נראה שהכל הולך כמתוכנן, פרט לכך שהגשם, הקור, והאוטובוס הדחוס, מקשים קצת על ההסתכלות החוצה, ואנו אך בקושי מזהים את המקומות שבהם הלכנו רק אתמול.
אולם לאחר כשעה של נסיעה, הראות הופכת להיות הקטנה שבבעיותינו. החלק הסלול של הכביש נגמר בפתאומיות והאוטובוס החל לקפצץ להנאתו על המהמורות והבוץ. אנחנו מבלים את שארית הדרך, שנמשכת עוד כ-3 שעות, בנסיון להיאבק בבחילה הגואה. אבל, לכל דבר טוב יש סוף, ולבסוף אנו מגיעים בשארית כוחותינו ל- information בעיר (שגם כאן מתברר כמאכזב, ולמידע על טיולי הליכה, מפנה אותנו למקום ייעודי), ומופנים לאכסניות.
בערב אנחנו מפצים את עצמנו בפונדו בשר במסעדה יוקרתית (יחסית לאלו שבהן אכלנו עד כה), ובינתיים הגשם אינו מפסיק לרגע, וגם הרוח הקפואה הנושבת מהאגם אינה נראית כמבטיחה טובות. אנחנו מנסים בכל זאת להיות אופטימיים, והולכים לבקר ב- information de la montanya, שם פקידה יעילה מוכרת לנו מפה מפורטת יחסית של האזור, בליווי המלצות לטיולי יום. בחזרה באכסניה מתחילים להתגלות בקיעים בחומת ההחלטה האמיצה שלנו להמשיך דרומה בכל מחיר, כאשר אנחנו נתקלים בזוג ישראלים ש"כבר שלושה שבועות לא ראו שמש", ואנחנו הולכים לישון תוך התלבטות, ובמצב רוח עגמומי למדי.
הבוקר הגשום, גשום, גשום ועוד כמה שיחות דומות לאלו של אתמול, בצירוף תחזיות מזג האויר באינטרנט, משכנעים אותנו סופית שדרכנו מובילה צפונה. אנחנו מנצלים את רוב היום הגשום כדי לעכל את השינוי הפתאומי בתכנית, ולגלות בעזרתו האדיבה של פקיד היום של האכסניה לאן בעצם להמשיך, למה וכמה. לבסוף מוחלט שהבחירה הבנאלית, אבל כפי הנראה הנבונה, היא להמשיך יחד עם "הגל העולה" לעיר Mendoza, שהיא באיזור הררי אבל יבש. אנחנו רצים לתחנת האוטובוס לקנות כרטיסים, אבל מתברר שהגל כבר השיג אותנו, ואנחנו מוצאים כרטיסים רק לעוד יומיים, וגם זה רק בחברת האוטובוסים היקרה יותר.
לקראת הערב מזג האויר מתבהר לפתע, ואנו יוצאים בקור חודר העצמות, כדי לגלות מה בעצם יש לעיר הזאת להציע לנו. כח המשיכה מוביל אותנו למטה לאגם, ואנחנו מוצאים את עצמנו מול נוף שכמו יצא מתוך גלויה, על הפסגות המושלגות מאחורי האגם. אנחנו מתעשתים מההתפעלות ונכנסים לתזזית של נסיון לצלם באור ההולך ומתמעט, ולבסוף מתייאשים וממשיכים לצעוד לאורך האגם. כאן מתרחשת דרמה קטנה בחיינו התייריים, כאשר על שפת האגם מתגלים כמה קרוואנים, ובינותם כלוב ובו לא פחות מאשר שני נמרים ענקיים. אנחנו זוכים להיכרות עם אבא-נמר הקטור, אמא-נמרה הימבה, והתינוק lucky בן ה-3 חודשים, ששמו בא לו מכך שהוא היחיד מבין שלושת הגורים שהוצל לפני שאמו הרגה אותו. כפי הנראה החיים בכלוב של כשני מטר על מטר אינם עושים טוב לשיווי המשקל הנפשי של הטורפים הענקיים. אנחנו מצלמים את הנמרים כשהם מקבלים את מנת הויטמינים היומית שלהם (פיסות בשר בתוך חלב חם) ונפרדים מבעל הקרקס בהבטחה שנזכור אותו. ואודי מתחיל מיד להצטער על כך שלא הוצע לנו להצטרף ולהמשיך לנדוד עם הקרקס.
בדרך חזרה אנחנו עוברים דרך אחד הסופרמרקטים-של-שוקולד הידועים של העיר. מסתבר שחברת "עלית" כפי הנראה לא המציאה את מושג המקופלת, שמופיע כאן במגוון צבעים וטעמים. בנוסף להרים של שוקולדים ובונבוניירות שונים ומשונים, הרי בגלל ה-easter מוצעות כאן גם ביצי שוקולד מקושטות החל מגודל של ביצה רגילה, וכלה במימדים של ביצת דינוזאור, אבל העיקר הוא הריח, הו הריח. כמובן שלאחר שקנינו כרטיסי נסיעה אל מחוץ לעיר, פסק הגשם לחלוטין, וזריחת השמש חשפה עיר יפה הממוקמת על שפת אגם והרים בעלי פסגות מושלגות מסביב. נצלנו את היום לטיול לפסגת Cerro Auto, אליה הגענו ברכבל.
המסעדה הממוקמת בפסגת ההר, משקיפה על העיר, על האגמים, ואף מסתובבת בעצמה, כך שישיבה בשולחן מאפשרת תצפית ב-360 מעלות. לאחר שאגרנו כוחות מחודשים, יצאנו לטיול ביער הסמוך. הנופים והצבעים הצדיקו את כל המאמצים שנעשו כדי להגיע לכל נקודה ביער ובתצפיות מראש ההר. במשך שעה קלה צפינו בשמש כשהיא שוקעת (שעות אחר הצהריים), עד שנחרטו תמונות השקיעה בראשינו (כי לצלם לא הצלחנו בעננים הכבדים, למרות שכמו תיירים טובים ניסינו בכל זוית ובכל מוד של המצלמה, ולכן נאלצנו לחזור לשיטה הישנה של לזכור בראש, התנחמנו בכך שהשמש המבצבצת מבין העננים הוסיפה לאוירה הוד מסתורי), ויכולנו לחזור לעיר.
הספקנו לעשות סיור קצר במפעל שוקולד ואפילו הבנו סוף סוף איך מייצרים את המקופלת... קמנו לבוקר חדש לקראת היציאה צפונה לעיר Mendosa- תשע עשרה שעות נסיעה באוטובוס לכיוון צפון (איזה כיף, עוד נסיעת לילה!). סוף סוף ראינו ביער את צבעי הסתיו שבגללם ה- Handbook שולח לכאן את כל קוראיו בתקופת מרץ - אפריל...
