ברילוצ'ה ודרך הקרטרה אוסטרל
ארגנטינה - ארץ הגאוצ`וס, דולצ`ה דה לצ`ה, אויטה פרון. נקראה על ידי היסטוריונים ניאו אירופה בשל התופעה האדירה שהייתה למהגרים האירופאים על התרבות, ארכיטקטורה, מאכלים וכו`. אנחנו חצינו את הגבול ב- Paso Samore החצייה בין המדינות היא חלקה וללא בירוקרטיה מיותרת. אסור להעביר פירות וירקות בין המדינות כך שאיזור המעבר מהווה אתר פיקניקים מוצלח שבו כולם מחסלים את האוכל המיותר. הנסיעה בצד הארגנטינאי מתבצעת לאורך אגם Nahuel Huapi עד לברילוצ`ה ששוכנת לחופיו, כשבדרך עוברים עיירת נמל קטנה ויפה בשםVilla la angostura
ברילוצ`ה . עיירת קיט יקרה ויפה מוקפת בנוף מרשים של הרים מושלגים ואגם. נבנתה על ידי מהגרים גרמניים במאה ה- 19 ומשמרת במידה רבה סממנים אירופאים הן בצורת הבניה של הבתים והן בשוקולדים ובגלידות המפורסמות שלה. אנחנו אכלנו שוקולדים מסוימים וגלידות במקום שנקרא el turista חנות בגודל של קניון שמהווה התגשמות חלום לכל אוהבי המתוק מתוק הזה. בסמוך לברילוצ`ה נמצא הר Cerro Otto שמראשו ניתן לראות תצפית מדהימה של האגם, העיר והאיים השונים. ניתן להגיע לראש ההר ברכבל או בנסיעה של 10 דקות בדרך עפר ואף לסעוד בראשו במסעדה מסתובבת.
במרחק נסיעה קצר מברילוצ`ה בצמוד לחופי האגם נמצאות מספר לגונות קטנות וקסומות עם הרבה מסלולי הליכה לאורכן. כדאי לקפוץ למשרד המידע לתיירים בעיר ולקחת מפות ואינפורמציה על האזור.
אחרי יום וחצי של אכילה לשובע התחלנו להדרים מברילוצ`ה בדרך אל בולסון לכיוון Esquel. נסענו בדרך עפר Ruta 71 דרך פארק לאומי שנקרא Los alerces. זה היה מעשה המפגש הראשון שלנו עם ה- countryside הארגנטינאי שבו אפשר לנסוע מאות קילומטרים ולא לפגוש נפש חיה מלבד חווה בודדת פה ושם. בדרך עברנו בכפר קטן בשם cholila שנראה ממש כמו נתלש מהמערב הפרוע. דרך עפר אחת שחוצה אותו עם חנות אחת כללית, כנסיה ותחנת משטרה עם שריף הכפר ואת מי מצאנו במקום שכוח אל זה בכיכר בכפר אם לא חבורת ישראלים מפוקון עם אוטו שכור- אין ספק שמתחיל להיות צפוף על כדור הארץ.
חצינו את הגבול לצ`ילה במעבר futalefu באותה הזדמנות אספנו שני טרמפיסטים, זוג מדריכי רפטינג שהגיעו עם קיאקים מספרד כדי לשוט לטענתם "בנהר הכי טוב לרפטינג בעולם" ואכן בכפרון העונה לשם הזה יש מספר לא קטן של סוכנויות רפטינג. העלות היא באזור 50 דולר ליום של רפטינג.
אנחנו המשכנו עם הרכב עד אשר התחברנו לדרך העפר המפורסמת- הקרטרה אוסטרל. זוהי הדרך הראשית בדרום צ`ילה היוצאת מפורט מונט ומדרימה למעשה עד וילה אוהיגינס (יישוב מבודד של דייגים דרומית לפורטו יונגאי) למרות היותה "דרך ראשית" ונתיב הגעה בלעדי לעשרות אלפי האנשים שגרים בדרום, היא נראית כמו דרך עפר ממוצעת ביערות הגליל מוקפת בנוף עוצר נשימה של יערות, הרים מושלגים, קרחונים ומים. הרבה מים.
כל הדרך ניתן לראות פעם בכמה ק"מ בית חוה מבודד או טרמפיסט בודד. אנחנו הדרמנו עם הדרך עד אשר הגענו לקרחון התלוי, Vesiqueno Colgante, הנמצא בפארק על אם הדרך. במקום קרחון גדול שניתן לתצפת עליו מלמטה ומספר נהרות גועשים שמנקזים את מימי השלגים לנהר אחד גדול. יש שביל הליכה של כשעתיים וחצי שמטפסים ממש עד למרגלות הקרחון עם נוף עוצר נשימה של האגם הקטן שלמרגלות הקרחון - מומלץ בחום.
בלילה, אחרי ארוחת פסטה משובחת הלכנו לישון והתעוררנו בחרדה כעבור שעתיים לגלות גשם שוטף על האוהלים שנמשך כל הלילה. זו בהחלט הרגשה נפלאה לשכב בתוך השק"ש באוהל ולהקשיב לנקישות הגשם מבחוץ (כמובן שזה מאבד מהחויה ברגע שמתחילים להרגיש את הגשם בשק"ש...). המשכנו במורד הקרטרה אוסטרל לאטינו כשהמשפטים העיקריים שנאמרו באוטו היו "תסתכל לשם" ו- "אני לא מאמין איזה יופי". בדרך עצרנו בבית חוה לקנות גבינות ולחם ופגשנו שם בחורה ישראלית שהתחתנה עם צ`יליאני וביחד הם גרים שם עם עוד משפחה, מעבדים את הקרקע וחולבים כבשים -אין ספק שזה מעורר קנאה.
Coyhaque - עיר המחוז של מחוז פטגוניה הצ`יליאנית. 20,000 תושבים בעיר חמודה ומנותקת למדי. מקום טוב להצטייד במזון ואפילו עם אינטרנט קפה. אנחנו ביקרנו במוזיאון המקומי (patagonia regional museo) שמציג תמונות וחפצים של ראשוני המתיישבים באיזור ואף שרידי אדם קדמון שנמצאו באיזור. קיבלנו גם הסברים מפורטים בספרדית מהאחראים אך לצערנו הצלחנו להבין רק כ- 50% (עם הרבה תנועות ידיים...). כמו כן יש בעיר מקום שנקרא "הפרצוף האינדיאני" שבו ניתן לראות לכאורה (עם הרבה דמיון) פרופיל של פנים אינדיאניות בסלע. (מפוקפק משהו...). מדרום לקויהקה נמצא אגם יפיפה שנקרא לאגו גנרל קררה שמימיו בצבע טורקיז- כחול וכן חוות נחמדות לצד הדרך.
עם חציית הגבול לארגנטינה הנוף הופך בבת אחת מירוק לחום. ערבות פטגוניה מכל עבר. השינוי הטופוגרפי בא לידי ביטוי גם באקלים שהופך בבת אחת מגשם כמעט תמידי ומדבר סחוף רוחות. אנחנו עשינו את דרכינו במורד דרך 40 שהיא למעשה דרך עפר אינסופית של כ- 500 ק"מ שחוצה את המדבר דרומה. הדרך מתפתלת דרך שום כלום ועוברת דרך יישוב קטנטן של חמישה בתים ותחנת דלק בשם bajo caracoles או בעברית "דרך מפותלת ונמוכה". משני צידי הדרך הבחנו בהמון חיות בר כגון זוחל דמוי צב בשם poche, בנות יענה, למות ועוד. הרוחות החזקות הקשו על הנהיגה ובמקרים רבים לא ניתן היה לעצור את האוטו ולאת ממנו מחשש שמא תעוף הדלת. (כפי שבאמת קרה לזוג שפגשנו בדרך).
אחרי יומיים של חציית המדבר הגענו בסוף לעיירה שנקראת Chalten אשר ששוכנת למרגלות הר הפיצרוי. ההר שגובהו 3407 מטרים הוא חרוט סלע שבולט בנוף של הרבה הרים מושלגים סביבו. העמק שלמרגלותיו זורם נהר עם מי שלגים בצבע ברונזה. ישנם כ- 50 ק"מ של שבילי הליכה באיזור הפיצרוי וניתן לקבל מידע על כל השבילים (כולל מסה באיכות ירודה) ממנהלת הפארק בכניסה ל- chalten. אני טיילתי במסלול של כיומיים שכלל הליכה בין הלגונות הרבות בפארק וטיפוס ל- laguna de la tres שהיא נקודת התצפית הכי קרובה לפיצרוי. לגונה בצבע טורקיז מוקפת בקרחון שמידי פעם מתנפץ לתוכה ברעש. הפארק גדוש בפרוטניוס (ילדי בואנוס איירס) עשירים ולכן המחירים בעיירה הם מופרזים בהתאם. בפארק ראיתי מספר לא קטן של חיות בר מוזרות כמו גואנקו (סוג של למה) ארמדילו (זוחל עם קשקשים דמוי צב) בנות יענה, עופות רבים וייתכן שאף פומה בין השיחים (או שזה היה רק דמיוני הפורה).
קלאפטה והקרחון המתנפץ
מצ`לטן (Chalten) נסענו כ- 5 שעות דרך עיירת הנופש El calafate לקרחון הפריטו מורנו. הקרחון קרוי על שם פרנסיסקו מורנו, חוקר ארצות ארגנטינאי שהיה הראשון שהגיע לאיזורים נידחים אלו של פטגוניה. הוא כמובן מת בחוסר כל ב- 1919 כמו כל מגלה דגול, אבל פטגוניה גדושה באתרי זיכרון על שמו.
הקרחון הוא למעשה שלוחה של שדה הקרח הדרומי והוא אחד מהקרחונים הנעים הבודדים בעולם. מידי יום הוא מתקדם כשני מטרים ומתנפץ לתוך אגם ארגנטינאי. המראה הוא מדהים (כמה פעמים כבר השתמשתי במילה הזו? אני אשתדל לגוון...). קרחון ענק בגובה של 60 מטרים שמידי פעם מתנפצת חתיכה ענקית שלו לתוך המים בצבע ברונזה עם חתיכות קרח צפות בתוכם. התנפצויות גדולות קורות רק אחת לכמה שעות ולכן יש לשבת ולחכות בסבלנות. אנחנו ישבנו עם פק"ל קפה במשך יותר מחצי יום עד שזכינו למראה המיוחל. אחרי הקרחון חזרנו רצוצים לקאלפטה - העברנו את הלילה ויצאנו בבוקר במרץ לעבר פורטו נטלס.
