ביקור במנדוזה, קורדובה וטוקומן

בילוי עירוני בעריה הגדולות של ארגנטינה מגלה עקביות חוזרת שגוררת צורך לצאת לכפר...
רועי רוטנברג
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ביקור במנדוזה, קורדובה וטוקומן
Thinkstock Imagebank ©

מנדוזה והר אקונקגוואה

מנדוזה (Mendoza), בירת המחוז שנושא את שמה, נוסדה במפתיע על ידי מר מנדוזה, אי שם איפשהו בעמודי ספר ההסטוריה הארגנטינאי. העיר כביכול, מתוארת כגן עדן לחובבי יין, מוקפת יקבים ונחשבת למספר אחת בייצור היין בארגנטינה, ממש בנימינה קטנה.... האזור מפיק כשמונים אחוז מכלל היין בארגנטינה, והיקבים רבים מספור. במרץ נערך במקום פסטיבל מקומי, אשר חגיגותיו סובבות סביב יין, אך מאחר והגענו שלא בעונה, הסתפקנו בסיפורים ותיאורים, ולא בטיול ליקבים, כי מחוץ לעונה זה לא כל כך מרשים (במיוחד אם אתם לא חובבי יין מושבעים כמוני...).

 מחוץ לעיר, נמצא ההר הגבוה בארנטינה, הר אקונקגווה, המיתמר לגובה של 6962 מטרים. החלטתי לוותר על הטיפוס, מאחר ולוקח בערך עשרים ימים להגיע לפסגה והטיפוס נחשב למפרך. גם הטרק החלקי, הלוקח רק שלושה ימים, בוטל עקב מזג האויר העגום. אך בכל זאת, לראות חייבים, כי את הלו"ז היומי צריכים למלא. דרך פקידת הקבלה הנחמדה בהוסטל שלנו (לייף-האוס, ברחוב גוטיירז), אסף אותנו ואן שהוציא אותנו מרחק של כחצי שעה מהעיר, לרכיבה על סוסים למרגלות ההר. מזג האויר לא היטיב עמנו, ואפילו ניסה לעשות דווקא, כשכל כיפות ההרים בסביבה נבלעו לשמים אפורים וקרים.

יצאנו לדרך, חמישה סוסים, כששישי נושא את הגאוצ`ו (בוקר ארגנטינאי) המדריך, ויצאנו לכיוון ההר. הסוס שלי, יותר דומה לחמור, לא הפסיק להפליץ כל הדרך. אחר, כל רגע עצר לאכול, השלישי להשתין, הרביעי לחרבן והחמישי פשוט נתן תחושה כללית רעה (בדרך כלל התבטא בהתפרצויות ריצה מהירה, בלתי ניתנות לריסון או שליטה מצד המוצ`ילר שעליו). כל מילה שניסיתי לקשר למהירות, או כל ביטוי מסרטי מערבונים שזרקתי אליו, לא ממש השפיעו על הסוס-חמור שלי, והרכיבה התמשכה באיטיות מייגעת. שעה וחצי הלוך, שעה וחצי חזור. סיימנו רטובים מלחות עננים ומסריחים מחרא סוסים. סה"כ נחמד ומצחיק, כל עוד ניגשים לעניין ברוח טובה. ארבעים וחמישה פסו בשביל ספק תענוג ספק סבל טחורים למחרת.

 למחרת, בחרנו להרע למצב אחורינו, כששכרנו אופניים לטיול בפארק העיר. מושבי האופניים קרצו אלי, עם מבנה שפיצי, שנראה שישבני הוא הדבר האחרון שיתאים שם. במנדוזה יש פארק עצום בשם פארק סן מרטין, הממוקם בצמוד לאוניברסיטת מנדוזה. עקב גודלו, מומלץ להגיע עם אופניים, כדי להקל על הניוד במקום כל כך גדול. לאחר שעת רכיבה בעלייה מתונה אך עקבית, הגענו סוף סוף לפארק, שגילה שדות ירוקים, תחומים בשפע עצים מכל סוג, כאשר כבישים שקטים הגיחו מפה ושם. הכבישים שימשו רוכבי אופניים וחבר`ה שעשו ג`וגינג, יותר מאשר מכוניות.

בשלב מסוים, החלטתי לעצור לרגע לצלם תמונה, מה שפתח פער ביני לבין האופניים הבאות בקבוצה שלנו. כשהמשכתי בקצב מוגבר בשביל לצמצמם פערים, קפצו לעברי ממקום מסתור שלושה כלבים לא יותר מדי גדולים, אבל פיותיהם פיצו על גודלם. בתגובה מהירה, פידלתי יותר מהר, לא מוכן, לשטח הפארק. תעלה סמויה, מכוסת דשא, הפתיעה אותי - נכנסתי בה, כמו קפיצת ראש, והשתטחתי על הדשא הרטוב. האופניים עפו באויר ונחתו ליד הכלבים, מה שהצליח להבריח אותם. קמתי, כולי מכוסה בוץ ועשב רטוב, מקלל כל כלב שאי פעם הכרתי. גם פה, ההנאה מובטחת, תלוי בזוית הראייה.

 העיר עצמה נחמדה ליומיים שלושה, לא יותר. הרחובות מכוסים עצים מכל עבר, ועונת הסתיו הפילה שלכת כבדה, שנאספה ע"י עובדי עירייה בעזרת ענפי דקל, ביעילות מפתיעה. בין הכבישים והמדרכות, ישנן תעלות פתוחות, לא ידוע אם לניקוז מי גשם או ששימשו בעבר לביוב. הכיכר הראשית והכי גדולה, נקראת כיכר העצמאות (Plaza Independencia), מובילה אל מדרחוב נחמד סמוך, ובסופי שבוע מארחת ירידים. הכניסה לחלק מהיקבים חינם, וניתן להשתתף בקורס טעימת יין, שנמשך בערך כשבועיים. במנדוזה, לאחר שהגענו ביחד לארגנטינה, החלטנו ארז ואני להתפצל למספר לימים. ארז המשיך עם חבריו לסלטה, ואני בחרתי להגיע דרך קורדובה.

לתחילת הכתבה

קורדובה וטוקומן

קורדובה התגלתה כפי שתיארו בספר ה`עולם אחר` שלי, עיר מספר שתיים בארגנטינה. ת`כלס, מה זה אומר? שהיא מזכירה את בואנוס, בשאיפה להשתוות, אבל לא מצליחה. בניינים גבוהים זינקו מכל פינה, רחובות צפופים הומי אדם ושמיים אפורים, נתנו קצת תחושה של מחנק. כיכר העיר, כיכר סאן מרטין, ממוקמת מול קתדרלה עתיקה, וליד ישנו גם מדרחוב. כרגיל, וכמצופה ממדרחוב, עשרות חנויות, רוכלים ואנשים, מילאו כל ס"מ והפכו את הרחוב הקטן לצפוף, ואת ההליכה למסורבלת ואטית. בהוסטל שבו שהיתי (Hostel Refugio at Entre Rios St), פגשתי מספר חבר`ה ישראלים איתם העברתי את הערב.

 הבטחתי לעצמי שכבר למחרת אני עוזב, כי כרגע, אחרי מנדוזה וקורדובה, אני צריך להגיע למקום יותר שקט. סימנתי על המפה את סן מיגל דה טוקומן San Miguel de Tucuman, שנראה כמקום מתאים למטרה. לו רק ידעתי, שאני עומד לחוות את ההיפך המוחלט... הצצה לעבר ספר ה`עולם אחר` שלי, הבטיחה שקט ושלווה. טוקומן, היא עיר בעלת חשיבות הסטורית בארגנטינה, אך ללא חשיבות אקטואלית גדולה מדי. איפה שקט ואיפה שלווה?? `נחתתי` בעיר יום לפני העשרים וחמישי במאי, היום בו ארגנטינה הכריזה על עצמאות מהשלטון הספרדי. איפה הם בחרו לעשות את זה אתם שואלים? נכון, בטוקומן... זה לא יום העצמאות הארגנטינאי, אבל זה יכול כבר להיות, אם ככה הם חוגגים אותו פה...

 הגעתי בשעת בוקר מוקדמת, אחרי עוד נסיעת לילה מפוקפקת, עדיין בעלטת הלילה (שמונה בבוקר), להוסטל טוקומן (Tucuman Hostel at Buenos Aires st.) ברחוב בואנוס איירס. אחרי השלמת שעות שינה ומקלחת מרגיעה, יצאתי לשאוף קצת אוירה ארגנטינאית. כל התושבים הסתובבו עם סיכות קטנות של דגל המדינה, וכל הבניינים קושטו בהתאם. הכיכר המרכזית בשם הכל כך מקורי, כיכר העצמאות, ממוקמת מול מספר אתרים חשובים ויפים מאוד. החשוב מכולם הוא בית הממשל, Casa de goberino. מולו נעמדו אספסוף עם שלטים, ובחור קולני נאם לתוף מגהפון. ההתקהלות הייתה הפגנה נגד המחסור בכסף ועבודה, שכן המשבר הכלכלי בארגנטינה, מורגש פה יותר, באזור הצפוני הנחשב לעני במדינה. מספר חזיזים הודלקו, וכולם עקבו אחרי הנואם בשאגות עידוד להקפת התנצחות סביב הכיכר הגדולה.

ליד הכיכר, שוכנות שתיים מהכנסיות העתיקות של העיר, La Iglecia Cathedral וכנסיית סאן פרנסיסקו. קפיצה קטנה לתחנת מידע לתיירים, שממוקמת גם היא ליד הכיכר, גילתה שמחר, יום החגיגות, תיערך תהלוכה ליד הפארק העירוני. הפארק, אשר גודלו מרשים ביותר, נקרא פארק התשיעי ביולי, על שם תאריך יום העצמאות.

למחרת בשעת צהריים התכנסו לאורך הרחוב אלפי אנשים, בציפייה לתהלוכה. שוטרים גידרו את הרחוב ומנעו מעבר, למען שמירת הסדר בעת התהלוכה.
קולות תופים בירכו וציינו את התחלת החגיגות וכרוז התחיל בהסבר על המתרחש. ראשית, עברו תלמידים נציגי בתי הספר של המחוז. לא של העיר, של המחוז. היו שם אולי שבעים נציגויות של בתי ספר שנמשכו ונמשכו וסירבו להפסיק. כל הפוגה נמשכה רגע קצר, ועוד בי"ס ועוד חבורת זאטוטים, שוטטו בתפזורת כמו ברווזים קטנים, כשמורות משתדלות לשמור על סדר כלשהו, וכולם מובלים על ידי קטנצ`יק, הנושא את דגל המדינה.

חמוד מאוד אבל אחרי שעה וחצי של בתי ספר התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה כאן...? התשובה לא איחרה לבוא. נציגויות בתי הספר הסתיימו (סוף סוף!), והחל המופע המרכזי. ראשית, חוליית הדגל של משטרת המחוז הפגינה תס"חים מרשימים, שלוו ע"י נציגויות הענפים השונים במשטרת המחוז (משטרת התנועה, סוהרי בתי הכלא, משטרה אזרחית וצבאית, כל אחד והקבוצה שלו בהתהלכות מתואמת ובראשם מוביל הדגל).

אחריהם עקבו חיילי הצבא הארגנטינאי, בליווי מספר זאטוטים, נציגי הפנימייה הצבאית של המחוז. חוליית הדגל הצבאית התלבשה בבגדים מסורתיים, כפי שנהגו ללבוש הכובשים הספרדים כשהתיישבו בארגנטינה בשלהי המאה השש עשרה. אחריהם המשיכו מכבי האש של המחוז, בתצוגת צי משאיות הכיבוי האדומות שלהם. לבסוף, סיימו נציגויות הכפרים במחוז, כשכל נציגות שלחה מספר גאוצ`וס (בוקרים) בלבוש מסורתי, רכובים על סוסים. סה"כ תהלוכה מאוד מרשימה ומרגשת, שקונחה באותו ערב ע"י זיקוקי דינור מרהיבים בכיכר העיר. כל התושבים יצאו לחגוג את היום המיוחד, ואני מצאתי את עצמי בפאב מקומי, עם שתי סטודנטיות לרפואה, מנסה להסביר את המצב הפוליטי בישראל בספרדית.

 הבנתי שאת שלוותי ומנוחתי לא אמצא בטוקומן, והספר `עולם אחר` שלי קיבל מוניטין של "לא מעודכן בכתובותיו ומחיריו". החלטתי להמשיך ולהגיע לסלטה. הייתי מוכן להגיע לשם עכשיו, אחרי קורדובה וטוקומן. רשמית, טיילתי לבד במשך חמישה ימים, אבל בת`כלס - כשבכל מקום חדש פוגשים אנשים חדשים - לא הייתי יותר מדי לבד. שמתי לב שישנו הבדל לבין להיות לבד ולהיות בודד. ידעתי שבסלטה אני אדע אם אני ממשיך עם ארז, או לבד, ולראשונה הרגשתי קצת בספק בטיול, שהרי לטייל לבד דורש פריצת מחסום פסיכולוגי כלשהו. לבד אני יודע שלא אהיה, אך זאת הבדידות שאני מקווה לא להרגיש.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארגנטינה

הזמנת חופשה לארגנטינה

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם