עיירות בגשם
עדי הגיעה כמה ימים אחרי לאוקלנד. נפגשנו בסידני וכמעט הצלחתי לגרור אותה אז לונואטו, בסוף סיכמנו על ניו זילנד. שיהיה. אנחנו עולים צפונה עם טרמפ של חבר ישראלי ל-Paihia - מסוג עיירות התיירות שבהן רואים רק אכסניות, מוטלים ואטרקציות תיירותיות, מה שגורם לך לתהות אם גרים כאן גם מקומיים בכלל. פאהיה שוכנת לחופיו של "מפרץ האיים" - Bay Of Islands. הבטיחו מפרץ עם מי תכלת שאיים קסומים משובצים בו, אבל במקום זה קיבלנו גשם, ערפל ומפרץ בצבע בוץ.
מזג האוויר הנ"ל גרם לכל התיירים להסתגר באכסניות ולהעביר את הזמן בצפייה בסרטי וידאו, או לרבוץ שעות באיזו מסעדה או פאב. לפחות כך יוצא להכיר אנשים שונים ומשונים. אחד מהם היה דייב - אמריקאי מקליפורניה שהפליג בכל הפסיפיק (כולל הפלגה רצופה של 60 יום!), ועכשיו הוא נח קצת כאן. מסוג האנשים הטובים (והקצת משוגעים) שפוגשים באמצע הדרך. הוא הזמין אותנו לישון אצלו בדירה ובערב זכינו להופעה חיה שלו ושל חבר שלו מאיי קוק שניגנו בצורה מדהימה על הגיטרות.
למחרת ניצלנו הפוגה בגשמים ותפסנו מעבורת לעיירה קטנה וציורית שנקראת Russell. ביקרנו בכנסייה המקומית, בתחנת המשטרה (שהיא פשוט עוד בית יפה ברחוב שעל הים) ועלינו לתצפית על הגבעה הגבוהה שמעל העיירה. ושוב גשם.. הפיצוי על מזג האוויר היה חומרי - מישהו אמר לנו שבעל חנות המשקאות שבפינה מוכר את הואן שלו. אנחנו, שמהר מאוד הבנו שרצוי שתהיה לנו מכונית, מצאנו את עצמנו קונים ואן מבעל חנות משקאות בצפון ניו זילנד. רגע לפני שאנחנו מתחילים לנצל את "דוד שמחה" (עדי התעקשה לקרוא ככה לאוטו המסכן), יצאנו להפלגה של 24 שעות במפרץ.
לתחילת הכתבה
הפלגה צפונה
אחרי הצהריים התאספנו - פרדריקה משבדיה, כרמן מקולומביה, דייב ואוליבר מבריטניה, דבי ותמי האחיות מדרום אפריקה, אלברטו מאיטליה, צ`ה וטונג מקוריאה, אמבר מטזמניה, פטריק מהולנד, בן, פול וג`ון ממערב אוסטרליה, ועדי ועופר מישראל (רשימה חלקית). במסגרת פרויקט תיבת נוח האנושי הזה, שטנו בין האיים שבמפרץ, אוכלים, שותים, שומעים מוזיקה ולומדים להכיר אחד את השני. מדי פעם עשינו עצירות לדייג (התייאשתי אחרי 2 דקות), שליית צדפות (שכ-60 מהן חוסלו בארוחת הערב), שייט קיאקים ומסלול הליכה קצר באחד האיים שבמפרץ. חזרנו מרוצים אחרי הצהריים, עם כמה תמונות טובות וחברים מכל העולם.
ההפוגה בגשם בזמן ההפלגה הייתה זמנית בלבד וכשהמשכנו לעלות צפונה הגשם התחדש. הקיץ הניו זילנדי נראה בינתיים כמו חורף ישראלי גשום במיוחד, והמגבים של דוד שמחה עובדים שעות נוספות. אנחנו עוברים את Doubtless Bay ("זה ללא ספק מפרץ", כתב קפטן קוק ביומן המסע שלו), עושים עצירה לאכול משהו ופוגשים 3 ישראליות שמחכות כמונו שהגשם יפסק. יש ה-מ-ו-ן ישראלים שמטיילים בניו זילנד ואני מתחיל להתרגל לעניין הזה אחרי שבונואטו הייתי ישראלי יחיד, ובחלק מהאיים גם תייר יחיד. ככל שהתקרבנו לקצה הכי צפוני של ניו זילנד - Cape Reinga - נהיה יותר גשום ובנוסף הערפל הגביל את הראות לכמה עשרות מטרים. חיכינו בחנייה של קייפ ריאנגה, כשלמרבה ההפתעה הגשם הפסיק והערפל התפזר ואיפשר לנו ללכת לראות את המגדלור המפורסם ואת נקודת המפגש בין האוקיינוס השקט והים הטזמני.
בדרך דרומה עצרנו בדיונת החול הגדולה של Te Paki, החלקנו על החול עם שקית מאולתרת וחגגנו לעדי יומולדת. עצירות נוספות בדרך כללו יער עצי קאורי ענקיים ומוזיאון השעונים בעיר Whangarei, שבו 1,500 שעונים שונים ומשונים מתקתקים, מצלצלים ומשמיעים קולות מצחיקים מהשנייה הראשונה של הביקור. העצירה הנחמדה ביותר בדרך הייתה ב- Kawiti Glow Worm Cave - מערת נטיפים קטנה וחמודה, שבתחתיתה זורם נחל תת קרקעי, בתוכה נטיפים וזקיפים, ועל התקרה נחות להן מאות תולעים זוהרות. הנ"ל מפיצות אור ירוק זוהר שמושך חרקים שמסיימים את חייהם בתור ארוחה דשנה לתולעת. המדריכה המאורית, דור 13 למגלי המערה, הסבירה שהתולעים שזוהרות הכי חזק הן אלו שהכי רעבות... גם אנחנו נהיינו רעבים והלכנו לנגב חומוס ולאכול סלט אמיתי בקפה ירושלים שבעיירה Keri-Keri. אח... טעם של בית!
לתחילת הכתבה
