מתארחים בחיבורים
הדבר האחרון שציפיתי לו בניו זילנד זה מפגש תרבותי. את כל המקומיים המעניינים שחיים כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים השארתי לסין ומונגוליה. אבל ניו זילנד הפתיעה אותי. בטח שלא ציפיתי למפגש תרבותי ישראלי. אבל כמו שאמרתי, ניו זילנד מפתיעה היא. אבל נתחיל לפי הסדר. עזבתי אתכם כשאני מחכה לעופר ולירן שיגיעו משדה התעופה. אז אני ודרור חיכינו וחיכינו וחיכינו. וכשכבר התייאשנו הם הגיעו, מאוד מאוחר. זוכרים מה אמרתי לכם על האבטחה האנטי אננסית בניו זילנד? אז עופר הרגיש את זה על תיקו וג`ייסון, בחור אמריקאי שהגיע איתם מהנמל, הרגיש את זה על בשרו, כי איכשהו הגיעו לתיקים שלהם שאריות של קנביס (שווה לציין שעופר לא מעשן, נדיר ששותה ואפילו לא ראה מריחואנה מימיו) ובגלל זה הם התעכבו.
הכנו להם ארוחת ערב טובה, מיקמנו אותם והלכנו לישון. למחרת, רצינו לצאת לקחת את המכונית השכורה שלנו, אבל אז ראג`, הבעלים של הלנטנה לודג`, אמר לנו שיש לו דיל עם חברת השכרות אחרת וסידר לנו בשנייה מכונית יותר זולה ממה שהציעו לנו ב - a2b והוריד גם 2 דולר ליום מהמחיר של הביטוח האופציונלי. אז קבלו תיקון טעות, יש יותר זול מה- a2b, צריך רק שזה ייפול לכם במקרה. אז מהסוכנות החדשה שלנו, קווליטי קרס (quality cars), באו לאסוף אותנו ולקחו רק את דרור ולירן לסניף שלהם שנמצא בשדה התעופה למרות שיש להם אחד גם במרכז העיר יחסית, ואחרי מספר שעות לא מבוטל הם חזרו עם ניסן סטיישן לבנה ונקייה. מסתבר שאף אחד לא ממהר בניו זילנד ולכן דבר שאמור לקחת חצי שעה לקח בסביבות החמש שעות. קחו בחשבון בתיכנונים שלכם !!!!
מאושרים ועם רכב יצאנו לכיוון היעד החדש שלנו - פאם ולס (pam & les), זוג מארגון חיבורים שנמצאים בפרבר של אוקלנד בשם מאסי (massey) והסכימו לארח אותנו תמורת תשלום סימלי שיכסה את העלויות של האחזקה. בדרך עצרנו במאונט אידן (mount eden) כדי להראות ללירן ועופר את העיר (למי שלא מכיר את האתר, חזרו כתבה אחת אחורה) והגענו אליהם, אחרי קצת התברברויות בכבישים (אפשר בלי?).
וכאן נכנסו לאחד המפגשים התרבותיים היותר מעניינים שהיו לי לפחות עם הניו זילנדים, למרות שאני יודע שזה לא היה מייצג, אבל לפני זה כמה מילים על חיבורים. חיבורים הוא ארגון סטייל ההיט (hit) - חובבי ישראל מסיבות שונות שמציעים לארח ישראלים בביתם תמורת תשלום סימלי או לפעמים בחינם. ההבדל בין ההיט לחיבורים הוא שלחיבורים לא צריך להרשם תמורת תשלום, אלא פשוט להכנס לאתר: www.chiburim.com ולראות אילו מארחים ישנם בסביבה ופשוט להתחיל לעשות טלפונים. הבעיה שחיבורים הוא ארגון יותר קטן עם פחות מארחים ואפשר להסתמך עליו פחות מההיט, שגם הוא לא תמיד יעזור לכם. בחלק מהמקרים גם יש כפילויות בין חיבורים להיט .
כשבאים לפאם הדבר הראשון שתקבל זה חיבוק כי "זה בית שמחבקים בו". אחר כך תגלה שקיבלת חצי אמא וקורטוב הרגשה של בית אמיתי ואם בסוף מתווספת הרצאה אנטי ממסד דתי אך עם זאת דתית קנאית, זה נסבל ושווה את זה.
אז כמו שאמרתי, זה התחיל בחיבוק, המשיך בחדר מאוד מפנק בביתם של פאם, לס והבת אסתר, עם טלוויזיה, די וי די ומיטות נוחות והמשיך בכל מה שיכלו לתת לנו. פאם תתייחס אליכם מהרגע הראשון כמו אמא. כששאלתי איפה מותר לעשן, היא אמרה דבר ראשון, שלא טוב לי לעשן ורק אז אמרה בחוץ. אחרי שהתארגנו נפתחה שיחה שריכזה בתוכה שנים של טיפים לתרמילאי בניו זילנד: איפה לקנות ומה, איך לקנות רכב ואיפה, איפה לישון, איפה להשיג ציוד טיולים ועוד ועוד ועוד... פאם היא פשוט מאגר של ידע למטייל, בלתי נדלית. רק בשביל זה שווה לבוא. אבל זה לא הספיק לפאם - היא התחילה לזרוק עלינו כל מיני דברים שנשארו אצלה ממטיילים קודמים - החל בתבלינים, המשך בספרים וכלה באוהל, שהתברר כאיכותי למדי. היא רק אמרה - את הציוד שאני נותנת לכם - פשוט תתנו הלאה, אל תנסו למכור - מי שעושה רע - יקבל את עונשו... רמז לבאות.
אז התיישבנו לאכול ארוחת ערב ותוך כדי דרור העלה את השאלה הטיפשית -; "אז את נוצרית?" בתגובה להצהרה של פאם שהיא חוגגת את החגים היהודיים. אז נפתחה הרצאה של שעתיים שבה פאם הגדירה את עצמה כביתו של אלוהים, אבל לא במובן הג`יזוס, שללה כל מסגרת דתית, ראתה סימנים של אלוהים בכל מיני דברים והטיפה לנו הרצאה קנאית משהו ללא דת ספציפית. אבל זה היה שווה את זה. גם כי היה מעניין לשמוע בחלקים וגם כי זה לחיות הכי בבית של מישהו בניוזילנד שאפשר וגם כי זה הכי הרבה אהבה שקיבלתי ממישהו מאז שעזבתי את הארץ והכי הרבה הרגשה של בית וגם כי יצאנו הרבה יותר חכמים מכל ההרצאה של הטיפים. וכל זה ב- 10 דולר ללילה ועם ידיעה שכשנחזיר את האוטו להשכרה, תמיד נוכל לפנות אליה לעזרה בקנייה של אוטו חדש.
בבוקר יצאנו מפאם, לא לפני עוד חיבוק ונשיקה לדרך והמון תודות. הסתובבנו במאסי וגם קצת במרכז העיר לסידורים כמו החשבונות בנק של עופר ולירן וסוף סוף יצאנו מאוקלנד!!!!! העיר הזאת הצליחה לשאוב אותנו וגם די לדכא ללא מעט זמן, אבל הצלחנו להשתחרר ממנה. היעד הבא - פאנגראיי
(whangarei), לאכסניה של יגאל ומיקאלה (yigal & mikael), עוד מקום של חיבורים.
ממשיכים לפאנגראיי
הגענו, אחרי קצת התברברויות, לאכסניה של יגאל בקאמו (kamo), פרבר של פאנגראיי. האמת, ברגע הראשון, די נבהלתי. האכסנייה היתה ריקה כמעט לגמרי. טיפה לפני החשיכה, בחור ישראלי קולני שעוד לפני שהספקנו לצאת מהאוטו כבר צעק לעברנו "יאללה, תכניסו כבר את התיקים, למה אתם מחכים?" ובאותה נשימה, הספיק לברר איפה כל אחד היה בצבא ומי היה קצין ומי לא, בלי לנסות לברר אפילו מה השמות שלנו. בראש התחילו לרוץ לי כבר כל מיני תרחישים של סרטי אימה זולים.
אחרי שעה קלה - התברר לנו פשוט שיגאל הוא בחור לא שגרתי, בלשון עדינה. הגיע לניו זילנד אחרי שנים במזרח, התחתן עם מיקאלה, יורד עליה בעברית כי היא לא יודעת, מנסה לסכל את הנסיונות שלה לעלות לארץ, אבל מעדיף לשנוא את ניו זילנד והניו זילנדים ולפנטז על הארץ. הוא מעודכן מהעיתונות בכל דבר שקורה בארץ, בעיקר במלחמה ובצבא ועל זה הוא כל הזמן שואל. בהתחלה היינו קצת בשוק, אבל השיחה הזאת שהתחילה ברגע שחנינו ונמשכה עד שהלכנו לישון, נמשכה שוב בבוקר ובכל פעם שחזרנו לאכסניה. זרמנו וממש נהננו. הייתה חוויה... לא שגרתית. אני בכוונה מקמץ בפרטים, כי אפקט ההפתעה הוא דבר שחשוב שיהיה אצל יגאל. אסתפק במילה אחרונה - האטרקציה העקרית בפאנגראיי זה יגאל.
מעבר לזה, יגאל גם ממש מפנק. אמנם האכסניה היא לא הכי מתוחזקת, אבל יגאל ידאג לכל דבר שיוכל - לא יתן לכם לעשות כלים, ידאג שתתקלחו, יראה לכם את גינת הירק שלו ויחלק מתוצריה ועוד ועוד ועוד. אם פאם היא אמא, יגאל הוא דוד טוב. המחיר - 10 דולר ללילה ויש אינטרנט חינם.
ולקינוח - מספר ציטוטים של יגאל:
"נו? נו? נו?" - שהוא ממשיך לשאול גם אחרי שהגעת לפואנטה ואתה ממשיך להגיד רק כדי לראות מתי הוא יישבר.
"מה אמרת????" - שהוא יצעק באגרסיביות כל פעם שמישהו ימלמל משהו לידו.
"נכון!! נכון!!" - שהוא יכול לצעוק לשני אנשים שאומרים דברים מנוגדים בו זמנית.
בבוקר קמנו ומיקאלה ערכה לנו סקירה קטנה של מה שיש לעשות בעיירה. לא הרבה - מפל קטן, איזה טרק בבוש, מערות עם תולעים זוהרות (glow worms), איזה ביתן לקיווים שחשוך כולו וצריך להסתכל טוב טוב כדי לראות צלליות שלהם וזהו.
אז הלכנו למפל - מקום נחמד ופסטורלי, סיבוב של רבע שעה, אבל אבוי - הניו זילנדים החמדנים גנבו לנו את בריכת המשושים!!! כאילו אין להם מספיק טבע, הם היו חייבים למצוא להם גם בריכה עם משושים. גנבים. מגיעים בקצה של דונדס רוד (dundas road).
משם המשכנו למה שאמור להיות טרק קצר בבוש המקומי, שלוש שעות לא יותר. עלייה יפה דרך היער הצפוף, עם איזה עץ קאורי מזדמן, אל תצפית יפה על הסביבה ליד אנדרטה לזכר החללים הניו זילנדים. הגענו למאייר פארק (mair park), ברחוב האטה דרייב (hatea drive), שם מתחיל הטרק. עלינו את העלייה הקצרה ביותר לפסגה. קצת תלול אבל לא נורא. החלטנו לחזור עם השביל הארוך יותר, הימרנו על פנייה באיזה מזלג ומצאנו את עצמנו יורדים עמוק יותר ויותר לתוך היער המקומי ובגלל שאין לנו באמת כח לעלות חזרה והיה יפה, אז המשכנו. מישהו כבר ניחש? התברברנו, כמובן, איך אפשר בלי. אז המשכנו עד שהגענו לגדר חשמלית, מאחוריה עדר איילים, לא פחות. זה מה שיעצור אותנו? לא, אנחנו טיפשים מדי. אבל איכשהו הצלחנו לחצות את החווה בלי שיירו בנו ומצאנו את עצמנו במגרש מיני גולף. ירדנו לכביש וניסינו לתפוס טרמפים. כמובן, עצר לנו מישהו שנסע בכיוון הנגדי, מה שלא הפריע לו לעצור באמצע הכביש, לגלות לנו שיצאנו קיבינימט רחוק מאיפה שהאוטו, להעמיס את כולנו ולסטות בחצי שעה מהדרך שלו, בכיוון הנגדי שוב, כדי להחזיר אותנו לאוטו.
מאייר פארק ומערות אבי
די התחיל להגמר לנו הזמן, אז החלטנו לוותר על הקיווי באפילה ונסענו למערות עם התולעים. מערות אבי (abbey caves), ק"מ ממזרח לעיירה, באבי קייבס רוד (abbey caves road), הן מערות גיר לא מפותחות שאמורות להיות בהן תולעים זוהרות בחושך. אפשר להגיע לשם בסיור מודרך, אבל אנחנו החלטנו לחסוך את ה - 15 דולר האלה ולמצוא לבד. התחלנו ללכת בשביל, הגענו למערה הראשונה, התקדמנו בתוכה 10 מטר ואז לא יכולנו להמשיך בגלל שהיא הייתה מלאה במים. לא באנו ערוכים, כמובן. המשכנו לשנייה, אותו סיפור, אפס תולעים. למערה השלישית נכנסו כבר יותר עמוק, כי לא היו הרבה מים, אבל עדיין אין תולעים. רגע לפני שהתייאשתי, גיליתי חדר צדדי, שאחרי מבט קצר בלי פנס גיליתי ממש את שמי הלילה פזורים על תקרת וקירות המערה. תולעים, תולעים, תולעים בכל מקום. ממש מדהים, היה שווה את החיפוש. ישבנו חצי שעה ודיברנו על ואל התולעים. באמת מומלץ, תולעים, הרבה ובחינם.
חזרנו לעוד ערב אצל יגאל, רק בשביל החוויה ובבוקר נפרדנו ממנו עם מלפפון מפלצתי מגינתו במתנה ויצאנו אל ביי אוף איילנדס.
ביי אוף איילנדס
הלונלי פלנט ממליץ על דרך יפה, יותר מכביש אחד - הדרך אל ראסל ( russell) ולא לפאהייה (paihia), העיר המרכזית של האיזור. הדרך באמת יפה מאוד אבל מה שבאמת התלהבנו ממנו היו הכבישים - כדי שתוכל לקחת את הסיבובים מהר יותר ובטוח יותר (ויש הרבה מהם), הכבישים בנויים בשיפועים, כמו מסלולים של פורמולה אחד. ממש כיף של נסיעה וזה מבנאדם ששונא לנהוג.
ראסל היא עיירה מאוד ציורית, מאוד רומנטית ומאוד מתאימה לחופשה לזוגות. בקיצור, די שעממה אותנו. ביקרנו במשרד של הדוק והאישה, מאוד יעילה ומלאה בידע, המליצה לנו על מסלול באליוטס ביי (elliot`s bay) , משהו כמו חמש שעות. המסלול מתחיל על החוף של אליוטס ביי, מזרחה מראסל. את ההתחלה שלו, כמובן לא מצאנו. מישהו מריח את מה שאני מריח? התברברות, איך אפשר בלי. החלטנו ללכת פשוט על החוף. מתחיל בחוף חול יפה ועובר לסלעי וחוזר חלילה, כל פעם ממפרצון בודד ונטוש לבא אחריו. באחד מהם עצרנו למשחק טאקי קצר וטבילה קרה, קרה, קרה במים האוקייניים, בלי לפגוש כמעט אף אחד. אבל בשלב מסויים, החוף הופך להיות רק סלעי וגם די מצוקי ואנחנו מתחילים להפגין מיומנויות קפיצה ואחיזה מרשימות - עד שהים חסם אותנו לגמרי. התלבטנו אם להמשיך בטיפוס קירות מטורף או לחזור אחורה לנחל הקרוב ולנסות לחתוך דרך הבוש. ניו זילנדים נחמדים כרגיל שפגשנו כשחזרנו הפנו אותנו לשביל שעובר בוואדי שכיוונו אליו. אחרי הליכה דרך הבוש המקומי, הגענו לשביל שהיינו אמורים להגיע איתו ושממשיך עד לקייפ ברט (cape brett) - טרק שגם הומלץ לי עליו אצל יוסי פאנגורו על ידי מטיילים אחרים. חזרנו לאוטו עם טרמפ קטן שתפסנו בדרך ונסענו לראסל לחפש אכסנייה.
מסתבר, שנפלנו על סוף שבוע שיש בו תחרות של אוניות גבוהות מפרש או משהו כזה, אז כל האכסניות מפוצצות. עצרנו ללילה בשטח קמפינג מסודר - 16 דולר לאדם, מטבחון קטן מדי ומקלחות שלוקחות כסף על מים חמים. קיצר, חוויה לא נעימה ודי מבאסת.
קמנו בבוקר ונסענו לעיר לתפוס את המעבורת לאוראפוקאפוקה (urupukapua) - אי עם שאריות מאוריות עתיקות. אחרי שהמעבורת שלנו לא הגיעה, ביררנו במשרד וגילינו שהיתה בעיה ברישום ולא ידעו שצריך לאסוף אותנו, למרות שהזמנו כרטיסים אתמול. אחרי שפספסנו בדקות את המעבורת התנצלו בפנינו המון, סידרו לנו מקום במעבורת הבאה וקנו לכולנו קפה במקום הסמוך, על חשבון החברה. קפה חינם, מה אכפת לנו? אם לוקחים לנו 35 דולר לכרטיס דו כיווני, יכולים לפחות לפרגן בקפה כשהם טועים.
בסוף הגענו לאוראפוקאפוקה. כשאני אומר שאריות של התיישבות מאורית, אני מתכוון לזה. לא עתיקות, למי שקיווה, אלא פשוט כל מיני חפירות בעשב שאומרים שהן שונות ולכן הן - מחסן, בית, מיגון. קיצר, די מאכזב, אבל הנוף מצפה. במסלול של 5 שעות ראינו כל כך הרבה נופים של חוף מכל כך הרבה פסגות וכל פעם שאתה חושב שהספיק לך, מופיע עוד איזה חוף מדהים מעוד איזה פסגה ירוקה וכך העברנו לנו חמש שעות בנופים, דיבורים על הגאולוגיה המקומית והשפעתה על הצומח והחיים בכלל. חזרנו מאושרים לראסל ויצאנו לתפוס את מעבורת הרכב מאוקיאטו (okiato) לאופואה (opua), ליד פאהייה. המעבורת הפתיעה אותנו בזולותה - 9 דולר לנהג ורכב לכיוון אחד, דולר נוסף לכל נוסע. 17 דולר - דו כיווני, 2 דולר לכל נוסע.
הגענו לפאהייה והתחלנו לחפש שוב מקום לשינה. פאהייה יותר גדולה מראסל, אבל יותר מפוצצת. אני אדגיש שוב זאת עכשיו בגדול - בביי אוף איילנדס יש להזמין מראש בעונה - הכל מפוצץ שם!!! שוב מצאנו את עצמנו מבלים את הלילה בפארק קמפינג, קצת יותר זול וקצת יותר גרוע. לא שאני מתפנק על קמפינג - אבל לא רק התנאים, גם האווירה מבאסת - בקמפינג לא ממש פוגשים אנשים כמו באכסניות.
ביום המחרת התפצלנו, מעין הכנה להתפצלות שהחלה מתבשלת לה ותבוא בקרוב. דרור ועופר הלכו לשחייה עם דולפינים ודאייה מסירה, אני והירש הלכנו למסלול קצר של שלוש שעות. למי שתהה - זה יקר: 105 דולר לשחייה עם דולפינים לחצי יום בחברת דולפין דיסקבריז (dolphin discoveries) ו- 75 דולר ל- 10 דקות באוויר בערך בדאייה. דרור ועופר אמרו שזה שווה. הטיול שאני והירש עשינו היה די סתמי. כבר מתחיל להמאס מהבוש הצפון ניו זילנדי הזה והפעם אפילו אין נוף כל כך. הדבר החיובי היחיד שצמח מזה הוא מפגש עם זוג ישראלים שהמליצו לנו להתרחק מהמקום של עומרי בפאהייה - מקום עם הרבה מחמאות, אבל הם טענו שהיחס שם גרוע לישראלים ושהאינטרנט מקולקל וממש לא מומלץ. זה מה הם אמרו לפחות. הירש ואני חזרנו לעיר ומצאנו את היעד הבא שלנו - קאייטייה
(kaitaia), ממנה נוכל סוף סוף לצאת לטרק הראשון האמיתי שלנו - בצפון האי הצפוני.
קאייטייה וקייפ ריאנגה
הגענו לקאייטייה ולשמחתנו מצאנו מקום באכסניה היחידה בערך בעיר - המיין סטריט לודג`(main street lodge). מקום נחמד שלוקח 20 דולר עם כרטיס bbh ללילה, בחדר לשישה, מטבח מצוייד היטב, מכשיר די וי די עם סרטים ומוכנות לאחסן ציוד בחינם. הלכנו לישון וקמנו בבוקר, התארגנו, קנינו מפה טופוגרפית של הטרק - די לבירבורים! ותיאמנו הסעה חזרה לטה פאקי (te paki) בסוף הטרק (50 דולר לאדם בודד, קצת יקר אבל טוב כשמתחלק בין 4). אחרי סיבוב גדול בעיר מצאנו גם את הדוק (doc), המקומי שם הבחורה נתנה לנו הרבה הרבה מידע יעיל לגבי מקומות לינה, נחלים שאפשר לשתות מהם אם מטהרים טיפה את המים ועוד כל מיני המלצות.
מאושרים לקראת טרק אמיתי ראשון, אחרי שנמאסו הסיבובים של שלוש שעות ביערות. טרק של שלושה ימים מטה פאקי דרך קייפ מריה (cape maria) ואן דיימן (van diemen), קייפ ריאנגה וספיריטס ביי (spirits bay). נסענו לטה פאקי, עיירה קטנה טיפה דרומה מקייפ ריאנגה, הנקודה בה נפגשים האוקיינוסים, 80 קילומטר מקאייטייה בערך, קצת אחרי שהכביש הראשי הופך לדרך חצץ.
פונים בטה פאקי לכיוון דיונות החול ומגיעים לדיונות ענקיות ששמות בכיס הקטן את הדיונה הגדולה ואפשר לראות את החול נודד מהן כשיש רוח חזקה. באמת מראה מדהים שבכלל לא היינו מוכנים אליו ודי הפיל אותנו. המשכנו לאורך נחל טה פאקי, למרגלות הדיונות, עד לים. התחלנו ללכת לאורך החוף - חוף נטוש לגמרי, 4 ק"מ של חול ומים, בלי לראות אף אחד.
הרמתי קצת את הקצב שלי ופתחתי מרחק מכולם. ברגע שהם היו מחוץ לטווח השמיעה שלי נפלה עליי הרגשה מופלאה. לבד, קטן, לא חשוב בעולם הזה שממשיך להסתובב. הרעש של הגלים מקיף אותך ואתה שוכח את המשקל של התיק, את הקושי של החול, את השמש. קשה גם להסביר מה זה אוקיינוס - זה נראה כמו הים התיכון, אבל אתה מרגיש בפנים בפנים שזה הרבה יותר גדול מכל מה שהכרתי קודם.
הגעתי לקצה, במקום שבו החוף נגמר ומתחילה עלייה לרמה שעליה יושבת נקודת סקוט (scott`s point). כולם הגיעו. נעמדנו על קצה הסלעים ואז דרור אמר "בחרנו יום מעולה להגיע לכאן". רק סיים את המשפט וכבר התחיל לטפטף. חשוב לציין כאן שני דברים - בניו זילנד קיץ לא אומר אין גשם ומהרגע שהגעתי לניו זילנד, פרט לאיזה טיפטוף מזדמן באוקלנד, לא ראיתי גשם. אז עכשיו הגיע הזמן שאראה.
הטפטוף הפך בדקות למבול. התיקים הוצפו לפני שהספקנו לשים כיסויים ואנחנו תפסנו מחסה באיזה מערת כוך שבמקרה הייתה שם. שיחקנו טאקי לאיזה שעה וכשהגשם נרגע טיפה, התחלנו את העלייה לנקודת סקוט. חצינו את הרמה מהר. גם הרמה עצמה היא מדהימה - מלאה צמחייה נמוכה שנותרת הרגשה של העולם האבוד - כאילו איזה דינוזאור יצוץ פתאום מהשיחים. ירדנו מסקוטס פוינט לחוף הדמדומים (twilight beach), מצאנו נקודת קמפינג מהר, הכנו אוכל, פרשנו אוהלים ואיך שנכנסנו לישון התחיל מבול שלא הפסיק 12 שעות רצוף. ברגע שהוא נחלש הזדחלנו מהאוהלים, קיפלנו מהר והחלטנו - זה יותר מדי גשם לטרק ראשון - חוזרים. חזרנו כמה שיותר מהר לאוטו (בערך חצי יום עם תיקים רטובים וספוגים) ואמרנו - מה עכשיו? אנחנו רק 20 ק"מ מקייפ ריאנגה, אז בואו נלך לראות אוקיינוסים נפגשים.
נסענו ונסענו והגענו אל תוך ענן שלא נתן לנו לראות 10 מטר קדימה ועוד לא היינו בקייפ עצמו. בקייפ כמעט נתקלנו במגדלור מרוב שלא ראינו כלום וכשהצצנו מעבר לצוק הצלחנו לנחש צללית של חוף וגלים, בטח שלא אוקיינוסים נפגשים. מקללים, בעיקר את דרור שפתח את הפה, נסענו חזרה ללודג` בקאייטייה בהחלטה נחושה לקחת יום התאוששות לכביסה וייבוש בלודג`.
אחרי יום משתרך של ייבוש, כביסה ועוד ייבוש, ביום שמשי להפליא שנפל עלינו וצפייה בדי וי די של צופן דה וינצ`י, דרור פתאום זרק רעיון מטורף - אולי ניסע לקייפ ריאנגה עוד פעם? למי יש כח לנסוע 120 ק"מ הלוך חזור עכשיו? לנו! התארגנו חיש לאט ויצאנו. השמיים בהירים ויפים, אך כבר בתחילת הדרך זיהיתי גוש של עננים באופק. כמובן בחרנו להתעלם, אבל ככל שהתקרבנו היה קשה להתעלם מהערפל שעטף את הפסגות הקרובות לים. מקללים את מרפי המשכנו בדרכנו, כי אנחנו כבר ליד, אבל אז נכונה לנו הפתעה גדולה - הערפל החליט לכסות רק את הצד המזרחי של קייפ ריאנגה וככה יכולנו לראות את גלי שני האוקיינוסים נשברים אחד כלפי השני עד האופק. האמת? היה שווה כל ק"מ, גם אם זה לא באמת שני אוקיינוסים אלא הים הזמני והאוקיינוס הפסיפי וגם אם זו לא באמת הנקודה הכי צפונית בניו זילנד. הסתובבנו ונסענו חזרה מאושרים וטובי לב לקאייטייה וללילה אחרון בלודג`.
האכסניה בפאנגרו
התחנה הבאה שלנו - האכסנייה של יוסי בפאנגרו (panguru), על פי ההמלצה של יגאל מפאנגראיי -"אתם חייבים ללכת לחבר שלי יוסי פאנגרו". יוסי, בחור ישראלי שנמצא עשר שנים בניו זילנד, פתח אכסניה בשם פוקפוטו לודג`( pokepoto lodge) באזור ממש לא מתוייר ליד חור לא קטן בשם פאנגרו. הוא נמצא שם בחודשים ספטמבר עד מאי, מכין לעצמו כל מיני מאכלים טובים וגם חומוס טעים, טעים, מחזיק קפה נחלה ומלא סיפורים מעניינים. אירוח ישראלי מעולה עם המון כיף ואכפתיות.
ליוסי מסלול נחמד בשטח שלו שהולך לאורך הצינור ששואב מים מהנחל הסמוך אל הבית רק דרך כוח הכבידה (דרך אגב, גם הבית פועל סולארית ולא תלוי בחברת חשמל, שזה גם מגניב) עד לנחל עצמו, בערך חצי שעה הליכה נחמדה דרך הבוש, קצת אחר מהרגיל, יותר צפוף. משם אפשר להמשיך במעלה הנחל עד למקור שלו - אגמון נחמד, אבל לנו לא היה זמן, כי יוסי לוקח אותנו בערב לפאב המקומי בפאנגרו, לחזות ולהשתתף בטורניר הסנוקר-פול המסורתי שלהם, ביחד עם שתי שווצריות חמודות שהתארחו אצלו.
הפאב הוא פאב מקומי - סוג של חופשי על הבר, כולם מכירים את כולם וכולם באים לטורניר סנוקר שבו כל משתתף שם 5 דולר ואז משחקים לפי חוקי הבית, שהם מאוד שונים מכל חוקים שהכרתי, בטורניר נוק אאוט. דחפנו את לירן לשחק והוא הצליח להגריל את הבנאדם היחיד שהביא מקל מהבית. באופן מפתיע למדי, לירן עף אחרי שהוא הפסיק להביא שתי מכות, אחת מהן היא כדור הפתיחה ואף אחת מהן לא הכניסה כדור. אכן תצוגה מבישה לישראל ולנו. בפאב פגשנו גם צ`ארלי ומשפחתו - מאורי ענק שהיה בעבר אלוף ניו זילנד באיגרוף למשקל כבד והיום בעל הפאב והבנאדם שייקח אותנו מחר לטרק סוסים בחוף מיטימיטי (mitimiti). חזרנו קלי ראש מאלכוהול ליוסי ובילינו עם השווצריות עד השעות הקטנות של הלילה בשיחה על הבדלי תרבויות, חיים וכו`...
קמנו לבוקר גשום, כאילו מרפי הרגיש שאנחנו רוצים לצאת לטרק. אבל לא ויתרנו, נסענו לצ`ארלי על החוף, שם דווקא היה בהיר. אך לא לאורך זמן... צ`ארלי ושלל בניו הכינו לנו את הסוסים והתחילו לקחת אותנו בזהירות בזהירות, בהתקדמות איטית מהחצר אל הים ומהים אל מעבר, לאורך החוף, כשככל שהבטחון שלנו גובר, כך הם מרשים לנו יותר עצמאות ויותר קצב. כמובן שמהר מאוד התיישב ענן ענק בדיוק מעלינו והתחיל להרטיב לנו את הכל ולהסתיר לנו את כל הנקודות היפות של המסלול. אני חושב שצ`ארלי ומשפחתו ניצלו אותי לצחוקים, כיוון שאמרתי שאני יודע לרכוב קצת ונתנו לי בכוונה את הסוס הכי עקשן בחבורה, אבל הכל ברוח טובה ובאמצע הדרך צ`ארלי נתן לי את הסוס שלו, שהיה הרבה יותר ממושמע.
הקטע האחרון של החזרה לחווה היה באמת מגניב - מרוצי סוסים בדהירות מהירות בינינו ועם הילדים הקטנים יותר, כולל ילד טבע בן 12 שרוכב יחף וללא אוכף יותר טוב מכולנו ביחד ואולי הטוב מהכל - הקינוח, שהוא בעצם ארוחה שלמה שהכינה ג`יין, אשתו של צ`ארלי, עם אורז וסלט וכבש וטחינה ופיתות. הארוחה הכי טובה שהייתה לכולנו מאז הטיסה לפה. התענוג, למי שתהה, עולה 70 דולר, ושווה כל גרוש. אחרי שיחה ארוכה עם צ`ארלי על ספורט, ניו זילנד, המשפחה, ישראל וכו`, חזרנו ליגאל ללילה אולי אחרון ולכתיבת הכתבה הזאת, בשבילי. מכאן נמשיך, אולי מחר, אולי מחרתיים לכיוון אוקלנד ואם נספיק לפני שנצטרך להחזיר את האוטו באוקלנד. מי ייתן שכל כתבה תהיה כזאת כיפית לחוות ולספר.
לתחילת הכתבה
