גשם ביוטה
עזבנו את אזור אגם פאוול בדרכנו לבלות יום אחד בפארק ציון (שאפי קורא לו פארק ציונה, על שם חברתנו ציונה פטריוט, הגדולה מכולם) או בשפתם - zaion national park. נכנסנו למדינת יוטה (Utah). הדרך, בכביש 89, הייתה משעממת מעט, אבל הכניסה לפארק פיצתה אותנו על השעמום. נכנסנו מהכניסה המזרחית של הפארק, דרך כביש מספר 9, וכבר יכולנו "לטעום" את הפארק במלוא הדרו. צוקי ענק גבוהים מסביבנו, אנחנו נמצאים בגובה ויורדים מלמעלה למטה בירידות תלולות ויפות. המראה של הצוקים מרשים ביותר, קשה לתאר כמה אנחנו קטנים במקום הזה. בדרך עברנו במנהרה שנחצבה בהר, המנהרה לא מספיק רחבה ולכן כאשר הקרוון עבר בתוכה היא היתה חייבת להיות ריקה מרכבים גם בנתיב הנגדי. לצורך זה שילמנו עוד 15$ והריינג`ר עצר את התנועה כדי שנוכל לעבור.
כאשר הגענו למרכז המבקרים בכניסה הראשית הדרומית ליד העיירה ספרינגדייל (springdale), השארנו את הקרוון בחניה. אין כאן אפשרות לנסוע ברכב פרטי, אלא רק בשאטלים של הפארק עצמו. הגענו ביום חם במיוחד. חם, חם אבל עומד לרדת גשם ובגלל שעומד לרדת גשם בהרים, הריינג`רים המליצו לא לטייל באחד המסלולים הכי יפים באזור: the narrows. מדובר במסלול שעובר בתוך הנחל בקניון צר והוא כולל הליכה קצרה בתוך המים.
הבעיה מתחילה כאשר יורד גשם ואז בשניות המעברים הצרים מתמלאים מים הזורמים בשצף עם סחף ובוץ שמתלווה אליהם בדרך מההר למטה. אנחנו, "ילדים טובים", קיבלנו את המלצתה של הריינג`רית, לאכזבתו של אפי. מה עושים ביום חם שכזה כשלרשותנו רק חצי יום? קודם כל שמענו הרצאת ריינג`ר בכדי לקבל חתימה על חוברת הריינג`ר הצעיר. ההרצאה הפעם הייתה על שמות בפארק. למדנו שיש שלושה הרים על שמות אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. הפארק נקרא ציון מכיוון שהמורמונים, שהגיעו לכאן לאחר שברחו מכל מי שרדף אחריהם (נוצרים אחרים שלא אהבו את הפלג הזה), ראו את המקום והוא נראה להם כארץ המובטחת, ארץ בראשית או כמקום מבטחים שבו לא ירדפו אחריהם ועל כן שמו הוא ציון, עד היום (למיטב הבנתי למורמונים יש זיקה גדולה יותר לתורה שלנו מאשר לפלגים האחרים בנצרות).
מההרצאה המשכנו לטייל באוטובוס ולראות את הפארק מחלונות האוטובוס. אפי שכנע אותנו לרדת בתחנה האחרונה ולעשות מסלול, קרוב לנחל ולא בתוכו. בדקה בה ירדנו מהאוטובוס התחיל לרדת גשם. מכיוון שהשארנו את חלונות הגג שלנו בקרוון פתוחים, חיכינו שהאוטובוס יעשה פרסה, עלינו עליו וחזרנו בחזרה לחניה. אני כבר התחלתי להרגיש ממש רע בגלל החום הכבד, חזרתי לסגור חלונות בקרוון, להדליק מזגן ולהתקרר קצת. אפי והילדים הלכו למרכז המבקרים כדי להשלים את החוברת ולקבל סיכת ריינג`ר נוספת, השלישית במספר. לפנות ערב יצאנו מפארק ציון.
לאס וגאס
התחלנו לנסוע לכיוון נבאדה (Nevada), המטרה: להגיע ללאס וגאס (Las vegas) מחר ולעשות חנייה ללילה באחד הקמפים בדרך. מחר יום ההולדת של רותם והבטחנו לה שנחגוג בקמפ בלאס וגאס. אפי אמר שהוא ערני ואין לו בעיה להמשיך היום עד לאס וגאס. החלטנו להפתיע את הילדים, שמאוד מצפים כבר לעיר הזאת. נסענו מיוטה דרך אריזונה בכביש 15. הדרך היפהפיה עוברת בקניון צר וגבוה. ראינו שקיעה מהממת והמשכנו עד נבאדה. ללאס-וגאס הגענו בחשיכה, כאשר אורות העיר מנצנצים לנו מרחוק.
לפני שאני ממשיכה בסיפורי התלאות שלנו, אתנחתא קטנה. הנושא: לאס וגאס- מתחילת הטיול עיר האורות הזאת היא אחד המקומות שהילדים מאוד רוצים לראות. אחד הסרטים האהובים עליהם, "לוני טונס", מצולם בחלקו בלאס-וגאס והם כל כך אוהבים לראות את האורות הצבעוניים. יש ממש ציפייה והתלהבות לקראת בואנו לעיר. גם אני החלטתי שבלאס וגאס אני רוצה להיות תיירת אמיתית וקיבלתי מאפי הבטחה שעוזבים את הקרוון לכמה לילות לטובת בית מלון טוב. התזמון היה מצוין: יום ההולדת של רותם וגם הארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקאי, אז באמת, ההתרגשות הייתה גדולה. הזמנו מראש את מלון MGM Grand לשלושה לילות ואני והילדים ספרנו את הימים עד להגעה. אפילו קניתי לי כמה בגדים חדשים כדי לא להסתובב שם רק עם הג`ינסים והטריקו של הטיולים.
עכשיו ממשיכים... כשרותם ועידו שמעו שמגיעים לעיר יום אחד מוקדם מהמתוכנן הם היו באקסטזה של התלהבות. כמובן שבדרך ראו שוב את הסרט המדובר "לוני טונס". החבר`ה מ"לוני טונס" מגיעים מלוס אנג`לס ללאס וגאס, אבל זה לא הפריע לילדים להרגיש כמו בסרט. מראה האורות המשקיף מההר לעמק למטה הוא באמת יפה. קריאות התפעלות ושמחה היו מנת חלקנו במשך כמה דקות ארוכות, עד שהגענו לעיר והתחלנו לחפש קמפ. השעה היתה אחרי עשר בלילה, יש כאן הרבה קמפים באופן יחסי לעיר, אבל... יום שבת בערב, סופשבוע ומאד מאד עמוס כאן, הקמפים מלאים. עברנו מאחד לשני ואין מקום. רותם ועידו צעקו וכעסו עלינו. הם היו עייפים, אבל לא התחשבו בעובדה שגם אנחנו היינו כבר עייפים ורצינו למצוא מקום לישון. בסופו של דבר, בחצות, מצאנו קמפ והלכנו לישון.
יום ההולדת של רותם התנהל בעצלתיים. קמנו מאוחר אחרי הלילה המעייף שעבר עלינו, נסענו לקנות עוגה וקישוטים ליומולדת ואכלנו צהריים בברגר-קינג (הבחירה של בעלת השמחה). בתוך כל המהומה אפי ראה בזווית העין שמאחורי הברגר קינג יש מספרה - 8$ לתספורת ואין צורך להזמין תור. הוא הודיע לי שמצא לי מספרה ואני, שלא מפסיקה לקטר על השיער שלי, הלכתי בצעד אמיץ להסתפר (דווקא יצא בסדר). בקרוון נערכנו לחגיגת היומולדת, קישטנו - אפי הכין את הפינייטה (סביבון הממתקים), ערכנו שולחן צהוב (כל הכלים שרותם בחרה הם בצהוב, הצבע האהוב עליה) והכנו סלט פסטה לארוחת ערב (שוב, לבקשת הגברת בת ה-11 ).
ערכנו חגיגה למופת, כשבסופה אכילת עוגת השוקולד שמעוטרת בבלונים ובברכת יומולדת שמח ופתיחת המתנות שרותם בחרה לעצמה וכבר רצתה לפתוח אותן מזמן: סרט DVD באנגלית- !!high school musical, להיט נעורים מתוצרת דיסני ואביזרי מקדונלד`ס לצורך משחקי המסעדה שלה ושל עידו. אפי ואני התחלנו לארוז מזוודות למחר ואפי אמר שהוא כבר לא זוכר כמה מעצבן זה לארוז. כולנו התלהבנו והתרגשנו, כולנו חוץ מאפי, שהיה שמח לבלות עוד כמה ימים בגרנד קניון או לחזור לפארק ציון למסלול שלא עשינו, במקום להיות בעיר. בינתיים גילינו פנצ`ר בגלגל וצריך היה להיכנס למוסך לתקן אותו. התחלה קצת צולעת, אבל מחר היום הגדול - אנחנו במלון.
מלון MGM הוא מלון ענק, בסדר גודל שאנחנו לא מכירים בכלל. כדי להגיע לכל מקום במלון צריך לעבור דרך הקזינו הגדול והמסריח מעשן סיגריות. יש תחושת קלסטרופוביה קלה, מעין הרגשה של "פה כבר היינו", השלטים בדרך לא ממש עוזרים ואתה מרגיש כלוא בתוך מתחם מכונות המזל. למשל, כדי להגיע לבריכה צריך לעבור כמה מאות מטרים בתוך הקזינו ושדרת החנויות. כבר בהליכה הזו ממקום למקום התחלנו להרגיש את חוסר השקט שהלך והשתלט עלינו ככל שעברו השעות. זה התחיל במעבר בקזינו כדי להגיע לכל מקום והמשיך בתשלום כספי גבוה על כל שירות של המלון: מעטפה ששלחו לנו מישראל על ידי UPS, הגיעה למרכז העסקים של המלון. הם "טרחו" להשאיר לנו הודעה בחדר שנבוא לקחת את המעטפה וכשבאנו לקבל אותה נדרשנו לשלם 7$ עבור השירות. איזה שירות?, עד היום לא הבנו. בבריכת השחייה יש נהר אבובים מלאכותי - השכרת אבוב עולה 18$ דולר, כאשר מחירו של אבוב חדש בחנות ספורט הוא 22$!!!
השיא מבחינתנו היה ב- 4 ביולי, ביום שבו כל ארה"ב חוגגת עצמאות. איך ידענו שהיום הוא יום העצמאות? האם בשל הדגלים המקשטים את המלונות או זיקוקי הדינור? לא ולא, אלה לא היו בכלל!! רק תשלום יקר יותר עבור ארוחת הבוקר, מכיוון שחג היום. העסקים כרגיל, הקזינו עובד ולמה צריך להשקיע באיזה דגל לקישוט או זיקוק לחגיגה?
אני רוצה להבהיר שבלאס וגאס עצמה התקיימו חגיגות ומחלון חדרנו במלון ראינו זיקוקי דינור בשכונות הרחוקות, אבל לא בסטריפ!! טיילנו בערב בחוץ וכל מה שראינו היו המוני תיירים ש"חורשים" את ה"סטריפ", הלא הוא .las vegas blvd, רחוב המלונות המפורסם ואנשים שעומדים בצדי המדרכה עם קלפים ומרשרשים בהם כדי להפנות את תשומת ליבנו. אם עוברים בחורים בגפם הם אף "זוכים" לקבל קלף שכזה. בקלף יש תמונה של בחורה עירומה עם מספר טלפון, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו. אם במקרה לא נתקלתם ב"חבורת הקלפנים" הזאת (קשה מאד שלא להיתקל בהם) יש לרשותכם המון סטנדים של עיתונים חינם ובהם הרבה מספרי טלפון כאלה. בקיצור, הרבה זימה או שעשועים, כל אחד מסתכל על זה אחרת.
היינו מאוכזבים, היה לנו חם ומחניק, באותו ערב במיוחד. המלאכותיות של העיר ומסחטת הכספים גרמה לכולנו לעצבנות. הייתה גם הרגשה שאנחנו הפראיירים שמשלמים בעוד יש כאלה שמקבלים חינם. מה שראינו היה: מופע המזרקות במלון בלאג`יו (שהיה יפה), הקניון במלון ונציה (זמן ההמתנה לשייט בגונדולה הוא שעה וחצי, ויתרנו), מגדל אייפל במלון פריז סגור בגלל רוחות (לאכזבתו של עידו), פארק השעשועים בסירקוס סירקוס (שנראה כמו שוק ביום רע במיוחד), מופע פסלים ומזרקות במלון סיזר פאלאס (קיטש, אבל עידו התלהב) ומלונות לוקסור, מנדליי ביי ואקסקליבר, שאין לי מה לספר עליהם.
לתחילת הכתבה
טיול בסטריפ
נקודת האור היחידה שהייתה לי בעיר הזאת היתה הטיול שעשיתי עם עידו בסטריפ. יצאנו ערב אחד, רק שנינו, הסתובבנו שלוש שעות בסטריפ והיה לנו ממש כיף. כשהיינו בפורום (שזה מרכז הקניות הצמוד לסיזר פאלאס), ממש מול מופע האש והמים של הפסלים, ראינו חנות שבחזיתה חונה מכונית פרארי "קולית". לבקשתו של עידו נכנסנו לראות. החנות הייתה מלאה באביזרים שהקשר ביניהם הוא המותגים של המכוניות, למשל: בגדים, כובעים, מכוניות צעצוע וכו`. מאחורי החנות הייתה תצוגת מכוניות ואופנועים, מהסוג שבדרך כלל רואים רק בתצוגה. הכניסה למתחם עולה 10$, אבל אם אתם קונים בחנות, הכניסה היא חינם. הביקור מומלץ מאד לחובבי מכוניות. מיותר לציין שעשיתי לעידו את היום, הוא קנה לעצמו מכונית פרארי קטנה (הדולרים שסבתא בתיה שלחה מתחילים להתבזבז) ונכנסנו חינם לתצוגה.
לאחר שלושה ימים בלאס וגאס, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, שמחתי לחזור לקרוון. ביציאה מלאס וגאס גילינו מכולת ישראלית ושמחנו למלא את הקרוון בשקדי מרק, ביסלי (הבמבה נגמרה), שוקולד עלית, סלטי אחלה (איזה כיף, סוף סוף חומוס וסלט חצילים), גבינות מתוצרת הארץ ועוד דברים טעימים. אכלנו במסעדה יהודית כשרה למהדרין בשם "חיפה" (855 .E Twain Ave) ויצאנו עם חיוך מאושר אחרי שחיסלנו חומוס, קבאב, שווארמה, מרק שעועית ומרק עם קניידלאך!! כל כך התגעגענו לאוכל הישראלי ולאוכל שלך, אמא!!!
שמחתי לחזור לחיק הטבע, אפי היה מאושר כמובן לצאת מהעיר שעשתה לו רע ורק הילדים קטרו כהרגלם. נסענו בחזרה למדינת יוטה, לברייס קניון (Brice canion national park) על כביש 15. בדרך ישנו בעיר שנקראת מסקווייט (Mesquite), שנמצאת ממש על גבול נבאדה ואריזונה. מרחוק ראינו אורות ועידו חשב שחזרנו לאס וגאס. הסתבר שמסקווייט היא מעין לאס וגאס בהקטנה: המון מלונות קזינו ופרסומות צבעוניות מרצדות מול העיניים. היתרון הוא הקמפים שיש ברבים ממלונות הקזינו. מצאנו אחד ללילה ויצאנו למחרת לכיוון ברייס. בדרך עברנו בעיר סט. ג`ורג` (St. george) שבמדינת יוטה.
עידו ראה מהכביש הראשי כנסיה גדולה ויפה וביקש שניסע לראות במה מדובר. ירדנו לראות, רק הוא ואני. חשבתי שסתם נסתכל מבחוץ, אבל נכנסנו למרכז מבקרים קטן וכששאלתי מה המקום הזה קיבלתי הדרכה צמודה מאחת ה"אחיות" במקום. אז המבנה היפה הוא טמפל סט. ג`ורג` (Temple st.george). הטמפל הוא מקום תפילה של המורמונים. המורמונים מתפללים בכנסיות שנקראות Church of jesus Christ of latter-day saints. הטמפל מיועד רק לאלה שהגיעו לדרגת תפילה גבוהה יותר. האחיות (sisters) הן בחורות מורמוניות שכאשר הן מגיעות לגיל 21 הן יכולות להתנדב לעבודת שירות באחד ממרכזי המורמונים. זמן השירות הוא שנה וחצי ולאחר מכן הן חוזרות לביתן ולחייהן הרגילים. (גם הבנים לא מקופחים - הם עובדים למען הכנסייה במשך שלוש שנים). את ההסבר הזה קיבלתי מהאחות מרי הנחמדה מסיאטל, שהדריכה אותי ואת עידו.
כמובן שלטמפל, שנבנה ב- 1871 אי אפשר להכנס ורואים אותו מבחוץ. במרכז המבקרים יש תמונות והסברים על הדרך בה בנו את המקום, כיצד הביאו את חומרי הבנייה ממרחקים בעזרת עגלות וסוסים ואיך הוא נראה במהלך כל שנות הבנייה. יש גם פסל ענק של ישו ודגם תלת מימדי של ירושלים (אחר כך נראה שזה מאפיין את כל מרכזי המורמונים). היה מעניין מאד.
חזרנו לדרכנו המקורית לברייס. הגענו לרובי`ס (Ruby`s inn), שנמצא לפני הכניסה לברייס על כביש 63. אימפריה קטנה צמחה לה כאן: מוטל, קמפ, מסעדות, חנויות ועוד. בינתיים החלטנו להשאר לילה אחד. מכיוון שאפשר להקים מדורה בקמפ (לא בכולם זה אפשרי) קנינו עצים והתחלנו להקים מדורה קטנה. פתאום שמענו שפה מוכרת והסתבר שמשפחה ישראלית, משפחת ארליך המקסימה, נמצאת כמה קרוונים מאיתנו. מיד הזמנו אותם למדורה ולארוחת ערב והעברנו ערב מקסים ביחד. איזה כיף היה. לא קבענו כלום למחר, אבל ידענו שנפגש שוב ובאמת נפגשנו במרכז המבקרים של ברייס קניון. מכיוון שאנחנו באנו עם הקרוון והם בהסעות, זה המקום לציין שיש הסעות חינם שעוברות בכביש 63, גם על יד הקמפ.
ההסעות מגיעות למרכז המבקרים ולכל נקודות התצפית החשובות בקניון, אבל בניגוד לפארק ציון, מי שרוצה יכול לנסוע בפארק גם ברכבו הפרטי ובמקרה שלנו קראוונו הפרטי. החלטנו שיותר מתאים לנו לנסוע כולם ביחד וכך הצטופפנו בקרוון שלנו ונסענו לראות את ברייס קניון. נסענו לנקודות התצפית bryce point. לאחר מכן, ב- inspiration point שמענו הרצאה של ריינג`ר על הגיאולוגיה של המקום. הברייס מתאפיין בהודוס (hoodoo - דומה לוודוס ועם משמעות סמלית דומה), שהם סוג של סלעים שצורתם כמו עמוד גבוה. האינדיאנים האמינו שאלה בני אדם, שהקיוטי (סוג של זאב ערבות, כנראה) הפך אותם לפסלים. הצבע האדום/כתום מאפיין את הקניון הזה. במקום שנקרא האמפיתיאטרון קיבלנו הסבר על כך שזרמים מכיוונים שונים מביאים איתם סוגי אדמה שונים לאותו מקום ולכן נוצרים הצבעים השונים.
במשך היום היה מעונן ובנקודת התצפית sunset point כבר ירד גשם. בסוף היום, הילדים, שסיימו בינתיים להשלים את חוברת המשימות, קיבלו את סיכת הריינג`ר והתעודה. משפחת ארליך נרשמה לטיול ליל ירח מודרך ואפי, שמאוד רוצה פעילויות כאלה ואין לו עם מי ללכת, שמח להצטרף אליהם. בערב יצאו החבר`ה בקרוון של משפחת ארליך לטיול. העברנו אליהם את אפי ועידו וקיבלנו את דור, הארליך הבכור, שהעדיף את ה- ICQ והחברים על פני הברייס בלילה.
הטיול הלילי לאור הירח היה נהדר. יש להירשם באותו יום בתחנת הריינג`רים (בימים של מזג אוויר נאה רצוי מוקדם מאוד). בערב, למרות שירד גשם הגענו מצויידים בלבוש חמים ונעלי הליכה טובות (יש אפילו דרישה לנעלי הרים, אך הריינג`ר המדריך איפשר גם על נעלי ספורט). הסיור יוצא מ- sunrise point. יצאנו לדרך בשבילים הרטובים שחלקם עוברים ביער המקומי וחלקם לאורך הקניון בדרך לתחתית אותו אמפיתאטרון. מידי פעם הריינג`ר עוצר ונותן הרצאה קצרה על אחת מחיות הלילה החיות באיזור ועל הכוחות המיוחדים שיש להן. בנוסף, הוא השמיע לנו דרך טייפ נייד איך נשמעות אותן חיות. בסוף המסלול גם למדנו על מושג חדש שנקרא "זיהום אור". האור המלאכותי שהאדם יוצר בלילה גורם לשינויים בסביבה ומרחיק את הטבע מאזורים אלה. עידו קצת נבהל מרעשי החיות והתרגז מהעצירות השונות, אך בסופו של דבר נהנה מאוד מהטיול.
לכיוון סולט לייק סיטי
בבוקר שלמחרת, רותם ואפי השכימו כדי לצאת לרכיבה בקניון האדום, אליה נרשמו מראש. שילמנו 110$ לשניהם לחצי יום רכיבה עם מדריך + 12$ לשתי תמונות מזכרת. הטיולים יוצאים מרובי`ס וגם ההרשמה מתבצעת שם. בקמפ יש בריכה חיצונית ובמוטל יש בריכה מקורה, האורחים יכולים להשתמש בשתי הבריכות וגם בג`קוזי. בזמן שהם רכבו, עידו ואני בילינו את הבוקר החמים בבריכה החיצונית ובג`קוזי ביחד עם משפחת ארליך. החבר`ה חזרו מרוצים מהרכיבה ואכלנו ארוחת צהריים מצויינת בבופה של מסעדת רובי`ס אין. משם המשכנו לנקודה האחרונה שלנו בברייס. המפלים ב- mossy cave. הכניסה אליהם היא לא מתוך הפארק. על מנת להגיע אל המפלים נסענו על כביש 12 לכיוון מזרח, עצרנו בצד הדרך והלכנו בשביל קצר, כאשר יובל נחל קטן זרם על ידנו. חצינו גשר עץ קטן והגענו למפלים המקסימים.
נפרדנו לשלום מבני משפחת ארליך שנסעו לפארק ציון ואנחנו המשכנו צפונה לכיוון סולט לייק סיטי (salt lake city) על כביש 15. ידענו שהיום לא נגיע לעיר והחלטנו לנוח באחת העיירות בדרך. לא היו הרבה עיירות ונכנסנו ל- beaver, מקום שכוח אל ונידח. מצאנו קמפ עם בריכת שחייה והוא נראה לנו מתאים מספיק ליום מנוחה. שילמנו 54$ לשני לילות, מחיר מופקע יחסית למקום, כך גם המחיר ששילמנו כאן על הלחם והחלב שקנינו.
להתחלה הצולעת היה המשך כאשר ביום שלמחרת אפי לקח את הילדים לבריכה והתברר שהיא סגורה, בגלל שהמים קרים מדי והחוק מחייב הפעלת בריכה בטמפרטורה מסוימת. כעסנו על כך שלא נאמר לנו מראש שהבריכה לא פעילה. אפי ניסה גם לזכות באיזו הנחה, אבל כמובן שזה לא עזר. אחד האורחים בקמפ אמר לנו שבעל המקום כנראה מתעצל לכסות את הבריכה בשעות הערב ולכן המים נשארים קרים. בהמשך היום הייתה גם הפסקת חשמל ומים למשך שלוש שעות בכל העיירה וגם אצלנו בקמפ.
ברחנו משם למחרת בבוקר ונסענו על כביש 15 לסולט לייק סיטי, בירת מדינת יוטה. הדרך המשעממת כמעט הרדימה את אפי ואני מצאתי במדריך התיירים כביש נופי שנקרא nabo loop (מגיעים לכביש ביציאה 225 מכביש 15, על יד העיירה nephi). אפי החליט שעדיף להאריך מעט את הדרך ושיהיה לנו יפה בעיניים מאשר להמשיך עם החוות המשמימות של כביש 15. ההחלטה הסתמנה כנכונה ככל שהתקדמנו. נכנסנו דרך היער Uinta national forest ונסענו בין העצים בדרך מפותלת שעולה להר, כאשר נחלים קטנים זרמו על ידנו.
התחיל לרדת גשם ואנחנו טפסנו לנו במעלה ההר, כאשר מראה פסגות מושלגות מעט ממולנו וואדי ירוק ופורח מתחתינו. נסענו קצת בתוך ענן. אחר כך התגלה לעינינו מראה האגם utah lake, אגם ענק שהמראה שלו מההר, על רקע הגשם, פשוט יפהפה. נסענו על פסגת ההר בדרך מתפתלת והתפעלנו מהנוף. אחר כך הגענו לירידה ולקראת סופה התחלנו לראות בתים פזורים והגענו לעיירה payson, המלאה פרחים בכל הצבעים, בכל חצר בית פרטית, על יד המבנים הציבוריים, בכל מקום- המון פרחים. כסיום מוצלח לדרך הנהדרת הזאת גם השמש החליטה להציץ מעט והפרחים נראו אפילו יפים יותר.
בכתבה הבאה אנחנו מגיעים לסולט לייק סיטי ומגלים עיר מלאה תרבות, המון פעילויות ומורמונים נחמדים.
הפינה של אפי
לאס וגאס - עיר הסיוטים (או סיוטי לילה בלאס וגאס)
לאס וגאס ידועה בהיותה עיר החטאים. אם בכל עיר נורמאלית מחולקות חוברות של מכירת נדל"ן או הצעות עבודה, כאן ברחוב יש עמדות עם חוברות המציעות שירותים מיוחדים בעיר למין הגברי. ברחוב הראשי דוחפים לך כרטיסי ביקור, גם אם אתה הולך מחובק עם אשתך או מחזיק ילד קטן ביד. העיר משדרת לך אווירה של עסקים, סקס וכסף, רק זה מה שמעניין כאן. באנו לראות את חגיגות יום העצמאות וקיבלנו יוק.
רק צפיפות, דוחק ועשן סיגרים. מכיוון שעברתי את כל זה עם הילדים, נוצר אצלי לחץ נפשי לא ברור, שהביא אותי להתפרץ בצעקות על כולם. בסוף, הבנתי שהעיר לא עושה לי טוב והחלטתי לבלות את שאר הזמן שנותר לי במלון במקום לטייל. עשיתי חרם על העיר. אולי פיספסתי קצת מהעיר ומהאטרקציות שלה. כמובן שלא הספקתי לטעום מחוויית ההימורים ויתכן שבאתו יום פגעתי באחדות המשפחה, אך מצד שני למדתי שאני והילדים הרבה יותר רגועים בטבע ושיש מקומות שלא טובים לילדים. בלאס וגאס אני אבקר בפעם אחרת - בלי הילדים.
רותם כותבת: היינו גם ברכיבה על סוסים, רכבתי על סוס ששמו שומאכר והיה כיף מאוד.
