אדום, כתום, צהוב ועלים מרשרשים - השלכת הנפלאה של ניו אינגלנד

מדי שנה, נוהרים המוני תיירים כדי להתרשם מקרוב מתופעת הטבע המרהיבה של חילופי צבעי העלים במהלך השלכת של ניו אינגלנד, אזור שמתפרש על פני שש מדינות בארה"ב. מי שרוצה לחזות בפלא של צבעי העלים שהולכים ומאדימים, הידוע גם בשם "קיץ אינדיאני", ולהתוודע לאזור העשיר באתרים היסטוריים, יוכל לקרוא על כך ממקור ראשון, בכתבה הבאה.
מרגלית בן-ארי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אדום, כתום, צהוב ועלים מרשרשים - השלכת הנפלאה של ניו אינגלנד
Thinkstock Imagebank ©

מידע כללי על ניו-אינגלנד

ניו-אינגלנד כוללת את שש המדינות בפינה הצפון מזרחית של ארה"ב: רוד איילנד, קונטיקט, מסצ'וסטס, מיין, ניו המפשייר וורמונט. האזור, הנחשב לערש הולדתה של ארצות הברית, עשיר באתרים היסטוריים ותרבותיים. לצד ערים חשובות, יש בו עיירות ציוריות עם בתי עץ לבנים, אוניברסיטאות עתיקות ותושבים (רובם לבנים פרוטסטנטים), ששומרים על רוחם של ה"ינקים" -; המתיישבים הראשונים. שלוש המדינות הצפוניות מיושבות בדלילות יחסית (מי יכול לחיות בתנאי מזג האוויר של החורף) והן עשירות ביערות ואתרי טבע. הקסם של ניו-אינגלנד מתעצם בסתיו, המכונה גם "קיץ אינדיאני". בתקופה זו מזג האוויר נעים, הלילות קרירים והסיכוי לגשם נמוך יחסית -; תקופה אידיאלית לטיולים. גולת הכותרת של התקופה היא השלכת: העצים מתכוננים לחורף ולפני הנשירה מאבדים העלים את צבעם הירוק ומחליפים אותו בצהוב -; כתום - אדום. השלכת של ניו אינגלנד ידועה בצבעיה המרהיבים ורבים נוהרים כדי לצפות בה. ואם צבעי השלכת אינם מספיקים, מופיעים בכל מקום גם הדלועים הענקיים המשמשים לקישוט ולצידם קישוטי Halloween: דחלילים, מכשפות ורוחות רפאים למיניהם. מדהים לראות מה אנשים טורחים להציב בחזית ביתם. טיול בניו-אינגלנד הוא בעיקר טיול של אווירה - לא רצים מאתר לאתר תוך סימון V . כדי לחוות את קסמו של המקום צריך לטייל בניחותא, "לחקור" את האזור שבחרתם, ללכת ברגל, לסטות מהכביש הראשי, לפשפש בחנויות ולפטפט עם התושבים וגם לדגום את מאכלי המקום: פנקייקס עם סירופ מייפל, סיידר תפוחים חם, מאפינס למיניהם, גבינות מוורמונט וכמובן דגים ולובסטרים.

שלווה בדרך עפר בוורמונט, ניו אינגלנד. צילום: מרגלית בן-ארישלווה בדרך עפר בוורמונט, ניו אינגלנד. צילום: מרגלית בן-ארי

לתפוס את השלכת

השלכת מתחילה בעלים מצהיבים, עוברת לשיא של עלים אדומים ומסתיימת בערימות עלים על הקרקע ועצים ערומים. מתי זה קורה? באוקטובר. בערך. מתי בדיוק? זו כבר שאלה קשה יותר. זה משתנה משנה לשנה וכמובן גם מאזור לאזור. השלכת מתחילה באזורים הגבוהים והצפוניים ו"נעה" דרומה ולעבר החוף. אתרים רבים עוסקים בחיזוי מועד השלכת על פי תנאי מזג האוויר באותה שנה וגם בדיווחי זמן אמת על מצב העלים. האמריקאים שגרים בחוף המזרחי יכולים לצאת לדרך לפי הדיווחים: מזמינים מקום לינה, נכנסים למכונית ונוסעים, אבל אנחנו, שדרכנו חוצה את האוקיינוס נאלצים לתכנן מראש ולקוות שאכן נהיה בזמן הנכון במקום הנכון. האסטרטגיה שלנו הייתה לנוע "נגד הכיוון" כלומר ממזרח למערב, מתוך תקווה שלפחות בחלק מהטיול נפגוש שלכת בשיא וזה הצליח: באזור החוף של מיין היו רמזים צהבהבים בלבד. "אחותי אמרה לי לבוא בעוד שבועיים", אמר אמריקאי מוויסקונסין ששהה בפונדק. אבל כשהתקדמנו לעבר ניו המפשייר, התגלו כל צבעי השלכת. ראינו כי טוב ונשארנו שם יום נוסף ובשלושת ימי השהות שלנו הלכו העלים והאדימו ממש מול עינינו. גם וורמונט לא אכזבה. בסוף המסלול, במערב מסצ'וסטס, כבר ראינו את הסוף -; עצים שחציים ערומים ועל ענפיהם האחרים עדיין נאחזים עלים. חלק מהתכנון כלל את השאלה "להזמין או לא להזמין". מקומות לינה, כמובן. נקטנו בגישה מעורבת -; הזמנו מקומות לינה לחלקו הראשון של המסלול והשארנו שלושה לילות "פתוחים" בסופו, אבל על זה נדבר בהמשך.

 איפה בדיוק רואים את השלכת? בעצם, בכל מקום שיש בו יערות, בתנאי שמגיעים בזמן המתאים. בלשכות תיירות ימליצו לכם על דרכים לפי מידע שהם מקבלים בזמן אמת ("שלשום ראו שם שלכת קרובה לשיא"). ספרי תיירות למיניהם נותנים את רשימת "המקומות הטובים ביותר לצפות בשלכת", למשל, כמו בקישור הבא: www.frommers.com. גילינו שחלק מהחוויה הוא לסטות מהדרך הראשית ו"ללכת לאיבוד" בדרכים צדדיות בין כפרים קטנים. כשנמאס, תמיד אפשר לחזור לדרך הראשית בעזרת ה-GPS. למידע נוסף על ערים בארצות הברית >>

פרטים על המסלול ועל הלינה

הטיול בניו-אינגלנד היה חלק מטיול של 19 יום, שהתחיל בוושינגטון הבירה ובבוסטון והסתיים בניו-יורק. הגענו לוושינגטון ומשם המשכנו בטיסה לבוסטון. בניו-אינגלנד טיילנו תשעה ימים ברכב שכור, אותו אספנו בבוסטון והחזרנו בניו-יורק. אנחנו זוג בוגר שאוהב לטייל בנחת ובלי לצבור ק"מ (או מיילים) מרובים. לכן בחרנו להתרכז במספר אזורים והשארנו "לפעם הבאה" אזורים נוספים שבהחלט שווים ביקור גם הם. מתי: בתחילת אוקטובר וליתר דיוק, 5 עד 13 באוקטובר 2011. היכן: יעדי הטיול העיקריים היו פארק אכדיה במיין ואיזור White Mountains בניו-המפשייר. במקור התכוונו לבקר גם בוורמונט, אולם כשפגשנו את השלכת בניו המפשייר הארכנו את שהותנו שם והסתפקנו בגיחה לוורמונט וביקור קצר במערב מסצ'וסטס בדרכנו חזרה לניו-יורק.

יום 1 - נסיעה מבוסטון לעבר מיין לאורך החוף. לינה בקמדן, מיין.
ימים 2-3 - נסיעה לבר-הרבור, מיין. ביקור בפארק אכדיה. לינה בבר-הארבור (שני לילות).
ימים 4-6 - שלושה לילות בגלן, ניו-המפשייר (איזור White Mountains). סיורים באיזור.
יום 7 - נסיעה לוורמונט. לינה בקילינגטון (איזור Green Mountains).
יום 8 - סיור בכפרים של דרום וורמונט. המשך למערב מסצ'וסטס. לינה באיזור פיטספילד.
יום 9 -; מערב מסצ'וסטס ודרומה לניו יורק.

 כמו בכל מקום בארה"ב, אפשר ללון במלון או במוטל, אבל בניו-אינגלד יש גם פונדקים שנקראים Inn או B&B. החדרים בפונדקים מעוצבים ברוח המקום עם שמיכות טלאים, אח בוערת וריהוט כפרי, עוגיות מעשה בית וסיידר חם ממתינים לבאים וגם בעל בית שנהנה לפטפט עם האורחים (לעתים יותר מדי...). רמת המקום, גודל החדרים והעיצוב משתנים ואיתם גם המחירים שעשויים להגיע למחירי מלון בוטיק. חלק מהפונדקים שוכנים בבניינים ישנים ששופצו ומלווה אותם סיפור על ההיסטוריה של המבנה וכו'. החדרים בדרך כלל שונים בגודלם וגם במחיר ולעתים צריך לטפס קומה או שתיים כדי להגיע אליהם (לא, אין מעלית ואם אתם לא חיים בשלום עם מדרגות, כדאי שתבררו מראש). גולת הכותרת היא ארוחת הבוקר המוגשת ברוב טקס בחדר האוכל. התפריט נע סביב פנקייקס או לחם מטוגן עם סירופ מייפל אמיתי, ביצים, מאפים שונים וכמובן טוסט, חמאה, ריבה, מיץ וקפה (אמריקאי -; לא משהו). לא בדיוק דיאטטי, אבל נחמד לימים אחדים. בין שלושת הפונדקים ששהינו בהם, ראויות לצל"ש ארוחות הבוקר שהוגשו ב-Coach Stop Inn שבבר הארבור. ואם מדברים על ארוחות בוקר -; דווקא מוטל חסר השראה בוורמונט הפתיע אותנו בפנקייקס משובחים שהוכנו לעינינו על ידי בעל המקום. כבר הזכרתי את שאלת הזמנת מקומות הלינה מראש. הפונדקים ה"שווים" קטנים ובעונה חייבים להזמין מקום מראש. חשוב לשריין מקום בסופי שבוע ובעיקר בסופי שבוע ארוכים כמו Columbus Day. באותו סוף שבוע שהינו בניו המפשייר והכל היה מלא עד אפס מקום ומפוצץ במטיילים. בימי חול ניתן לאפשר גמישות בתכנון הטיול ולהזמין מקום ברגע האחרון.

עצים משתקפים במי האגם, ניו אינגלנד, צילום: מרגלית בן-אריעצים משתקפים במי האגם, ניו אינגלנד, צילום: מרגלית בן-ארי

בין בוסטון למיין

הדרך מבוסטון לפארק אכדיה אורכת למעלה מחמש שעות וכדי לא להרבות בנהיגה ביום אחד בחרנו ללון בקמדן (Camden), מיין. בדרכנו לשם עצרנו רק במרכז הקניות שבפריפורט וליתר דיוק בחנות הדגל של L.L.Bean. זו חברה וותיקה (100 שנה !) שמייצרת בגדים ומוצרים אחרים לפעילות פנאי ומשווקת אותם בעיקר בדואר לפי קטלוגים. הבגדים מתוכננים בקפידה, איכותם מעולה והמחיר לא זול אך סביר. ניצלנו את ההזדמנות כדי לבקר בחנות המעוצבת ולהצטייד במלאי חולצות וסוודרים. זה היה פרק הקניות היחיד בטיול כולו. קמדן היא עיירה חביבה ומטופחת עם נמל ציורי, חנויות שמוכרות חפצי נוי ומסעדות משובחות שמציעות לובסטרים ענקיים (למי שאוהב). מוקדם בבוקר, לפני ארוחת הבוקר, עשינו סיבוב קצר ביערות הסמוכים לעיירה ולאורך החוף.

 ברחבי ניו-אינגלד פזורים גשרים מקורים לרוב (כן, כמו "הגשרים של מחוז מדיסון"). מטרת הכיסוי להגן על הגשר מפני פגעי מזג האוויר ולאפשר מעבר גם כשמצטבר שלג. הגשרים מהווים אטרקציה תיירותית והם מסומנים על המפות ובשילוט מתאים. חלק מהגשרים עדיין משמשים למעבר כלי רכב, חלקם האחר משמשים רק למעבר הולכי רגל ובמקום אחד ראינו גשר שהוסב לחנות מזכרות. מעבר העץ הארוך ביותר בוורמונט (כך הם אומרים) הוא גשר Scott על יד Townshend ואילו גשר Fisher הוא גשר רכבת מקורה שמצא עדיין בשימוש סדיר (וורמונט, על כביש 15, מזרחית ל-Wolcott). גשר מסוג אחר לגמרי הוא הגשר מעל נהר פנובסקוט (וליתר דיוק Penobscot Narrows Bridge), שנמצא על כביש 1, לא רחוק מ- Bucksport שבמיין. בעצם, יש שם שני גשרים באורך כ-650 מטר: גשר מתכת ישן וציורי ולצידו גשר מיתרים שנפתח ב-2006 כדי להחליפו. אחד העמודים של גשר המיתרים משמש כמצפה -; עולים במעלית וזוכים בתצפית מגובה 135מטר. הגשר הישן אינו בשימוש, אולם עדיין לא נמצא התקציב כדי לפרק אותו. סמוך לגשרים נמצא Fort Knox - מבצר צבאי מאמצע המאה ה-19. חומות, תותחים ישנים, חרכי ירי -; שווה ביקור (הכרטיס למצפה של הגשר מאפשר ביקור גם במבצר).

פארק אכדיה

פארק אכדיה (Acadia) הוא אחד הפארקים המרשימים בחוף המזרחי והוא מושך אליו תיירים בכל עונות השנה. הפארק משתרע לאורך החוף ויש בו יערות, חופים סלעיים, חוף חולי מרשים (Sand Beach), מסלולי הליכה באורכים שונים, שפע צמחיה ובעלי חיים והר לא גבוה (Cadillac Mountain), שמספק נקודת תצפית מרהיבה בעיקר בשקיעה ובזריחה. בחודשי הקיץ הכניסה לרוב שטחו של הפארק כרוכה בתשלום -; במרכז המבקרים ניתן לקנות כרטיס כניסה למכונית לשבוע (20$). שווה לבקר בפארק מספר פעמים -; להתחיל ב"סיבוב" מהיר לאורך הדרך ובימים הבאים להתעכב במספר אתרים ולצעוד לאורך מסלולי ההליכה. במרכז המבקרים ייתנו לכם מפה שכוללת מידע על כל האתרים שבפארק. באזור יש גם מספר איים שניתן להגיע אליהם בסירות, אולם את זה לא הספקנו לעשות.

אזור ההרים הלבנים

איזור "ההרים הלבנים" (White Mountains) בניו המפשייר כולל יערות, אגמים, מפלים ועוד. גולת הכותרת היא Mount Washington, שמתנשא לגובה 1917 מטרים והוא הפסגה הגבוהה ביותר בצפון מזרח ארה"ב. ניתן לעלות להר בכביש (פרטי) או ברכבת שנעה על גלגלי שיניים (Cog Railway). הבוחרים בכביש יכולים לעלות (בתשלום) במכוניתם הפרטית או להשתמש בשרות ההסעות של הפארק. אנחנו בחרנו באפשרות הראשונה. בנקודת התשלום קבלנו דיסק שליווה אותנו לאורך הדרך בהסברים נלהבים, כולל סיפורי גבורה על פריצת הדרך להר. העלייה בדרך מתפתלת ומתוחזקת היטב שכוללת נקודות עצירה לתצפית. במהלך העלייה משתנה הצמחייה מיערות נשירים לעצי מחט וצמחים נמוכים. קרוב לפסגה הנוף הופך צחיח והרוח נושבת בעוצמה שלא הכרנו. על הפסגה עצמה יש מרכז מבקרים ותחנה מטאורולוגית. במרכז המבקרים פגשנו זוג אמריקאים חביבים שטיפסו ברגל לפסגה. כן -; גם אפשרות כזו קיימת.

 לפני שעולים להר, חשוב לברר את תנאי מזג האוויר למעלה וכן לוודא שיש ראות סבירה. ההר מושך אליו מבקרים רבים והתורים בכניסה עשויים להיות ארוכים מאד. אם הגעתם לאזור בימים של עומס שווה לקום מוקדם ולהגיע למקום ממש בשעת הפתיחה. בתוך הפארק עובר כביש 112, שחלק ממנו נושא את השם המשונה Kancamagus Highway. המעבר בכביש חופשי, אולם מי שרוצה לעצור לאורך הדרך מחויב בתשלום (כחמישה דולר למכונית ליום) ואכן - שווה לעצור. לאורך 34 מייל פזורים אתרים רבים: גשר מקורה, אגם, מפל, מסלולי הליכה והמון עצים (שלכת אמרנו?). כולם מפורטים במפה שתקבלו בעת התשלום. שווה להצטייד בכובע, מים וצידה לדרך ולנוע בנחת מאתר לאתר. אפשר לבלות שם יום שלם, ואפילו יותר. בכל מקום מוצבים שלטי אזהרה מפני התנגשות באייל הקורא (Moose) -; אותה חיה גדולה בעלת קרניים ענקיות. "מאות התנגשויות" אומרים השלטים. "עצור לאייל - זה יכול להציל את חייך". נראה שגם האיילים קראו את השלטים והחליטו להסתלק כדי להציל את חייהם. רק במקום אחד ראינו נקבה (אין לה קרניים אז זה לא נחשב) שעמדה בצד הדרך כשהיא מוקפת בלהקת צלמים. פעמיים ראינו אותה באותו מקום בדיוק והתחלנו לחשוד שמשלמים לה... ועוד משהו -; שלא תגידו שלא אמרתי: באזור יש גם מרכז קניות ענק! מאות חנויות מפעל ממוקמות ב-North Conway לאורך כביש 302 וביניהן מגרשי חניה, בתי מלון ומסעדות. החנויות מפוזרות לאורך מספר ק"מ כך שאם רוצים לקנות משהו כדאי לבדוק מראש מה ואיפה. לא היינו -; רק נתקענו בתוך שיירת המכוניות ...

הכפרים בדרום וורמונט

אחרי מספר ימים של עלים בשלל צבעים, רצינו משהו קצת שונה. במדריך הירוק של מישלן מצאנו מסלול בין כפרים ששומרים על אווירת העבר ועקבנו אחרי חלק ממנו (המסלול השלם מתחיל ומסתיים במנצ'סטר). במרכז ווסטון (Weston) יש חנויות בסגנון של פעם, כולל "חנות הכפר" שמוכרת הכל, החל מביגוד וכלה בסירופ מייפל ומוצרי מזון מקומיים אחרים. גם מוזיאון למאזניים עתיקים תמצאו בתוך החנות. מעבר לרחוב יש חנות שמוכרת רק קישוטי חג המולד ולידה גלריות וחנויות לחפצי נוי שונים ועתיקות. מקום טוב לקניית מתנות ומזכרות. עצרנו ברחוב הראשי של צ'סטר (Chester) כדי להתרשם מבתי מגורים מפוארים והמשכנו לגרפטון (Grafton), שבה מספר מבנים היסטוריים ובית חרושת לגבינה. התחנה האחרונה הייתה ניופיין (Newfane). עיירת מחוז ובה כיכר מרכזית ומספר מבני ציבור בסגנון ייחודי, וגם בית קפה ציורי כדי להשביע את הרעב. באיזור, כמו בוורמונט כולה, יש הרבה דרכי עפר - צפיפות התושבים הנמוכה אינה מצדיקה כנראה סלילת דרכים אמיתיות. שווה לסטות מדי פעם מהדרך הראשית ולנוע על דרכי העפר הציוריות. בדרכנו מווסטון לגרפטון, עקבנו אחרי השילוט לצ'סטר ונסענו לאורך דרך עפר מקסימה ומרופדת עלי שלכת.

דלועים - ממאפייני הסתיו בניו אינגלנד, צילום: מרגלית בן-ארידלועים - ממאפייני הסתיו בניו אינגלנד, צילום: מרגלית בן-ארי

מערב מסצ'וסטס

חלפנו במערב מסצ'וסטס בדרכנו מוורמונט לניו-יורק, ואף עצרנו ללינת לילה באזור פיטספילד. זהו איזור ה-Berkshires הידוע ביערותיו ובעיירות המטופחות שבו וניתן לבלות בו מספר ימים. בחודשי הקיץ הופך האזור לאתר נופש מבוקש ולמרכז מוסיקלי, זאת הודות למשכן הקיץ של התזמורת הסימפונית של בוסטון בטנגלווד. אנחנו הגענו אחרי עונת הקונצרטים ומפאת קוצר הזמן בחרנו לבקר רק בכפר השייקרים בהנקוק (Hancock). זה מוזיאון פתוח שאמור לשחזר את חיי השייקרים -; אותם נוצרים אדוקים וחרוצים שקיימו שם חיי קהילה פעילים עד 1960. ציפינו לפגוש פעילות והדגמות כמקובל במוזיאונים דומים בארה"ב, אולם מתברר שבסתם יום של חול המבקרים מעטים והפעילות "על אש קטנה". הכפר יפה ומטופח, אולם, לדעתנו, לא מצדיק את שלושת הכוכבים שהוא מקבל במדריך הירוק של מישלן.


לתחילת הכתבה

 רוצים לקרוא עוד על טיול בניו אינגלנד? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארצות הברית (ארה"ב)

הזמנת חופשה לארצות הברית (ארה"ב)

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם