הארמון של בונדי
בונדי (Bundi) היא מסע בזמן. לא רק המסע המובן מאליו אל ימי האימפריה המוגהולית הגדולה, אל הארמונות המלאים באבירים וביועצי חצר, ואל ההרמונות המלאים בפילגשים מבושמות. בונדי לקחה אותי עשר או חמש עשרה שנים אחורה. לא כל הודי שני ידע שאני ישראלי לפי סנדלי השורש שלי והסיק מזה שהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לקנות ממנו סמים. אל הימים בהם לא פיארו את הרחובות שלטים מאירי עיניים שמתחילים במילים: "לכל הישראלים". אין בבונדי לא שקשוקה ולא זיוה, לא "שאכטה אחי?" ולא חולצות עם הדפסה של גאנש. יש כאן סמטאות נפלאות, אנשים חברותיים, אוכל גרוע וארמון נהדר. זה גם לא ממש המקום הכי נידח בעולם - יש כאן כמה בתי מלון, מסעדות ובחור אחד שיודע להגיד ש"baya" בעברית זה "אחי". אבל אין פה אווירה מוגזמת של מקום שמתקיים בזכות ובשביל התיירות וההרגשה הכללית היא שהאנשים פה שמחים לראות אותך בעיר שלהם ולא חושבים על למכור לך כלום, אולי ככה הרגישו הדודים שלי כשהיו בהודו לפני 20 שנה. אולי יום אחד אני אוכל לפמפם במקטרת, ללטף את הזקן ולמלמל בעודף חשיבות עצמי: "כשאני הגעתי לבונדי בפעם הראשונה זה לא נראה ככה..."
מעט פרטים: בונדי נמצאת בדרום רג`סטן, בערך 5 שעות נסיעה מפושקר, בעברה היתה בונדי בירתה של נסיכות רג`פוטית חשובה ששמרה על עצמאות עד לשילובה במדינת רג`סטן ב-1947. לנסיכות היה מהרג`ה ולמהרג`ה היה ארמון. הארמון של בונדי הוא יצירת פאר ארכיטקטונית שנולדת מתוך ההר שמתנשא מצפון לעיר. עם קירות אבן ענקיים, קשתות, כיפות, חלונות, גנים וכל מה שארמון צריך שיהיה לו, כולל דרך גישה מרוצפת אבנים בולטות. אפשר להכנס לאגף אחד של הארמון בחינם ולאגף אחר בתשלום. אני לא יודע מה יש באגף שעולה כסף (כי אני קמצן) אבל באגף החינמי, ששייך לממשלה, יש גן נהדר וחדר מרגש ממש, מלא בציורי קיר שמתארים סצינות מחיי הארמון ומשפחת המלוכה, רגעים מהווי בעיר, כמו קרבות גדולים או מפגש פסגה בין המהרג`ה של בונדי למהרג`ה של אודאיפור, וכמובן - פרקים נבחרים מתוך המיתולוגיה ההינדית.
הציורים האלה שלחו אותי ישר אל הודו של מעלה, אל גנים קסומים מוארים על ידי קרני ירח בהם יושבות עלמות ענוגות, מאזינות לנגינתו של חלילן החצר וחולמות על נסיך על פיל לבן שיבוא ויחטוף אותן אל עירו ואל מבצרו. בציור אחר יושבים נכבדי העיר לסעוד את ליבם וניחוח המסאלה החריפה עולה ממש מתוך הצבעים שעל הקיר. בפינה אחרת מפתה שיווא את פרוואטי למעשה אהבהבים ומשני צידי המראה המלוטשת יוצאות שתי בחורות לציד, חמושות ברובים ובחצאיות שקופות. מעניין מה הן מתכוונות לצוד..
עובד הארמון הקשיש, עם השפם המתעקל למעלה, עובר תמונה תמונה ומסביר מה ומי ולמה ותשים לב לזה ותשים לב לכך וזה קרישנה וזו ראדהה אהובתו, וכאן על הקירמצוייר הגן שבחוץ. ובאמת אני מעיף מבט והגן המוריק שבחוץ, עם הבריכה המרובעת שעכשיו מימיה עכורים ומשמשים את הקופים לרחצה, מופיע על הקיר שממול, נקי ומטופח והבריכה מסבירה פנים, מוכנה ומזומנה לקבל את כפות רגליו של המהרג`ה בשובו ממסע הציד או מפגישה פוליטית חשובה.
מבצר טאראגר
אחרי שהחלקנו בקשיש צנוע אל כף ידו של "המדריך" שלנו אנחנו עוזבים את הארמון ומטפסים דרך השער השבור אל מבצר טאראגר - Taragarh שמשמעות שמו: מבצר הכוכב. חבורת ילדים נדבקת אלינו ואחד מהם ממנה את עצמו למורה דרך. הוא מוביל אותנו בין האגפים השונים, מראה לנו את ההרמון ובהרמון את החדר שבו היה עורך המהרג`ה מפגשים "מיוחדים" (פזילה וחיוך), אחר כך את בריכות המים הגדולות ומפציר בנו להכנס לטבילה. בהתחלה הוא מעצבן, מי בכלל ביקש מורה דרך? אבל לאט לאט הלב מתרכך, ואנחנו הולכים אחריו בשמחה. הוא מצידו, באנגלית לא רעה בכלל, מסביר על תקופת הנסיכות ועל כללי הזהירות שיש לנקוט עם הקופים התוקפניים שגרים עכשיו במבצר. "אם אחד הילדים פה מציק לכם - תגידו לי ואני אטפל בו" הוא אומר ומצביע על חבריו. מה אפשר להגיד? חמוד. גם הוא מקבל כמה רופיות, מגיע לו - הוא עבד קשה ובסוף אנחנו מבקשים להשאר לבד.
טוב במבצר הנטוש לעת שקיעה. שקט מסביב. מתחתינו מלטפות קרני שמש אחרונות את בתי העיר הצבועים בכחול. החומות שיוצאות מכאן נשלחות למטה לעמק, מטפסות שוב על גבעה ואוספות את העיר בחיבוק של הגנה. עמדות שמירה פזורות פה ושם לאורך החומה, ואני יכול לדמיין ראג`פוט צעיר עטוי שריון קשקשים, אשפת חיצים על הגב, מטפס במדרגות, מתקדם לאורך פלאטפורמת האבן, מחליף את חברו בעמדה. יש בוודאי לפיד בוער וצינה מדברית ולפניו עוד לילה ארוך. החבר הולך לישון, באוהל מחכים לו אור ותה פלחי תפוח, או צ`אי מתובל בזעפרן, והראג`פוט הצעיר נשאר לבד על החומה. מביט בעיר שמתחתיו ובמרחבי המדבר האפלים שמנגד אם תתרגש מלחמה על העיר יילחם עד טיפת דמו האחרונה, כמצוות הג`והאר - קוד האבירות הראג`פוטי. אם הוא צעיר מאוד הוא בטח מחכה למלחמה הזאת ומדמה לראות צבא פרשים צופר בחשכת המדבר, ואם הוא קצת פחות צעיר אולי כבר יש לו ארוסה באחד הבתים שלמטה ששוכניהם ישנים לבטח בידיעה שמישהו דואג שם למעלה. אולי יש לו כזאת מישהי שמחכה להכרזת הכרוז עם שחר: לילה שקט עבר על כוחותינו בבונדי.
החושך מתפשט במהירות בשמיים ואנחנו מחליטים לרדת לאורך החומה ולא דרך השער הראשי שממנו הגענו. צמחייה מכסה על השביל וצריך לפלס דרך בין ענפים קוצניים ולהקות של קופים. ביד אחת מקל ובשניה אבן. הילד ששימש לנו מורה דרך סיפר שלפני כמה ימים הותקפו כאן שתי בחורות על ידי קופים עצבניים. לאט לאט אנחנו מתקדמים, הקופים מתבוננים בנו ממרחק, למעשה נראים די אדישים לקיומנו, עדיף ככה. בסוף אנחנו יוצאים משער המבצר, אליו הגענו בדרך הארוכה, הקוצנית והמפחידה ביותר שהצלחנו למצוא. ירדנו למטה לכיכר שנמצאת בקצה הבזאר, ופגשנו את סאטי. לסאטי יש קיוסק ושני מחשבים שאפשר לגלוש בהם ולצרוב דיסקים (50 רופי לשעת אינטרנט, 50 רופי לדיסק) ולאסי מיוחד בטעם זעפרן יש לו גם ספר אורחים צנוע ובו אפילו 2 או 3 המלצות בעברית, שאחת מהן משבחת את הלאסי של סאטי, משתמשת בביטוי שעוד לא שמעתי - "הלאסי מעיף ת`תחת!". טוב הזדמנות להעיף ת`תחת ב-20 רופי לא נקרית בדרכי כל יום. התיישבתי לי על אחד הכסאות שעל המדרכה והזמנתי לי פלא אחד שכזה. קיבלתי כוס פלסטיק עם לאסי צהוב סמיך, מהסוג שאוכלים בכפית, שיצאה ממגירת ההקפאה של המקרר. זה היה קר, זה היה מתוק, זה היה לא רע בסך הכל - אבל התחת שלי נשאר במקום. הצ`אי שופ הצמוד דווקא הפך ל"קבוע" שלי בזמן שהותי בבונדי.
האמת היא שבונדי היא צרה קולינרית. לא אכלנו פה ארוחה אחת ראויה לשמה. בגסט האוס שלנו, שמנוהל על ידי אמא ושתי בנותיה, שמשבחות את הבישול שלהן בכל הזדמנות, קיבלנו מנות מוזרות, מסאלה דוסה שלא דמתה לאף דוסה שאכלתי עד עכשיו, ובמקום צ`פאטי, קיבלנו מין לחמניות מוזרות וקשות. הדוסה המתוקה שהכילה קוקוס היתה נחמה מסויימת, אבל התחשק לנו אוכל טעים. מצאנו שתי דאבות מרווחות באמצע השוק, וגם שם האוכל לא היה יותר מבינוני, מה גם שמאיזו סיבה עלומה, אי אפשר היה להזמין שם צ`אי, ואיך מסיימים ארוחה בדאבה בלי כוס צאי? הקלמנטינות מדוכן הפירות היו חמוצות מאוד, הבוטנים לא קלויים מספיק ומיץ האננס תפל. זה לא נורא אבל קצת מבאס, במיוחד אחרי פושקר. כאילו העיר הזאת אומרת - איפה שאין שקשוקה, גם תאלי לא תמצאו. וחיפשנו באמת שחיפשנו.
השיטוט בסמטאותיה של בונדי היא חוויה עשירה בפני עצמה. מדובר בשילוב בין בתי האבלי נהדרים בגוונים פסטלים של כחול, ירוק וסגול, עם מרפסות ורמזים לחצרות פנימיות. לרחובות מטונפים, שורצי חזירים, שהביוב זורם בהם באין מפריע. את הפרות אני כבר כמעט לא רואה, התרגלתי אליהן לחלוטין. על הכלבים אני כבר פחות מרחם, ככה זה פה- אם אתה כלב אז יש לך גזזת, או פשפשים או שחסרה לך רגל, או שכל התשובות נכונות. אבל בכמות כזאת של חזירים שחורים, אפורים, שעירים ומלוכלכים שמשוטטים להם בכיף ברחובות, עוד לא נתקלתי. לאן שלא תלך תיתקל בטור עורפי שכזה, מנשנש משהו מערימת האשפה או שותה איזה שלוק טוב מהביוב, זה כמעט גרם לי למלמל תפילת הודיה בסגנון: "ריבונו של עולם, מלך מלכי המלכים, תודה לך, תודה רבה מכל הלב שאסרת עלינו להכניס את הזוועה הזאת אל תוך הגוף שלנו"? ואני אינני אדם דתי. אמן.
מזל שיש ברחובות בונדי גם כמה אנשים. יש ילדים שכבר למדו את המנהג המגונה לבקש עט, או שוקולד, או "בונבון" (אני חושד בעם הצרפתי שהוא מקור התופעה) אבל הם חמודים מאוד אפילו כשהם מתרגלים עליך את האנגלית המעטה שלהם שוב ושוב (ושוב). מעייפים אבל חמודים. יש את הצעירים שטובים בללטוש עיניים, בללחוץ ידיים, בלשאול אותך - "To which country do you belong?" ואני חשבתי שנגמרו הימים שהייתי רכוש המדינה. יש את הגברים עם השפמים והטורבאנים ששותים צ`אי ומעשנים סיגריה, או יושבים בפתח בית העסק שלהם ולשם שינוי לא חולמים אפילו לקרוא לך לקנות משהו, או אפילו "רק לראות".
ויש את הנשים המסתוריות בסארי הצבעוניים, ענודות עגילים גדולים ומחרוזות צבעוניות, לחלק מהן תקוע נזם ענקי באף ולא בעם הן יכסו את פניהן בשולי הסארי ויביטו עליך דרך המשי בעיניים סקרניות. הן יושבות בפתחי הבתים, מוצלות מן השמש, פה ושם יש ברחוב חבורת קשישות רכלניות שמן הסתם מחליפות אינפורמציה ומנהלות את כל העולם, מתווכחות ומצחקקות לסירוגין. לשיחה שכזו אף גבר לא יעז להפריע. כאלה הן בעלות הגסט האוס שלנו. בעיני היה בהן משהו משונה מאוד, בדיחות פרטיות לא ברורות, סיפורים חסרי פואנטה והרבה גאווה חסרת בסיס בנוגע ליכולות הבישול שלהן. פעם אחת התבקשתי לכסות את האוזניים כשאחת הבנות סיפרה לאלה בסוד (אחרי חצי יום של היכרות) על איזה רומן טלפוני שהיא מנהלת עם איזה בחור. בגסט האוס שמנוהל על ידי נשים ושחוץ ממני כל האורחים בו היו אורחות אני חושב שאין פלא שהרגשתי קצת מוזר.
ביום האחרון שכרנו אופניים בשוק במחיר המגוחך של 3 רופי לשעה ויצאנו לסיבוב באזור. בקרנו בשני בארות מים מסוגננים - "ארנג`י קי באורי" המעוטר בפסלי פילים, גילופים מעניינים, מאכלס תוכים, ימים מלוכלכים, וב-"dhabai kund" (דהאבאי קונד) הנטוש שמשמש עכשיו כאתר לייבוש גללי באפלו אבל גם כך אפשר לראות את התכנון המעניין של הבאר, עם גרמי מדרגות שמזכירים בעיצוב שלהם עבודה של האמן אשר.
אגם ג`אט סאגאר
אחרי עוד קצת שיטוטים מסביב למרכז העיר התכווננו צפונה ונסענו לאגם ג`אט סאגאר שנמצא מצפון-מזרח למבצר. יש משהו פלאי ומרגיע בנוכחות של מים במדבר. הגבעות הצחיחות השתקפו במים הכחולים ואנחנו עצרנו למנוחה בגינה של מלון בהקמה. בעל הבית בא ללחוץ ידיים ולעשות קצת פרסומת למלון שיפתח בקרוב ושדמי הלינה בו צפויים להיות 3500 רופי ללילה. בינתיים נדחתה הפתיחה הרשמית מפני שהוא מחכה למשלוח דודי מים חשמליים מדלהי, שאלתי אותו למה הוא לא מתקין דודי שמש ומנצל אנרגיה שיש כאן בשפע ובחינם. תשובה טובה לא הצלחתי לקבל אבל כנראה שאצל בעל המלון נוצר הרושם שתיירים אוהבים מפסקים. יש משהו מטריד בחוסר המודעות ההודי לאיכות הסביבה, מדוודים חשמליים ועד ערימות האשפה בכל מקום. אני חושש שיום אחד האדמה הזאת עוד תעניש אותם.
לגדות האגם ניצב סוק מאהאל (Suk Nahahl) ארמון קטן שפעם שימש את רודיארד קיפלינג כשכתב את אחד מספריו, זה מקום פשוט וצנוע יחסית, 2 חדרי מגורים שמזכירים חדר אירוח בקיבוץ של פעם (מה שנקרא: בית הארחה) וסלון מרווח שצופה אל האגם. נעים להיות במקום שבו מישהו כתב פעם ספר. אפשר לדמיין את רודיארד קיפלינג נשען על המעקה במרפסת, מפמפם במרפסת ופתאום בא לו רעיון והוא ממהר לשלוחן הכתיבה, כותב כמה שורות, או פרק שלם, ואז מזמין כוס תה עם חלב שמביא לו משרת הודי במדי שרד. טוב, עדיין מדובר על אדם שהחזיק בדיעה שעל האנגלים מוטלת המשימה "לתרבת" את ההודים. בכל אופן- רעיון, מחשבה, מילה שנהגתה כאן עשתה את דרכה אל חנויות הספרים בלונדון, כלכתה או תל אביב, חצתה אוקיאנוסים ושנים, תורגמה לשפות רבות, בטח ריגשה מישהו או הצחיקה מישהו אחר, ואולי הכל התחיל באיזה גל קטן על פני המים, או בציפור שתפסה דג, או בסירה שצפה עזובה לנפשה. ניסיתי גם אבל לא בא לי שום רעיון לס�פר.
אולי מחר יבוא לי.. באודאיפור, שגם לה יש ארמון ואגם והיסטוריה עשירה וגם בה ביקר נציג מפורסם של התפיסה הבריטית הקולוניאליסטית. קוראים לו בונד, ג`יימס בונד. ואם הוא אי פעם יתחתן אולי אשתו תקרא לו בונדי.
