אפריקה - מפגש חוויתי עם עוצמתם של מפלי ויקטוריה

מפלי ויקטוריה העצומים שוכנים על הגבול שבין זמביה וזימבבואה. עבור כל מבקר, המפגש עם איתני טבע שכאלה הוא חוויה יוצאת דופן, כל שכן כמו בטיול בכתבה הבאה, בו 'כובשים' את המפלים בים, באוויר וביבשה.
eytanin
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אפריקה - מפגש חוויתי עם עוצמתם של מפלי ויקטוריה
Depositphotos/Kamchatka ©

מקום הלינה על הזמבזי

זוהי החזרה החמישית שלנו אל מפלי ויקטוריה, אלא שהפעם החלטנו לא לפסוח עליהם בחטף כבעבר, אלא ליהנות מכל מה שלמקום (הקטן) הזה יש להציע ולעיתים גם שבוע לא יספיק למקום היפה הזה. שמם של מפלי ויקטוריה, הוענק להם על ידי מגלה הארצות ליוינגסטון, שקרא להם על שם המלכה ויקטוריה. "מראם כה מלבב, זהו המראה שמלאכים יראו ממעופם בשמיים", נהג ליוינגסטון לומר על המפלים.

ההגעה למפלי ויקטוריה 'מורכבת' מעט למטיילים 'הסטנדרטיים' (דרום-אפריקה, מוזמביק ונמיביה). אחדים מגיעים אליהם רכובים ורבים מעדיפים לטוס מיוהנסבורג. אנו הגענו למפלים בנסיעה מכוון צפון ומשם המשכנו דרומה, כשאנו חוצים את נהר הזמבזי במעבורת קטנה לכוון בוצוואנה.

החלטנו להתמקם עם הרכב בחניון נחמד ושמו "מרמבה לודג'". הלודג' ממוקם על יובל נחל מרמבה, שבהמשכו נשפך לנהר הזמבזי האדיר, מעל למפלים. הלודג' מציע את כל אפשרויות המגורים, החל מהקמת אוהל פרטי על המדשאות ושימוש בשירותים/מקלחות משותפות (מאוד נקי ומסודר), עבור באוהלים קטנים שהמלון מספק ללא שירותים צמודים ועד למגורים מסודרים בבונגלוס, עם שירותים צמודים. הלודג' מגיש ארוחת בוקר, כחלק מהמחיר וארוחות נוספות בתשלום. הלודג' נמצא ממש על עיקול הנחל ובעבר היו המטיילים יכולים לצאת לטיול בסירה שהלודג' ארגן לנהר הזמבזי. עכשיו הנחל מלא וסתום בצמחי מים ולכן הסירה הועברה אל הזמבזי עצמו. כשמבקשים סיור, בעלי המקום (לצערי ללא הרבה רצון) מוכנים לערוך שיוט בוקר על הנהר.

לתחילת הכתבה

שיוט על הזמבזי וחוויית המפלים

שיט על נהר הזמבזי הוא מדהים. מאות איים קטנים מנקדים את כל רחבו של האפיק. לקראת המפלים, מתרחב הנהר עד ליותר מקילומטר! השיוט הוא שקט (רעש המנוע נבלע ברעש המפלים, וגם הנווט נוסע בהילוך נמוך) כך שאנו חולפים על פני האיים ומדי פעם רואים פילים רועים על האיים ונהנים מהצמחייה העשירה של קני סוף צעירים. על האיים אפשר לצפות במאות ציפורים מסוגים ומזנים שונים וצפרים עם משקפת טובה וספר-צפרות טוב, ייהנו ממש (נא לא לשכוח את המשקפת במלון!). לאחר סיור של שעתיים, חזרנו לנקודת היציאה ומשם המשכנו ברגל לכוון הכניסה למפלים (בצד הזמביאני).

שער הכניסה למפלים (שגובים בו כמה דולרים דמי כניסה) נמצא מאחורי המלון (לדרי המלון, הכניסה משולמת על ידי המלון). לפני הכניסה מוצע למטיילים להצטייד במטריות או מעילי גשם (או שניהם), תמורת סכום קטן. אנו עדיין זוכרים את 'המקלחת הגדולה' שחווינו לפני הרבה שנים, כשנכנסנו בפעם הראשונה מהצד של זימבבואה 'ושיחקנו אותה גיבורים'. אז יצאנו רטובים כמו אחר המבול, כולל מצלמה. ומאז למדנו את הלקח.

רוחב המפלים הוא כקילומטר ומאה מטר ושליש מהם נמצאים בזמביה. החלק הזמביאני אמנם קצר יותר מהחלק שבזימבבואה, אבל הוא עמוק יותר (110 מטרים) פראי יותר ודרמטי יותר. ההליכה נעשית על שבילים מסודרים, בתוך צמחיה סבוכה של יער-גשם. הסיבה ליער הגשם במקום, שרוב השנה הוא צחיח, היא המפלים עצמם. כמויות מים של מיליוני ליטרים בשנייה צונחים מגובה של מאה מטרים אל התהום הפעורה. עם נפילתם, הם יוצרים זרמי אוויר חזקים שגם המטיילים חשים בהם. זרמי האוויר הללו גורפים איתם טיפות מים עד לגובה של מאה מטרים ואז משתחררות הטיפות ונושרות מטה, כמטר על הסלעים, הצמחים וכמובן המטיילים, לאורך המפלים.

רעש המפלים הוא אדיר ומדי פעם 'נשפך' על המטיילים מטר של 'גשם' טרופי קר. 'הגשם' שנוחת עלינו הוא למעשה טיפות המים, העולות למעלה ומשוות למקום, עבור הצופה מרחוק, את תחושת 'העשן' (למעשה, ערפל), שגם העניקו למקום את שמו המקומי: 'מוסי יא טוניה' - העשן הרועם. המפלים פרושים לפנינו, במרחק של מאה מטרים לכל היותר והמים נופלים לבקע שבינינו לביניהם. המראה הוא כה מהמם, עד שכמה פעמים ראינו מטיילים, שזה להם הביקור הראשון, עומדים כפסלים פעורי פה מול עצמת הטבע בהתגלמותו (אולי גם אנו עמדנו כך בביקורנו הראשון?).

 ישנם מספר שבילים, המוליכים ממש אל גבול המצוק שלפנינו וכמעט ואין גדרות או אמצעי בטחון אחרים. הסלע הוא חלקלק בגלל הרטיבות ומומלץ (מאד) שלא להתגרות בשטן. בשנה שעברה החליק שם מורה שלווה קבוצת מטיילים ונפל אל מותו. אין הגבלת זמן על הטיול, אלא יש זמן סגירת השערים, כך שטיילנו במשך שלוש שעות ונהנינו מכל רגע, כולל מהגשם, שבמקומות מסוימים כמעט ולא חדל לרדת. ענן הערפל הוא כה סמיך לפעמים, שמדי פעם צריך להמתין כמה דקות עד שיתבהר ואפשר יהיה לצלם קטע גלוי של המפל. חזרנו אל מרמבה לודג', לקראת ערב לטבילה בבריכה הקטנה ולארוחת ערב אפריקאית יוצאת מהכלל (יכול להיות שהיינו רעבים מחוויות היום?).

לתחילת הכתבה

טיסה מרהיבה מעל המפלים

למחרת, בערך בשעה חמש וחצי בבוקר, יצאה קריאה מטעם עובדי המלון שאסור לצאת מהאוהלים או הבונגלוס, מכיוון שפיל אחד (הם סיפרו אחר כך שהם מכירים אותו היטב) חצה את נחל המרמבה בשחייה וכי הוא משוטט ברחבי המחנה! כמובן שהרבה תיירים יצאו ורצו לצלם אותו, אולם ממש נדחפו בכוח חזרה למקומותיהם 'עד יעבור זעם'. אכן, לאחר חצי שעה, 'עבר הזעם' והפיל פותה בעזרת כמה אבטיחים, לעזוב את שטח הלודג' וחזר לו אל היער. לאחר שכולם נרגעו ואכלו ארוחת בוקר, כששיחת היום הייתה כמובן 'הפיל המשוטט', החלטנו לצאת לטיסה מעל המפלים. לרשות המטיילים עומדות שתי אפשרויות עיקריות: האחת, לטוס את 'טיסת-המלאכים', עם אחת משתי החברות המטיסות הליקופטרים, והשנייה להמריא באולטרה-לייט (מכסחת דשא מעופפת) ולדאות מעל המפלים.

יצאנו אל המנחת הקטן, שלא נמצא כל כך רחוק מהלודג'. לאחר שיחת היכרות קצרה 'והרצאה' קצרה על בטחון ובטיחות, המראנו ויצאנו לדרך. כ'סיפתח', ערך הטייס כמה מעופים קצרים, מעל האיים שראינו יום קודם מהסירה. המראה הוא מהמם ממש. הרוח הקרירה נושבת בפנים ומרגישים 'תלויים באוויר'. מכיוון שאין חלון או כל הפרדה אחרת בינכם ובין החוץ, מרגישים התמזגות מושלמת עם הטבע. הטייס כיבה את המנוע וערך כמה 'באזים' מעל איים שבהם רעו פילים. הרבה אנפות בקר וציפורים אחרות מקננות באיים ומנקדות אותם בלבן. המים מבהיקים בשמש וההרגשה היא של שיוט חפשי באוויר.

כמובן שעל הכול שולט ברקע רעם המפלים ועמודי 'העשן' הנצחיים שלו. לקראת ההתקרבות למפלים, הטייס אסף גובה וטס לאורכו של הנהר לכוון המפלים. ממש לקראת חציית קו המפלים, יכולנו להבחין למטה באנשים שהתרחצו בבריכות השטן. אלו בריכות 'שקטות' שנמצאות ממש על המפל. ברגע שחצינו את קו המפלים, הרגשנו 'שאיבה' קלה כלפי מעלה. המראה הוא כל כך מהמם שקשה לתאר אותו במילים. גם רעש המנוע נבלע ברעם המפלים. כמה עשרות 'נקודות צהובות' (מטיילים במעילי גשם צהובים) ניקדו את השבילים מתחתינו. הטיסה עברה מעל גשר הברזל הענק, שמחבר את זמביה וזימבבואה והמשכנו מעט לטוס, לכוון דרום מזרח, מעל הנקיק המתפתל של הנהר.

משם, פנה הטייס שוב לכוון צפון מערב, חזרה לעבר המפלים. האזור בתקופה זו נראה צהוב ומשמים והמפלים ממש בלטו מולנו, ב'עמודי העשן' שהפיקו ובצבע הירוק של יער הגשם, שעוטר אותם ובלט מרחוק. הטייס 'התנהג בנימוס' ולבקשתי טס במקביל למפלים בכדי שאוכל לקבל זוויות צילום טובות. שוב טסנו מעט בחלק שמעל המפלים וסיימנו בנחיתה מושלמת! חזרנו ללודג' למנוחה קצרה (הפעם ללא התראות של פילים משוטטים) ולטבילה בבריכה והתכוננו לשיוט שקיעה על הנהר.

לקראת ערב, יצאנו אל מעגן הסירות הגדולות. תיירים רבים התקבצו ובאו אל המעגן ואנו עלינו אל סירת נהר קטנה, בעלת שני מפלסים. ללא הרבה שאלות, מזגו לנו שמפניה (או יין נתזים) לגביעים גבוהים והסירה יצאה לשיוט איטי במעלה הנהר. מדי פעם הוציא איזה היפו (סוס יאור) את ראשו מהמים, פער את לועו והשמיע לעברינו קריאות רמות. על גדות הנחל הבחנו, מדי פעם, בפילים ובחזירי בר. השיוט היה רגוע ושקט, דרך נפלאה לסיים בה את היום.

לתחילת הכתבה

מפלי ויקטוריה, הצד של זימבבואה

לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו אל הצד הזימבבואי של המפלים. השארנו את הרכב בחניית המלון ויצאנו ברגל, לכוון מעבר הגבול. לאחר החתמת הדרכון בצד של זמביה, חצינו רגלית את גשר הברזל הגדול לכוון זימבבואה. בזמן החצייה, עברה רכבת קטנה את הגשר, והגשר ממש חרק 'תחת רגלינו.' ההרגשה לא הייתה נעימה, אבל המראה בהחלט היה יוצא דופן.

בזימבבואה שילמנו את דמי הויזה והמשכנו רגלית, לכוון הכניסה של פארק המפלים. נאלצנו 'לנפנף' כמה טפילים שניסו להדבק אלינו כמדריכים, חלפני-כספים ומארגני-סיורים למיניהם. הגענו אל הכניסה לפארק, שכרנו מעילי גשם, שילמנו את דמי הכניסה ונכנסנו פנימה (קיבלו מאיתנו כסף של זמביה, פרט לדמי כניסה ששילמנו בדולרים). בקטע הראשון של הפארק, רק שומעים את המפלים וצועדים על שביל, המוקף צמחיה עבותה. רעש המפלים הוא אדיר ועדיין לא נשרה עלינו אפילו טיפת מים אחת! לפתע, לאחר עיקול קצר, 'נפער' פתח גדול בצמחייה הסבוכה וקטע גדול של המפלים מתגלה לעינינו. הקטעים הגלויים בשביל, מגודרים, ואין אפשרות להתקרב אל התהום. המפלים בצד של זימבבואה, נמוכים מאלו שבזמביה - 'רק' 80 מטרים גובהם, אולם הם ארוכים יותר והיער הטרופי סבוך יותר. מעכשיו, התחלנו 'לחטוף' גם גשם והמטריות שהבאנו היו יעילות מאוד! ערכנו 'ביער' פיקניק קטן, עם מנות פיקניק שהבאנו איתנו מזמביה וקינחנו בבירה 'מוסי' (עשן) שהייתה 'במקום'!

חזרנו רגלית לזמביה, וכשהתקרבנו לגשר שמענו צריחות אדירות. "יאאאאאאאאאאא" "אווווווווווווווווו" "ייווווווווווווווווווווווווו" ואחרות. כשהגענו למרכז הגשר, ראינו את פעילות הבאנג'י 'הענפה', שהפיקה את הצרחות הללו. היו אלה הקופצים, 'שזינקו' מרמפה קטנה אל הנהר הגועש שמתחתם. הפעילות מתבצעת בדיוק ממרכזו של הגשר שעליו מסומן קו הגבול שבין המדינות. אגב: קופצי הבאנג'י לא נדרשים לשלם דמי ויזה לזימבבואה מכוון שהגשר נחשב No man's land. חזרנו ללודג' כדי להתארגן לארוחת ערב 'רומנטית' באחד הלודג'ים שפרושים מערבית מהעיר ליווינגסטון, לאורך החלק העליון של נהר הזמבזי. לקראת ערב יצאנו אל אחד הלודג'ים היקרים ביותר (הללו מארחים תמורת $800 ללילה) ואכלנו על שפת הנהר, לאור לפידים בוערים. הלודג'ים הללו אינם שמחים 'להאכיל' אורחים מזדמנים ומעט כח שכנוע וארגון מראש מומלץ בטרם יציאה.

לתחילת הכתבה

סירת-ג'ט על הזמבזי העליון

הוברר לנו, שלאחרונה החל מישהו להפעיל סירות-ג'ט בחלק העליון של הנהר (אותן סירות, שהניוזילנדים מפעילים בהצלחה כבר שנים רבות). נרשמנו דרך הלודג' ויצאנו אחר ארוחת הבוקר לנקודת היציאה. המפעיל ועוזריו 'רתמו' אותנו לכיסאות, יחד עם עוד תיירים נוספים ויצאנו לדרך, במהירויות שהתקרבו ל-100קמ"ש! בתחילה חשבתי שיש חשיבות למיקום בסירה (יותר פנימה, פחות 'גשם'), אבל זה הוכח מייד כבלתי חשוב. בכל פעם שהנווט צעק 'ספין' וסובב את הסירה ב-180 מעלות, היו נוסעי הצד הימני נרטבים ובכל פעם שהוא החליף כוון נרטבו הנוסעים בצד השני! מומלץ לבעלי לב חזק ורצוי להביא כיסוי אטום למצלמות. לאחר 'טירוף' סירת-הג'ט (אני חושב שאפילו הפילים נמנעים מביקור בחלק הזה של הנהר), חזרנו למקלחת חמה בלודג' לפני שיצאנו לטבילת צהריים 'בבריכות-השטן'.

לתחילת הכתבה

בריכות-השטן ושיטפונות נהר

בריכות-השטן ממוקמות בדיוק מעל המפלים! אלו בריכות טבעיות, 'שהתגלו' על ידי מטיילים נועזים. הבריכות ממוקמות על סף המפלים ממש ורק קיר אבן דק מפריד בין המתרחצים לבין התהום (עלה בדעתי שיום אחד הקיר פשוט יתמוטט). אין שום דרך 'רשמית' להגיע לבריכות השטן, אבל בעזרת מקומיים, אפשר להתארגן ולצאת באופן בלתי-רשמי. הרחצה בבריכות אלו היה מגולת הכותרת של 'כיבוש' המפלים! אין כל אפשרות להסביר במילים את ההרגשה המיוחדת של הביקור והרחצה ואני בהחלט מסכים עם אלו שהעניקו לבריכות את שמן. רק הצטערתי שלא הבאתי איתי מצלמה ומארז איטום למצלמות שאוכל לצלם! בהחלט הפסד!

חזרנו שוב ללודג' למקלחת חמה ולארוחת ערב מפנקת. עם ישיבתנו בחדר האוכל, החל לפתע אחד הטבחים לצעוק שהנהר (נחל מרמבה) מוצף וכי המים מטפסים ועולים. חדר האוכל ממוקם על שפת הנחל ממש. עד אותו רגע הוא היה נחל שקט מכוסה בצמחי מים רבים ולפתע הוא הפך לנחל גועש שסחב איתו צמחי מים, עצים, בלוני גז ריקים וקרשים אל נהר הזמבזי ואל המפלים. היה חשוך, פרט לשני פנסים רבי עצמה שהוצבו על הגדה וכל האורחים עמדו מהופנטים, צופים בתופעת הטבע הנדירה.

לתחילת הכתבה

רפטינג על הזמבזי האדיר לפרידה

בבוקר שוב הודיעו לנו שהפיל משוטט בסביבה אבל לא בתחומי המחנה, והחלטנו לצאת לסיור קצר בפרק שצמוד לנהר. שוטטנו שם במשך שעתיים, בהן ראינו מספר פילים במרחק לא כל כך גדול מאתנו. נזהרנו מאוד לא להתקרב מדי או לבלוט מידי בשטח, אבל אנו בטוחים שבעזרת חוש הריח המפותח שלהם, הם הרגישו בנוחכותינו, זמן רב לפני שבכלל ראינו אותם. לא רחוק משם, ישנו מפעיל מזימבבואה, שבזמנו הוציא את הפילים האפריקאים המאולפים שלו מזימבבואה לזמביה ומפעיל 'ספארי-פילים רכוב' (היחידי בעולם על פילים אפריקאים). כיוון שכבר התנסינו ברכיבת-פילים במקומות אחרים בעולם, החלטנו לוותר, אולם איננו מרפים את ידכם מלנסות בעצמכם. היו קטעים מעניינים בסיור הקטן שלנו שבו הגענו לערמות גללים טריות שהפילים הטילו. מיד הופיעו בזמזום חיפושיות-זבל שהחלו נוברות בגללים, הופכות אותם לכדורים ומגלגלות הלאה למקומות מסתור בכדי להטיל בן ביצים. נפרדנו 'מהטיול הקטן בפארק' וחזרנו להמתין להסעה, שתיקח אותנו אל נקודת הירידה לראפטינג.

בנהר הזמבזי התחתון (תחת המפלים) יש כעשרים וחמישה ראפידים (מקומות שבהם המים זורמים במהירות ומתפתלים בין סלעים ומפלים קטנים). מכיוון שלאחרונה החל הנהר להתמלא, הפכו חלק מהראפידים למסוכנים יותר והמפעילים הודיעו לנו שנשתתף בראפטינג שיעבור רק 7 ראפידים. הגענו לנקודת הריכוז והמפעילים חילקו אותנו לקבוצות. חתמנו על 'טופס שחרור מאחריות' (ראפטינג של 'מים-לבנים' נחשב ספורט אתגרי) ועברנו 'קורס-בטיחות' והדגמה חייה של התנהגות בתוך הסירה.

המדריכים עבדו קשה בכדי להסביר לנו כיצד חותרים ומה עושים בכל מקרה שבהם משתנים התנאים כמו 'חתירה לאחור', 'חתירה לפנים' ותזוזה בתוך הסירה מימין לשמאל ומקדימה אחורנית. עשינו מספר ניסיונות 'יבשים' בתוך הסירה ולאחר מכן חולקו לנו קסדות, חגורות הצלה ומשוטים. המדריך של הסירה שלנו עלה לסירה ודחפנו את עצמנו למרכז הזרם. הזרם הלך והתגבר ושייטי סירות הליווי כבר נראו נאבקים בזרמים. ככל שהתקרבנו לראפיד הראשון נמתחנו יותר ויותר. רעש הראפיד נשמע בבירור וגם אדוות המים הלבנים נראו מתקרבים במהירות.

המדריך צעק לנו מדי פעם הוראות בקול שהתגבר על רעש המים וכך צלחנו בהצלחה את הראפיד הראשון כשכולנו רטובים מכף רגל ועד ראש. הסירה המשיכה במהירות לכוון הראפיד הבא והרגשנו כמשתתפים באחד מסרטי האימה. סירות הליווי שלידנו נעו אחרינו ובצדדינו במהירות ובמקצועיות. בראפיד השלישי, 'איבדנו' את אחד השייטים, שנפל למים והמשיך לצוף בנהר, עד שהמים הפכו שקטים יותר. הצלחנו למשוך אותו חזרה לסירה. ראינו 'שהשד' לא נורא כל כך (ובכל זאת, אסור לזלזל! אפשר לגמור באיבוד הכרה ובטביעה). לכל אורך 'מסעו הבודד' לוותה אותו אחת מסירות הליווי כמעט בצמידות, דבר שהוסיף לביטחון האישי והקבוצתי.

כשסיימנו ועברנו את כל שבעת הראפידים, עצרנו ליד קיר המצוק במים שקטים כל כך שהרגשנו שאנו נמצאים בעולם ובנהר אחרים. כאן המתינו הסבלים שהעמיסו על עצמם את הסירה וטיפסו בשביל הצר שבמעלה הצוק, כמו יעלי המדבר. כשהיינו רק ברבע הראשון של העלייה, הם כבר היו למעלה עם הסירה שלהם וירדו חזרה בריצה לקחת את שאר הציוד. כשהגענו למעלה, אל המישור היבש, התחממנו בשמש היוקדת ותוך רגעים הפכנו מגושים קפואים 'לבשר צלוי'. המפעילים כיבדו אותנו במשקאות קרים ותוך רגעים ספורים, חזרו הסבלים עם כל הציוד ונסענו חזרה לפיזור. הייתי רוצה מאוד לצאת שוב לחוויה הזו מצויד במצלמה מוגנת-מים! ואני ממליץ לכל מי שיכול, להשתתף בחוויה יוצאת דופן זו.

 הגיע הזמן להיפרד ממפלי הזמבזי ומכל מה שיש להם ולסביבתם להציע. כמו 'ציפורים-נודדות' נמשיך דרומה אל החום והשמש. תמיד נשמור בלבנו פינה חמה לטיול כה קצר וכל כך עמוס וצפוף בחוויות. עוד נשוב!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אפריקה