הקדמה
בכל אשמה Cesaria Evora. הכל התחיל מהזמרת המיוחדת הזו, ולכן אני מתחיל בסיפור חייה של האשה הפשוטה והמדהימה הזאת. שמעתי אותה לראשונה אצל חברים לפני שנים שרה את Sodad. קול עמוק ומדהים הבוקע מתיבת תהודה של אשה גדולת ממדים, סיגריה בפיה וקול ענק שקורע את הלב. היא שרה בשפתה הקריאולית, שהיא דיאלקט פורטוגזי מעורב בשפות מערב אפריקאיות, עומדת יחפה על הבמה, מזדהה כך עם העוני והסבל של בני עמה, מעשנת בשרשרת, ושיריה מכים בך בחוזקה בבטן. גם אם אינך מבין קריאולית, אתה נמלא חמלה געגועים ואהבה למקום שאף פעם לא היית בו וקרוב לוודאי שגם לא תהיה.
"הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז של כף ורדה המכונים "מורנה" ומשקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה הקשה וההסטוריה האכזרית של האיים. שיריה מושרים בדרך כלל בסולמות מינוריים, ומספרים על אהבה וגעגועים, על יפי האיים, על גלות, עבדות, על ניתוק מהמולדת וכמובן על מוות. זוהי שירת האנשים הכמהים להשאר על אדמתם, אך נאלצים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לשרוד. גם אוורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא נוחלת ברחבי העולם. היא היתה אשה קשת יום, שהחיים לא האירו לה פנים. במשך עשרות שנים סובבה בברים ובבתי הקפה של Sao Vicente עם חבורה קטנה של נגנים בתקווה להתפרנס ולפרוץ את מעגל העוני והאנונימיות. בשלב מסויים אף החליטה להפסיק לשיר לכמה שנים אך חזרה כי זו היא אהבת חייה. בדרך מקרה נתגלתה על ידי מפיק צרפתי ממוצא קאפו וורדיאני, כשהיתה בת 45 ומאז החלה הקריירה הבינלאומית שלה לנסוק. אולם ההצלחה הבינלאומית שלה לא שינתה כמעט במאום את האישה הגדולה הזו והיא נשבעת בכל פעם שזו הופעתה האחרונה. היא עייפה ממסעות וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור.
תכנון והכנות
הטיול שלנו לכף ורדה היה בעצם מסע אל הבלתי נודע. חיפושים באינטרנט ונתונים חלקיים שלא בטחנו במהימנותם ואינפורמציה סותרת שמצאנו באינטרנט, לא עזרו הרבה להפגת החששות. אפילו סוכנת הנסיעות שהגענו אליה לצורך הזמנת כרטיסי טיסה ומלונות פקחה זוג עיניים. "איני יודעת היכן זה Cabo Verde". וכך, במאמצים משותפים שלנו ושל עדינה ארנון, סוכנת הנסיעות, חרשנו במשך שבועיים את רשת האינטרנט הבינלאומית, הדפסנו מפות, סיפורי מבקרים, אינפורמציה על האיים, המלונות, הטיסות, מזג האוויר, התושבים וכל אינפורמציה אפשרית. עכשיו לא נותר לנו אלא להוציא לפועל את המבצע בכוחות עצמנו.
"עשיתם לנו טירונות" אמרה עדינה שסיימה את סבב הטלפונים העשירי לסוכנויות, קולגות, חברות תעופה ומלונות והעלתה חרס בידיה. וכך, למעשה רק באמצעות האינטרנט מצאנו את הטיסות הזולות ביותר, את בתי המלון שהתאימו לנו, ומסלול הטיול החל לקבל צורה, אם כי הרבה סימני שאלה תהיות וחששות העיבו על נחישותינו. מסלול הטיול המיועד היה: המראה מליסבון ונחיתה בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה "הבינלאומי" של Sal - האי הראשון בתוכנית. שהייה של שלושה ימים במלון Morabeza - מלון שמדורג כ- 4 כוכבים, טיסה ל- Sao Vicente האי בו נולדה סזריה אוורה וטיול באי במשך כשלושה ימים, חזרה ל- Sal ומשם חזרה לליסבון וללונדון.
כשבוע לפני הנסיעה בעקבות מידע מוטעה שקיבלנו מלשכת הבריאות, נוספה אי וודאות נוספת לגבי איזה חיסונים לקבל. רחל אשתי היתה מפוחדת וגם אני התחלתי לחשוש, אולם בירור קצר שערכתי בפורטל אינטרנט בינלאומי העלה שהמידע פשוט לא נכון. בפורטל המספק מידע עדכני על אזורי סיכון ברחבי העולם ומסווג על פי דרגות, פשיעה טרור ובריאות היה מידע חד משמעי: המלצה שלא לשתות מים אלא מבקבוקים חתומים והמלצה לחיסון נגד קדחת צהובה בלבד (לא חובה).
נרגענו מעט וניגשנו לקופת חולים על מנת לקבל את החיסון. כשהגענו למקום היה האולם מלא בצעירים וצעירות, מוצ`ילרוס ישראליים בדרכם להודו או לדרום אמריקה והיינו קצת חריגים בנוף האנושי. הגיע תורנו נכנסנו לרופא והתיישבנו. "לאן"? - שאל, "ל-Cabo Verde" אמרנו. הבחור הביט בנו בפליאה ושאל: "מה אתם מחפשים שם?". הוא פתח את הספרון המקצועי המסווג מדינות על פי שכיחות המחלות הזיהומיות, ואמר: "אתם ממש לא חייבים לעשות שום חיסון, אך בגלל גילכם המופלג אולי כדאי שתעשו חיסון נגד קדחת צהובה. אין שום תופעות לוואי וסעו לשלום". יצאנו שמחים ומאושרים לאחר שקיבלנו חיסון לא מכאיב, בתוספת פנקס החיסונים הצהוב המוכר בעיקר למוצ`ילרוס.
מפגש ראשון: הנחיתה באי סאל
טסנו בחברת התעופה TACV, חברת התעופה הלאומית של Cabo Verde שלוש וחצי שעות מליסבון. טיסה נעימה במטוס אירבוס מרווח ועם אירוח נעים. תערובת הנוסעים במטוס נראתה לנו מוזרה: אפריקאים, חלקם לבושים בססגוניות, חלקם כאירופאים, מולאטים ותיירים מגרמניה ופורטוגל. המטוס נחת קרוב לחצות בשדה התעופה הבינלאומי של Sal. ירדנו מן המטוס. גל חום היכה בנו כשהיינו על כבש המטוס, הבטנו מסביב ונזכרנו בסרט "מבצע אנטבה". חושך מסביב ומבנה של בית הנתיבות שהזכיר לנו את מעבר הגבול בטאבה בשנות השמונים. נכנסנו לטרמינל נוטפים מזיעה והמשכנו להזיע משום שלא היה מיזוג אוויר. החששות הלכו וגברו, ידענו שהגענו לעולם שלישי אך לא ידענו לאיזה.
הפקיד בביקורת הדרכונים, הפך את הדרכונים שלנו כמה וכמה פעמים ועשה רושם שהוא רואה בפעם הראשונה דרכון ישראלי ואולי ישראלים בכלל. חששנו שלא הספיקו להעביר מהמלון את נתוני הדרכונים שלנו לקבלת ויזת תייר (ויזה חובה) אך הסתבר שהכל כשורה. עוד הצצה חטופה בפרצופים המוזרים שלנו, שתי חותמות ואנחנו בחוץ. כשיצאנו "לאולם קבלת הנוסעים", ראינו מולנו קבוצה של מקומיים מנופפים במרץ בשלטי בתי המלון. Morabeza - שלט קטן מקרטון התנוסס מולנו על ידי עובד המלון. נאספנו בקבוצת אורחי המלון ויצאנו החוצה למגרש החנייה. מיניבוס חיכה לנו, הטענו את המזוודות ויצאנו לדרך. נסיעה של כ- 20 דקות הפכה לנסיעה מלאת חששות, חושך מצרים מסביב. הצמדנו את הראש לחלון בנסיון לזהות את מיקומנו או אורות ישוב אך לשווא. בכל פעם שהגענו למעגל תנועה חיפשנו את הדרכים שמובילות ימינה או שמאלה אך לא ראינו דבר. התברר לנו שמעגלי התנועה הם כנראה ליופי בלבד, ואינם מובילים לשום מקום. באחת אחר חצות הגענו למלון, המקום נראה מבודד למדי. נרשמנו בקבלה, קיבלנו מפתח לחדר ואחד העובדים, גבוה, שחור ואדיב לקח את מיזוודותינו לחדר. נכנסנו פנימה. הפתעה. ריהוט פשוט אך נקי, שירותים ומקלחת נקיים, פן לשיער במקלחת ומזגן. רמת החשש ירדה מעט. היינו הרוגים, מקלחת ולישון, נסדר הכל מחר.
כמה מילים על מלון Morabeza: העובדים במלון אדיבים מאוד ומשתדלים לתת שירות מכל הלב. אהבנו את הפשטות, היחס הישיר והחם ואת הנכונות לעזור ולפתור כל בעיה ולהנעים את השהות במלון. החדרים נעימים, רובם הגדול פונה לים, ממוזגים, פשוטים, ונקיים, האוכל טוב והשירות טוב מאד. ג`ואנה עשתה כל שניתן על מנת שנרגיש נוח, ודאגה לחדר חלופי עבורנו לשלושת הימים הבלתי מתוכננים שלנו, למרות התפוסה המלאה במלון.
קמתי בבוקר מוקדם כרגיל, בשעה 6.30, יצאתי מן החדר ועמדתי על המרפסת. הים היה מולי במרחק שני צעדים, חוף לבן ובוהק, עצי תמר וקוקוס, דשא וצמחיה מסביב, בריכת שחייה ועובדי המלון שמסתובבים וכל אחד עסוק בעבודתו. לבשתי משהו קל ויצאתי לחוף. חוף מדהים - חול לבן, מים צלולים ואנשים מכל הצבעים בלבוש ססגוני מאוד מסתובבים על החוף. הגעתי לעיירה שנקראת סנטה מריה - הנקודה הדרומית ביותר ב- Sal. זו עיירת חוף שמזכירה את עזה בשנות השבעים והשמונים. חזרתי לחדר הערתי את רוחל`ה למקלחת וארוחת בוקר.
ארוחת הבוקר היתה לא רעה: לחמים שונים, פירות, דגני בקר, קפה לא רע, משהו כמו בכל מלון רגיל. לאחר הארוחה נגשנו לקבלה לברר ולשאול שאלות של מתחילים, והתברר לנו שמחפשים אותנו. ג`ואנה, מנהלת קשרי לקוחות, ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו הזוג מישראל. ההתרגשות היתה גדולה מאד. לדבריה אנחנו כנראה הישראלים הראשונים שמגיעים למלון מאז הקמתו לפני כ- 35 שנה. העובדים שעמדו מסביבנו התרגשו גם הם כששמעו שהגענו מירושלים. 90% מתושבי כף ורדה הם קתולים ונתקלנו בתגובה דומה בכל פעם שנשאלנו מנין אנחנו והם שואלים הרבה ומנסים בכל השפות.
לאחר ארוחת הבוקר לבשנו בגדים קלים, כובע ומים ויצאנו להסתובב בסנטה מריה. העיירה באמת מזכירה את עזה בשנות השבעים. אנשים יושבים ברחוב, מוכרים את מרכולתם המוצגת בקרטונים, סיגריות, מציתים, בקבוקי שמפו ריקים בחציים ועוד שטויות. האוכלוסיה מגוונת מאד, מולאטים, אפריקאים גבוהים מאוד ושחורים במיוחד (סנגלים), נשים גבוהות, רגליים ארוכות שאינן נגמרות ויופי מעורב, מולאטי ואפריקאי. האנשים נחמדים ומסבירי פנים ואפשר לטייל בעיירה בכל שעות היום והלילה ללא כל חשש. מקור הפרנסה הכמעט יחידי שלהם הוא התיירות, והם מתייחסים בהתאם לתיירות הנכנסת.
סופגים אווירה בעיירה סנטה מריה
באחד הימים בהם הסתובבנו בסנטה מריה מצאנו חנות שניתן לבצע ממנה שיחות בינלאומיות במחירים זולים והחלפנו כמה מילים עם עלם חמודות שמתפעל אותה. הבחור סיפר שרוב הצעירים מנסים להגיע לפורטוגל על מנת למצוא עבודה או על מנת להגיע ממנה לאירופה. הוא עומד לעבור לפורטוגל ללמוד להיות שף (מקצוע מבוקש בעיירת תיירות) וכל המשפחה נרתמת לתמיכה הכספית. בקשנו ממנו שיתרגם לנו לאנגלית את אחד השירים של סזריה אוורה, אולם לדבריו לכל אי הדיאלקט המיוחד שלו ויש הרבה מילים שהוא לא כל כך מבין את משמעותן. את Cesaria שומעים כמעט בכל מקום, ובכלל, הרבה מוסיקה בוקעת מבתי הקפה, מהמסעדות הפשוטות ומכל מקום במלון. אפילו במטוס שמענו את Cesaria ואת Lura, זמרת שחורה וצעירה ילידת פורטוגל, ששבה אל שורשי משפחתה בכף ורדה.
חם מאוד ביום, בלילה קצת קריר יותר אך עדיין חם. המשכנו לטייל בעיירה ברחוב המרכזי. חלק מהאנשים מסתובבים בחוסר מעש, חלק מוכר את מרכולתו ברחובות או בחנויות למזכרות, וחלק מסתובב על החוף ומוכר מזכרות שונות לתיירים. לפעמים הם קצת נדבקים ומעיקים, אך אם תסרבו בתקיפות פעמיים שלוש הם יניחו לכם ובחיוך ולא בכעס יגידו: "אין דבר, אולי מחר תרצה לקנות".
זהו עולם שלישי במתכונת מודרנית יותר והאבסורד בולט מאד לעין. בבתים אין מים זורמים והתושבים ממלאים ג`ריקנים ממיכל מרכזי במרכז העיירה כשמדי כמה שעות מגיעה אליו מיכלית שמביאה מים מותפלים ממתקן להתפלה אשר נמצא בצפון האי. בתור למילוי הג`ריקנים ראינו צעירה סוחבת על ראשה ג`ריקן ובידה הפנויה משוחחת בטלפון סלולרי. עולם שלישי חדש.
נכנסתי לסניף הבנק היחידי שבאי וגם כאן ציפתה לי הפתעה, הוא היה ממוחשב ומאורגן. עמדת תורים ממוחשבת, ומסך גדול המצביע על מספרך ומספר העמדה אליה אתה ניגש על מנת לקבל שירות. שקט מופתי ואנשים מכל צבעי הקשת מחכים בסבלנות מבלי להוציא הגה. מזג האוויר היה חם מאד ולא היה טעם להסתובב יותר מדי שעות, חזרנו למלון והופ לים. חוף מדהים, חול לבן, בוהק ונקי, גלים שמתנפצים בשצף אחד בשני משום שהחוף אינו ישר אלא קעור, מסעדה יפהפיה של המלון על החוף ומאכלי ים טריים טריים וזולים יחסית. בילינו הרבה על חוף הים ובמים.
חשוב מאד להזכיר שוב את עניין מי השתייה. בשום פנים לא לשתות מים שלא מבקבוק חתום, זה עלול לעלות בשילשולים בלתי מוסברים ובכאבי בטן, גם את מברשות השיניים שטפנו במים מינרליים ולמרות זאת חטפנו וירוס שילשולים וכאבי בטן ביום השלישי. יצאנו ממנו בשלום לאחר יום וחצי, אך נאלצנו לוותר על הטיסה ל- Sao Vicente ולהישאר ב- Sal שלושה ימים נוספים. הרגשנו הרגשת פספוס מסויימת על כך שלא הצלחנו להגיע ל- Sao Vicente, אך הבטחנו לעצמנו שנגשים זאת בפעם הבאה.
סיור בשאר האי
לאחר שהתאוששנו, שכרנו את שרותיו של ג`ורג`, אחד העובדים במלון, יליד המקום, שמדבר ומבין אנגלית לא רע, ויצאנו איתו לחצי יום של סיור באי. נסענו צפונה ל- Buracona שם מצאנו חופים שעוצבו בהתפרצויות וולקניות ויצרו בריכות פנימיות ומפרצונים מיוחדים. לאחר מכן חצינו שטחים מדבריים כשמדי פעם צץ לו הר שנוצר מהתפרצות וולקנית. הנוף יבש לגמרי וכמעט ואין צמחיה. כמות המשקעים השנתית שיורדת ב- Sal מזערית ואינה מאפשרת לצמחיה לגדול. אפילו בעלי חיים כמעט ולא בנמצא.
לאחר מכן ביקרנו ב- Palmeira, עיירת הולדתו של ג`ורג`. בתים פשוטים צבועים כחול, תכלת ולבן, כבישים שבנויים מאבני בזלת, ושוב, רוכלים יושבים על מדרכות ומוכרים את מרכולתם. ג`ורג` מסתובב בעיירה כמו שריף. כולם מכירים אותו ומעריכים אותו כאדם בעל מעמד. ביקרנו בבית הספר המקומי בו מלמדת אשתו, וכן בבית אימו המבוגרת המתגוררת בבית בו נולד. משם פנינו מזרחה למכרות המלח של האי ( Sal פרושו מלח בפורטוגזית). לדברי ג`ורג`, סיפורי מיכרות המלח הם מהסיפורים העצובים של האי. כורי המלח היו עבדים שעבדו 18 ו- 20 שעות ביממה בכריית המלח ורבים מהם נפחו את נשמתם בחום המעיק ובעבודה המתישה. מהמכרות ועד לנמל Pedralum נבנו מגדלי מסוע גבוהים מעץ, שכבל עבה עבר ביניהם ונשא את סלי המלח עד לחוף ושם היו פורקים אותם לאוניות שהמתינו בנמל, מה שהניע את הסלים היה מנוע שנבנה בתוך מבנה ענק של עץ.
כשעומדים מול מפלצות העץ הללו אי אפשר שלא לדמיין את העבדים השחורים, כפופים מעל אדמות המלח, צרובים מהשמש, הרוחות והמלח, זיעתם ניגרת בחום הלוהט והם גורפים ואוספים דליים של מלח על גבם ומרוקנים אותם לתוך סלי המסוע. עלינו על אחת מהגבעות הצחיחות המשקיפות על הנמל, ונתקלנו בקברו של המהנדס שתיכנן ופיקח על בניית הנמל. הוא לא זכה להשלים את המשימה ומת ממחלה. מראש הגבעה משקיף המהנדס על מעשה ידיו להתפאר. על גבי שובר הגלים מזדקרים שני קברים נוספים, לזכר בנאים שמתו במהלך הבנייה של הנמל. הנופים הללו, של מכרות המלח והמדבר הצחיח שמסביב עצובים, ומעלים מחשבות שבעצם, ללא השקעות אדירות, אין עתיד לתושביי האיים.
מידע שימושי
טיסות: אין כמובן טיסות צ`רטר לאיים, וכל הטיסות הן טיסות סדירות מה שמייקר כמובן את הטיול. מסיבות משפחתיות טסנו מבן גוריון ללונדון (וכאן כמובן אפשר למצוא טיסות זולות אבל צריך לחפש). אני חושב שיש טיסות ישירות מלונדון או מבירות אירופאיות אחרות ( רומא, פרנקפורט, אמסטרדם) לכף ורדה אבל כרטיס הטיסה עולה בסביבות 400 יורו ויתכן שאף יותר לפי העונה. הדרך הפשוטה ביותר היא להיכנס לאתר של בריטיש איירוויס למשל, להכניס את הנתונים הרלוונטים ולקבל תאריכים אפשריים ומחירים. לשתי חברות תעופה יש טיסות קבועות לכף ורדה: לחברת הטיסה הלאומית שלהם Tacv Airlines ולחברת התעופה הפורטוגלית TAP. אפשר להיכנס לאתרי הבית שלהם ולכרטס וזה מאד פשוט (לפחות לנו לא היתה בעייה לבצע זאת). בין האיים של כף ורדה יש טיסות יומיות. בעונת התיירות התדירות גבוהה יותר ויש לפחות 10 טיסות ביום. המחיר בערך 120 - 160 יורו.
ויזות: חובה להזמין ויזת תייר והכי פשוט לבצע זאת דרך המלון. הם שמחים לתת את השרות הזה, אבל צריך להערך לכך לפחות שבועיים מראש. ויזה עולה בערך 30 יורו. במידה ונערכים לכך בזמן אין שום בעייה בכניסה. כשנחתנו באי נתקלנו בכמה זוגות שלא היתה להם ויזה והיא הונפקה להם מייד במקום תמורת תשלום. חובה לקחת גם מספר תמונות פספורט אם לא מנפיקים זאת באמצעות המלון. כמו כן, מי שמגיע דרך פורטוגל יכול להשיג ויזה בשגרירות כף ורדה בליסבון.
נציגות ישראלית: אין לישראל נציגות בכף ורדה, אבל הקונסול שלנו בסנגל ישמח/תשמח מאד לעזור גם באינפורמציה: Tal Esh Goldhamer, Ambassade d`Israel, Service consulaire, Tel: 00221.823.35.61 Fax: 00221.823.64.90
חיסונים: לדברי הרופא בקופ"ח אין צורך בחיסונים מיוחדים, למעט חיסון כנגד קדחת צהובה שאינו כואב ואין לו תופעות לוואי. יתכן שהנתונים השתנו מאז נסיעתנו. חובה לבדוק שוב את ענין החיסונים.
לינה: את ההזמנות לבתי המלון עשינו דרך האינטרנט. אפשר להכנס לאתר של מלון Morabeza לבצע הזמנה פיקטיבית ולראות את המחירים, החדרים והתנאים. ניתן גם לדבר בטלפון עם ג`ואנה שהיא מנהלת שרות לקוחות (בחורה מקסימה) ולקבל יותר פרטים. המחירים במלון סבירים בהחלט - בסביבות 600 יורו לשבוע ללינה + 2 ארוחות. שמעתי מידיד של ידיד של ידיד שחזר משם לפני כשבועיים שהמחירים עלו מעט, אז כמו תמיד צריך לעשות סקר שוק, ולחפש מלונות של לפחות 4 כוכבים ואין הרבה כאלה.
אתר הבית שלהם הוא: www.hotelmorabeza.com
טיולים באיזור: ניתן לשכור מכוניות לטיולים באיים עצמם או לשכור מורה דרך מקומי (דרך המלון), לדעתי יותר זול, מגיעים למקומות יותר מעניינים ושווה כל יורו. שילמנו אם זכרוני אינו בוגד בי כ- 60 יורו לסיור של חצי יום (עם ג`ורג`) + ג`יפ נוח של חבר שלו וזה כלל גם את הטיפ. אני חושב שיש שם גם חברות שמוציאות סיורים מאורגנים של מספר אנשים ברכב גדול יותר ושוב, לבדוק במלון. ביום האחרון שכרנו מין בנג`י כזה והסתובבנו איתו בסנטה מריה. היה מיותר, יקר ואפשר היה גם לעשות את זה ברגל.
