פרידה מאגם נאקורו
השכמנו למסע פרידה מוקדם בבוקר. המון חיות נפנפו לשלום מי בכנף ומי בחדק. חזרנו וסבבנו את האגם לחרוט בזכרוננו את הקולות והמראות הבל יאמנו של אלפי פינק פלמינגו ושקנאים, וגם כמה חסידות אנפות ועגורים שנראו כאילו נקלעו במקרה לתוך ההמולה. הדרמנו לנאיוואשה לאורך הריפט וואלי חולפים אזור המחייה של שבט קיקויו ועל פני אגמונים כמו לייק אמנטייטה ולועות געשיים עגולים, וראינו בחטף את ערש האנושות - היכן מצא ליקי את גולגולת האדם הקדמון בן שניים וחצי מליון שנה שהיה אטרקציה נודעת בזמנו.
בעיר נפרדנו לשלום מחברנו שוקי שהמשיך לניירובי לעסקיו, הצטיידנו בסנדויצים המפורסמים של "לה-בל" ואספנו עוד כמה תצלומים לאוסף המודעות התמוהות של אדם. אמש תיעדנו את השלט: "חדרים 123456789101112" ועוד כהנה וכהנה עד שנגמר המקום על הקרש, היום צילמנו המלצה חמה על קנית כלב שמירה "שאי אפשר לשחד אותו" (בניגוד לאנשי המשמר והשלטון), למרות שאדם הציע לנסות את הנקניקיה של יואש או שוקי. אחר כך הוספנו לנבחרת את האזהרות "לא לדרוך על הדשא!" בכמה נוסחים במקום שאפילו חתימת עשב אינה צומחת, כנראה מזכרת מהעונה הגשומה.
בדרך לנארוק עברנו חזיון תעתועים - תחנה של שערים שבעי ימים ונטושים של כביש אגרה מהיר וזה היה פשוט מצחיק להפליא, כי הכביש היה גרוע כמקודם ולעיתים עוד יותר נורא. בצד היה שלט שביקש תרומות לתיקונו. דיוויד הסביר לנו שנארוק היא מועצה עשירה היות וההכנסות מדמי הכניסה לשמורה מועברות אליה - אך איש אינו יודע לאן הן נעלמות, אם כי יש סברות אחדות. תנחשו.
מפגשים קרובים במסאי מארה
מנארוק למסאי מרה הנוף מדברי. היה מי שחיפש מקבילות בין מסאי - לבני דת משה, עדת רועים במסע משכבר הימים, ובין מרה לזו אשר מוזכרת בספר במדבר (אצל המקומיים פרוש השם "מרה" הוא: חברבורות, לפי נקודות הצמחיה המנמרות את הצהוב), מה שלא בדיוק מתיישב עם המנהג לשתות את חלב הפרות מעורב בדם חי המנוקז מוריד הצוואר של הבהמות. המסאיים הם גבוהים ודקים ונוהגים את עדריהם בעזרת מוט ארוך ומחודד עטויים בשמיכות צמר צבעוניות. הליכתם גאה, אצילית ושקטה עד שמתכוונים לצלמם כי אז הם הופכים את עורם ונעשים לתוקפניים וקולניים בדרישה לכסף. הכפרים שלהם הם מקבץ של חושות עגולות עלובות ונמוכות בנויות טיט ומכוסות בענפים ליד מכלאות רבועות נמוכות עוד יותר. את בקרם וצאנם הם רועים בשטחי השמורה בינות לחיות ולטורפיהם ומוזר ככל שיהיה כנראה שהאריות מכבדים אותם ואינם פוגעים בהם לרעה או שבשרם פשוט אינו ערב לחיכם, כי שנים שלא ידוע על תקריות אלימות ביניהם.
השמורה מרה היא הספארי הכי מבוקש בקניה. המשך של הסרנגטי בטנזניה כאשר בעלי החיים נודדים בעדרים עצומים בין המדינות בעיקר בתקופה הירוקה שמיולי לאוקטובר. כנראה שהחיות שראינו לא קראו את הספר, ואולי נמאס להם למלא טפסים ולחכות לויזה - הן פשוט בחרו שלא לעזוב את קניה ורעו בהמוניהן באחו הצהוב יבשושי ולאורך הנהר טאלק שם צומח מעט עשב ירקרק. אין תחליף לשמורה הזו, יש פה עשרות קילומטרים של שטחים נרחבים וחיות בלי סוף בכמויות עצומות, וזה עוד לפני הנדידה הגדולה. אי אפשר להשוות אותה עם סמבורו, למשל, למרות שהאופי שלהן דומה (מדברי) בחודשים הללו. לטעמי כשהזמן מוגבל רצוי לבחור רק באחת משתיהן ולוותר על שעות של קפיצות ביניים בדרכים המצ`וקמקות. למרות שאהבתי את הסמבורו הקומפקטית ביחס ועם המינים המיוחדים לה, אין ספק שלא ניתן לוותר על המרה, והיא עדיפה מבחינת המגוון והעושר.
הגענו ללודג` "סימבה" ("אריה" בסוואהילית - תשאלו את דיסני) לארוחת צהריים מאוחרת. המזון מצויין והחדרים בביתני עץ על גדת הנחל נחמדים ביותר. למדתי להעריך את העובדה שהם ממוקמים בקומה השניה כשחזרתי למרפסת המסעדה וגיליתי שני תנינים גדולים רובצים מנמנמים מתחת, לא רחוק מגדר חשמלית סימלית בת שלושה חוטים חלודים, אבל מה לעשות שבדיוק היתה הפסקת חשמל (שחזרה לפחות עוד ארבע פעמים בזמן שהותנו)? רצוצה השתרעתי ליד הבריכה בחברת הלל והתפללתי שהתנינים לא יחליטו לנסות מים מוכלרים. ויתרתי על סיור אחר הצהריים וכמובן הפסדתי את הצ`יטה, בייבי ג`ירף, ושני מלכי ג`ונגל מחפשים אהבה. החברה לא חוזרים, כבר שבע, ובי נעורה פולניה מודאגת. לפי חוקי המקום מותר להסתובב בשבילים רק עד שש וחצי. אז אולי עוד פנצר? אולי התקלקל הרכב ואי אפשר לתקן או להזעיק עזרה (הטלפון הסלולרי אינו קולט כאן ומיכשור תקשורת אלטרנטיבי אין)? ואולי אי אפשר לשוב ברגל בגלל הטורפים?
הלל צוחק לדאגנותי המופרזת אך בדיעבד מסתבר שהיה בה מן הצדק (ואני מתפתה להרגיז ולהוסיף: "מה זאת ת`ומרת - צודקת כרגיל!"). נשבר חלק מהותי בגלגל הרכב ודיוויד, הכל-יכול שהיה מכונאי בעברו, פרק את הגלגל מהציר ופתח את קרביו והעניק טיפול מקיף בגראז פרטי משלו תחת השמיים המאפירים שבלב הסוואנה כשעיניים נסתרות צופות בו. הוא יהרהר שוב על נכונות שיקול הדעת הזה למחרת אך בל אקדים את המאוחר.חגגנו את שיבתם בשלום של בנינו וחברינו בקוקטיל וארוחה טעימה. המסאים רקדו לכבודנו זימרו וקפצו קפיצות משונות לגובה רב ברגליים יחפות כשהם מנגנים על כל סיר וצלחת. מזמור "הפי בירס דיי" במסאית נשמע הורג במיוחד כשהזוכה היא תיירת יפנית בגובה מטר בקושי וקולה כעורב שהצטרפה לקפיצות ולקריאות ההידד. כמו מחזה שכתב תסריטאי שיכור. אין מה להגיד - לא לזה פיללתי כשיצאתי לספארי. האדם הוא החיה הכי משונה.
גם אני דילגתי בשביל לחדרי - מחמת רעשים לא ברורים ופחדים עמומים, שועטת במדרגות ונועלת אחרי את הדלת. שוב הפסקת חשמל. לילה טוב וחלומות נעימים, הלוואי. האמת שחלמתי על היפו שמסתובב במיטה שלי, כנראה מחפש את הכפתור להשתיק את היפנית.
