סכנות בריאותיות בקניה
להיות חולים יכול להיות נחמד לפעמים. אפשר להשאר במיטה כל היום, לקטר קצת, להתפנק קצת. החברים המודאגים קופצים לבקר או מתקשרים וההורים מכינים את האוכל שאתם הכי אוהבים. אפשר לראות כל היום טלויזיה, להתבטל בלי ייסורי מצפון - בקיצור, תמיד חשבתי שלהיות חולה מדי פעם זה ממש ממש לא רע. מסתבר שזה לא תמיד כך. לילה אחד, התעוררתי עם כאבי בטן, בחילות נוראיות ומצאתי את עצמי נודדת במשך כמה שעות מהמיטה לחדר האמבטיה ומהאמבטיה למיטה. בבוקר כבר הרגשתי שעלה לי החום, אבל כהרגלי בארץ (אני לא מתלהבת מרעיון הפגישה עם אנשים בחלוקים לבנים) החלטתי עדיין לא לפנות לרופא. כך עבר יום שלם בהרגשה נוראית, עייפות וחום שלא יורד, ובערב כבר היינו די מודאגים מהמצב והחלטנו לפנות לרופא.
אז ככה - בקניה מתים בעיקר משני דברים - המקום הראשון וה"מכובד" שמור למחלת האיידס, שמהווה בעיה רצינית ביותר בקניה ובכל אפריקה. את הכותרות הראשיות במהדורות החדשות תופסות ידיעות על המחלה - סטטיסטיקות על מספר חולים או על מספר יתומי איידס (שהוריהם מתו מן המחלה), ראיונות עם נשאים או חולים, דרכי מניעה של התפשטות המחלה ועוד. גם לכנסיות ולכמרים תפקיד חשוב בהעלאת המודעות של הציבור לדרכי ההדבקה. חשוב לציין שלעיתים דווקא אותם כמרים מפיצים בקרב האוכלוסייה אמונות שווא בנושא דרכי הריפוי מהמחלה. על פי אחת מאמונות השווא הללו, גבר יכול לרפא את עצמו ממחלת האיידס אם ישכב עם בתולה. אמונה זו מביאה למקרי אונס מזעזעים רבים ברחבי המדינה, שבחלקם מעורבות ילדות קטנות, שמלבד טראומת האונס עשויות להפוך לנשאיות או חולות בעצמן.
במקום השני והלא פחות מכובד "מככבת" המלריה שהיא מחלה המועברת באמצעות יתושים. מרגע ההדבקות קיימת תקופת דגירה, ולאחריה סימפטומי המחלה הראשונים עלולים להטעות מכיוון שהם דומים לאלו של מחלת השפעת - כאבי ראש, חולשה, כאבי פרקים, חום, הזעות. במידה ולא מקבלים טיפול מיידי, עלולה המחלה להחמיר ובמקרים מסויימים אף לגרום למוות. באיזור נאיוואשה מספר מקרי המלריה מועטים ביותר ואף נהוג לומר כי "בנאיוואשה אין מלריה", אך על מנת למנוע סיכון מיותר, וכיוון שלבית החולים המקומי לא ממש, או יותר נכון - ממש לא רציתי להגיע, הוקפץ במיוחד עבורי, בשעה תשע וחצי בערב רופא למרפאה מקומית בעיר. כנראה שלעצם הפגישה עם הרופא יש אפקט פסיכולוגי כי כבר הרגשתי טוב יותר.
הגענו לשערי המרפאה ושם כבר חיכה לנו רופא הודי חביב ביותר - ד"ר קאן, שסוודר היה כרוך סביב כתפיו כמנהג האירופאים. בטיולינו הקודמים הספקתי להיות בבית חולים בבוליביה (חשבתי שנעקצתי על-ידי חרק בשם "וינצ`וקה" שמעביר פרזיט מסויים שגורם לדום לב), בבית חולים בצ`ילה (היה חסר לי חיסון נגד דלקת קרום המוח), במרפאה מקומית בהודו (נחתכתי ברגל מברזל לפני טיולים גמלים ודן התעקש לחטא את זה), ולא לשכוח את "קפלן" ברחובות (ולא - אני לא היפוכונדרית!!!!), אך מסתבר שלכל מרפאה יש אופי משלה. המרפאה של ד"ר קאן נראתה כאילו יצאה מצילומים של שנות ה-50 בארץ (או לפחות כמו שאני מדמיינת). מרפאה קטנה וצפופה, ריהוט חום וקצת בלוי, קירות מכוסים בפוסטרים של כליות, כבד, לב (כמו שיש בקורסים באוניברסיטת תל-אביב מתקופת מנדלסון), וכל מיני מכשירים שחשבתי שקיימים היום רק בקיטים של משחקים לילדים קטנים.
ד"ר קאן בדק עיניים, גרון, בטן והחליט שכנראה מדובר בהרעלת מזון די חמורה, אבל לפחות לא מלריה. ליתר ביטחון, נערכה לי בדיקת מלריה, שלהפתעתי התגלתה כבדיקה מאוד פשוטה; דוקרים את האצבע ולאחר כחצי שעה- שעה מסתכלים במיקרוסקופ, וכאן אני שוב שולחת לכם הקוראים שאלה, והפעם לביולוגים - מעניין אותי מאוד מה בודקים במיקרוסקופ, אתם מוזמנים לכתוב! הרופא גם צייד אותי בכחמישה כדורים צהובים, עשרה אדומים ועוד כמה ירוקים, עם הוראות מדוייקות איזו קומבינציית צבעים לקחת ומתי, אבל כבר הרגשתי יותר טוב ורק בבית נזכרתי ששכחתי אותם במרפאה. בכל מקרה, אני לא אוהבת לקחת תרופות עפ"י צבעים, וכשהתקשר הרופא בבוקר למחרת לבשר לי שלא הצטרפתי לבריגדת נשאי המלריה, הרגעתי אותו שאני מרגישה טוב יותר ואת הכדורים הצבעוניים אשאיר לו עד לפעם הבאה. ולמוסר ההשכל - עוף קפוא מהסופר המקומי בנאיוואשה אני כבר לא קונה, אלא עושה ייבוא אישי מרשת המזון הגדולה "נקומט" בניירובי.
שופינג בניירובי
ולאחר כמה ימי מחלה במיטה, החלטנו לנסוע להתעודד בעיר הגדולה, ניירובי, למסע "שופינג" (איך לא?!) בשווקי העיר. אני הולכת להתוודות על דבר שבוודאי יגרום לכמה מכם שטיילו בקניה וברחו מניירובי כל עוד נפשם בם להרים גבה - אני מתחילה באמת ובתמים לחבב את העיר המבולגנת, רועשת, מזוהמת ומסוכנת הזאת. למה? אולי בגלל העובדה שאנחנו גרים באיזור כ"כ שקט, אולי ההזדמנות לשבת בבתי קפה מערביים עם קרואסונים, סופגניות ועוגות טעימות נוספות (אני חולה על מתוק!!), אולי השווקים המקסימים המקומיים, ואולי בגלל העובדה שאני מסתובבת ברחבי העיר עם רכב ולעיתים עם נהג שמתמצא ברחובות העיר, בכל מקרה - טיול שופינג לניירובי כבר מזמן הפך אצל תמי, גל ואצלי לבילוי קבוע.
עד שלהי המאה ה-19, העיר ניירובי לא הייתה קיימת. מיקומה באמצע הדרך בין מומבסה לאוגנדה, סייע להתפתחותה כאשר החלו הבריטים בסלילת הרכבת ממומבסה לאוגנדה, הביאו עמם עשרות אלפי פועלים, ובמהרה הפך המקום לעיר אוהלים. בשנת 1900 כבר הפכה לעיר וכעבור חמש שנים ירשה את מקומה של מומבסה כעיר הבירה של איזור השליטה הבריטי במזרח אפריקה. כיום זו העיר הגדולה ביותר בין קהיר ליוהנסבורג.
לדיזינגוף סנטר המקומי קוראים פה Sarit Center כנראה על שם בתו של היזם הישראלי שבנה את מרכז הקניות, כך לפחות נאמר לי. המקום נראה כהעתק של דיזינגוף סנטר בארץ - גם פה יש מפלסים רבים, גם פה יש שני חלקים למבנה, וגם פה אני לא תמיד יודעת איפה בדיוק אני נמצאת. יש פה בתי קפה חביבים (קפוצ`ינו נ-ה-ד-ר בקומה השנייה!!), כמה מסעדות של אוכל מהיר, ו-Whimpy - המבורגר, צ`יפס וקולה כמו ב"מקדונלד". אם בא לכם מקום קצת יותר בסטייל, אני יכולה להמליץ על ה- Village או "קניון ארנה" בקניה. קניון יפהפה, מסעדות טובות, בתי קפה, חנויות יוקרתיות, מחירים מוגזמים, בקיצור "צפון" ניירובי.
מלבד מזג האוויר החמים, פה ממש מרגישים באירופה -לבנבנים ולבנבנות, בלונדינים ובלונדיניות, עם שיער חלק וארוך, פוני, וחליפות מחוייטות (עובדי שגרירויות באיזור). אם בא לכם לעשות גיחה קטנה למערב בזמן הטיול בקניה - זה המקום!! ואם בפיצ`פקס חשקה נפשיכם - אין כמו סיבוב בשווקים (רק תמיד שימו לב לתיקים, ארנקים, ולהתרחק ממקומות שוממים)! יש שוק קבוע כל יום מול ה - "Sarit Center" בו אפשר לקנות מסיכות, פסלים מעץ, פסלים מאבן, חפצים של בני שבט המסאי, כלי נגינה, סלסילות קש ועוד. השוק הוא למעשה אוסף של חנויות קטנות, צפופות ועמוסות, עם מעברים צרים ביניהם, סוחרים חייכנים ומפולפלים שלא מפסיקים לצעוק "Jambo", "Karibu" ואפילו מילים כמו "שלום", "אריק שרון" ואפילו "משא ומתן" (כמובן שהם מזהים ישראלים מהר מאוד). לעיתים המחירים ההתחלתיים פה הם בגדר שערורייה של ממש, עד כדי כך שכבר קנינו פה דברים בשליש ורבע מהמחיר ההתחלתי (בתור נכדה של סוחר ממחנה יהודה, אני לא ממהרת ליפול בפח ויכולת ההתמקחות היא כנראה בדם). אבל כמובן - הכל ברוח טובה, עם חיוך והרבה סבלנות!
שוק נוסף, אך קצת יותר ממוסחר ויקר, מתקיים בימי רביעי בשבת ב- Village. בעקרון אלה אותם חפצים עם הבדלים קטנים פה ושם, ולעיתים אפילו אותם סוחרים (כבר פגשתי "חברים" מהשוק השני). השוק מתקיים בקומת הגג של הקניון ומגיעים אליו תיירים רבים. פה, המחירים ההתחלתיים לעיתים שערורייתיים בריבוע.
בית היתומים לפילים וקרנפים
ודווקא ליד העיר הסואנת ומלאת זיהום האוויר הזאת, יש גם אתרים לאוהבי טבע. אחד מהמקומות המקסימים, שממש נושקים לעיר הוא בית היתומים לפילים וקרנפים "The David Sheldrick elephant and rhino orphanage". המקום צמוד לגן הלאומי של ניירובי, ופתוח לקהל הרחב בכל יום בין השעות 11:00 ל-12:00 בבוקר בלבד. הכניסה חופשית, אך מצפים מהתיירים (ואף מזכירים להם...) לתרום כסף בכניסה או ביציאה. הקרן לזכרו של דיוויד שלדריק The David Sheldrick Wildlife Trust, שהיה פעיל מאוד בפעילות שמירת טבע בקניה והקים את Tsavo East National Park הוקמה ביוני 1977. הקרן עוסקת בשימור הטבע של קניה, ובמסגרת זו קיימים בית היתומים לפילים ולקרנפים. דפנה שלדריק הרכיבה בתחילת שנות השישים את החלב בו מאכילים עד היום את הפילים והקרנפים הצעירים, וכן היתה מעורבת בתכנון השבתם אל הטבע ואל האוכלוסיות הטבעיות. בתחילת שנות השבעים גודל בהצלחה הפיל היתום הראשון ע"י דפנה שלדריק, ומאז ועד היום גודלו ושוחררו לטבע מעל 40 פילים צעירים, שלולא מקום זה, היו בוודאי מתים.
אני כבר ביקרתי בבית היתומים פעמיים, וכל פעם נהניתי מחדש!! בתחילה מגיעים הקרנפים עם המטפלים שלהם. הם מגיעים די קרוב לקהל התיירים, ולראות חיה כזו גדולה , שנראית קצת כמו דינוזאור קדמון, ועוד מקרוב- זו בהחלט חוויה מדהימה! בעוד המטפלים משחקים איתם, שופכים עליהם בוץ, ועושים סיבוב באיזור, מסבירים מדריכים מקומיים על הקרנפים, שמותיהם, מהיכן הגיעו ועוד פרטים מעניינים על חייהם. לאחר מכן מגיעה האטרקציה העיקרית - הפילונים!!! כאן לא צריך להתאמץ יותר מדי או לחפש יותר מדי - בין רגע הופיעו כשמונה פילונים צעירים, אנרגטיים וחייכנים (נשבעת לכם!!) מלווים במטפלים שלהם, ומלאו את הרחבה! עשרות מצלמות התחילו לעבוד שעות נוספות (פוג`י וקודאק עושות פה לא מעט כסף) על מנת לתפוס כל זוויות, תנועה, או הנדת ראש של הפילונים הקטנים (אני אישית צילמתי 36 תמונות של פילים שותים חלב מבקבוקים....). המטפלים משקים אותם חלב, מאכילים אותם במעט ענפים, ומשחקים איתם בעזרת כדורגל וצמיגים.
בפעם השניה שביקרתי שם (ולצערי לא הבאתי את המצלמה) ערכו לפילונים אמבטיית בוץ במרכז הרחבה, אליה נכנסו כולם, התרפקו אחד על השני, התפלשו בבוץ, והתנהגו ממש כמו ילדים קטנים!! אפילו גילויי קנאה ניתן לראות לעיתים בין הפילים אם הם במקרה חושדים כי אחד מהם מקבל יותר תשומת לב מן האחרים... מסתבר שעורם של הצעירים רגיש מאוד לשמש, ובהעדר אמא פילה שתצל על בנה, לעיתים נאלצים המטפלים להסתובב עם מטרייה ולהצל בעצמם על "בנם" המאומץ.... כבר הזכרתי את המדריכים שבמשך כל שעת הביקור מספרים פרטים מאוד מעניינים על פילים בכלל ועל אותם יתומים בפרט- שמותיהם, הנסיבות שבהם התייתמו, האופי שלהם, תהליך החזרתם לטבע ואנקדוטות. המקום מהווה אטרקציה אמיתית למבוגרים ולילדים ואני ממליצה לבקר שם מכל הלב!!
ולסיום, אני רוצה לצטט קטע שנכתב ע"י דפנה שלדריק ולדעתי אומר הרבה:
אז תחשבו על זה כשאתם מסתובבים בשווקים בקניה או באפריקה ורואים חפצים עשויים משנהב.
ועד לפעם הבאה!
