ניירובי - 17.8-19.8
אחרי טיסה של שעתיים מאדיס אבבה אנחנו נוחתים בניירובי, בירת קניה. כולם יורדים מהמטוס אל תוך תוהו ובוהו. אף אחד לא יודע לאן צריך ללכת ואנחנו הולכים אחרי קבוצה של תיירים. אחרי כמה דקות של בלבול, במהלכם מצאנו את עצמנו בדיוטי פרי, אנחנו מגיעים למעבר הגבול. אנחנו נדרשים להציג פנקס חיסונים ולשלם על אשרת כניסה. אנחנו שואלים את הפקיד אם ניתן לשלם במטבע אחר חוץ מדולר והוא עונה לנו : fifty dollars . אני מנסה לשאול אותו כמה פעמים אם אוכל להשתמש בויזה והוא שוב עונה באותה תשובה : fifty dollars! אנחנו מגישים לו את הדרכונים ולפני שמספיקים להעביר לו את הכסף הוא נובח לעברינו : where is the fifty dollars?. אנחנו מעבירים לו את הכסף והוא מחתים את הדרכונים בזריזות ומסלק אותנו משם. קבלת פנים נפלאה, אני חושבת לעצמי.
באולם היציאה קופץ עלינו איש גדול ממדים המציג את עצמו כ- Big Henry. הוא מציע לנו מונית לעיר. אנחנו מנסים להתקשר לאכסניה שהמליצו לנו עליה אבל לא מצליחים לתפוס את המקום. אנחנו מסכמים עם הנהג שייקח אותנו לראות מלון אחר בעיר. הוא לוקח אותנו למלון שקט אבל מפתיע לטובה בניקיון ובגודל העצום של החדרים. המקום חדש לגמרי, עדיין המזרונים עטופים בניילון והמצעים מבהיקים ולבנים. אנחנו מחליטים להישאר שם ואז ביג הנרי מציע לקחת לסוכנות הנסיעות שלו. רק אז אנחנו מבינים שהוא לא ממש נהג מונית. אנחנו מסכימים לבוא לסוכנות שלו למחרת.
המלון שנקרא פשוט "טוריסט הוטל " נמצא ממש במרכז העיר ואנחנו יוצאים להסתובב ולהתרשם. ניירובי מכה אותנו בהלם. ישר מאדיס אבבה הלא מפותחת אנחנו נוחתים הישר אל תוך עיר מודרנית לחלוטין, רועשת וסואנת. הרחובות מלאים באלפי הלכי- רגל והמדרכות עמוסות בדוכנים המציעים בגדים, תיקים ונעליים. הכבישים צפופים במכוניות ובעיקר במיניבוסים צבעוניים המכונים : matatu. נהגי המטאטו מצפצפים ללא הרף ונדמה שיש תחרות בין הנהגים, מי יחריש יותר אוזניים... הנהגים משמיעים מוסיקה רועשת כמו בדיסקוטקים ויש להם אורות צבעוניים מהבהבים כדי להשלים את האווירה. כל כך צפוף בעיר שאי אפשר ללכת מבלי להתנגש באנשים או מכוניות. הרגשנו שהעיר צפופה ומחניקה ואין לאנשים בה מרחב נשימה. הלכנו לחפש מקום לאכול והתלהבנו לגלות מכשירים מודרניים כגון מקררים ואוכל מערבי בשפע. הרחובות מלאים במסעדות מזון מהיר המוכרות בעיקר עופות ( שלם, חצי ורבע ) וכמובן צ`יפס.
בערב אנחנו לוקחים מונית לקולנוע הנמצא מרחק של מספר רחובות מהמלון. בלילה מסוכן להסתובב ברגל ולכן רצוי לנסוע ממקום למקום במונית. אנחנו קונים כרטיסים לסרט "גברים בשחור 2" במחיר של 200 שילינג (בערך עשרה שקלים ). אנחנו צופים בפרסומות ופרומואים באנגלית ואז לפתע אנחנו מתבקשים לקום להמנון. על המסך מתנוסס דגל קניה וברקע מתנגן ההמנון הלאומי. כל היושבים באולם קמים ושרים. אנחנו משתדלים לא לצחוק מהטקס הפתאומי באמצע הקולנוע. הסרט הוא באנגלית ללא תרגום. השפה האנגלית היא שפה רשמית בקניה כמו הסווהילית. הדבר המוזר הוא שלקנייתים אין שפה כתובה ולכן כל העיתונים, שלטים והספרות הכתובה הם באנגלית. ההשפעה של האנגלים על התרבות היתה כה חזקה שהשתמרה עד היום. דבר נוסף שבולט עוד מימי האנגלים הוא העובדה שהמכוניות נוסעות בצד שמאל של הכביש, דבר שמגדיל את הסכנה להידרס ברחובות ניירובי. אנחנו חוזרים במונית למלון ומנסים ללכת לישון, אבל אז מתגלה החסרון הגדול של המלון - הרעש. צפירות של מטאטואים ומוסיקה רועשת מהבר שלמטה. אנחנו מעבירים לילה חסר שינה ונרדמים רק לפנות בוקר מרוב עייפות.
בבוקר אנחנו מגלים שביג הנרי מחכה לנו מחוץ לחדר ולפני שאנחנו מספיקים לפתוח את העיניים ולשטוף פנים הוא מסתער עלינו בברכת " good morning !Now we are going to my office to book safari! " . אנחנו לא אוהבים את העובדה שהוא נדבק אלינו בצורה כזאת ולוקחים את הזמן. אנחנו מתלווים אליו אל משרדו, ומקשיבים להצעותיו שלו לטיולי ספארי. כשאנחנו מבקשים ללכת לאכול ארוחת בוקר ולבקר במשרדים אחרים הוא מצמיד לנו ללא הסכמתנו שני "קרציות" שעוקבים אחרינו ונכנסים אחרינו לכל משרדי חברות הספארי. אנחנו מתעצבנים ומנסים להיפטר מהם ללא הצלחה. אני מבקשת מהם בנימוס שיעזבו אותנו בשקט ולא יעקבו אחרינו. כשאנחנו מבינים שלא יעזבו אותנו בשקט אנחנו נכנסים למונית למלון אשר נמצא מרחק קצר משם רק כדי להיפטר מהם. כאשר אנחנו מגיעים אנחנו נדהמים לגלות אותם ממתינים לנו בכניסה למלון. אנחנו רצים למעלה ולוקחים את התיקים ועולים חזרה למונית שחיכתה לנו למטה. אנחנו מסתלקים משם מהר ונוסעים לאכסניית התרמילאים upperhill campsite הנמצאת במרחק ניכר ממרכז העיר, בשכונה יותר שקטה.
באכסניה אנחנו פוגשים הרבה ישראלים, לראשונה בטיול. נחמד לפגוש ישראלים אחרי זמן רב ובעיקר נחמד לקבל את כל העצות המועילות על רגל אחת תוך שלוש דקות מהרגע שהגענו למלון. כדי להימנע מהצקות וחוויות לא נעימות כפי שהיו לנו בבוקר, אנחנו סוגרים עם חברת ספארי שעובדת עם המלון. בערב הולכים לאכול במסעדה קטנה שנקראת mama`s, מסעדה עם אוכל מקומי זול. בדרך כלל אוכלים שם chapatti מן מאפה הדומה למלאווח ורוטב ירקות סמיך המורכב בעיקר משעועית הנקרא vegetable stew. אנחנו שבים למלון ומתכוננים לקראת היציאה לספארי, הרגע לו חיכינו כל כך ובמקרה של מוסא הרגע שעליו הוא חולם שנים...
*לצערנו הכתבה אינה מלווה בתמונות כי חששנו לגורל המצלמה בניירובי ולכן היא נשארה עמוק עמוק בתיק...
