לראות את נאפולי ולמות

נאפולי. העיר החיה, התוססת והצבעונית ביותר באיטליה. יש לה קסם מיוחד לעיר הזו. כתבתנו מטיילת בעיר ומביאה רשמים.
אתי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לראות את נאפולי ולמות
© pandionhiatus3/depositphotos

קסמה של העיר

הפתגם העממי האיטלקי אומר "לראות את נאפולי ולמות". מאוחר יותר הועלתה הסברה כי הפתגם הזה הינו שיבוש של "הצעה" לראות את נאפולי ואת העיר מורטה, שהיתה עיר נוספת, לאורך המפרץ דרומית לנאפולי. מורטה=מוות. מי בחר את השם לעיר? ולמה? הפעמים היחידות שהיינו קרובים למורטה בביקורנו בנאפולי היו כשחצינו את הכביש. אופנועים דוהרים לכל עבר, פחד אלוהים. איך אפשר לחצות את זה? מה שכן, לאחר מספר חציות וכשלונות הכתה בי תובנה- בנאפולי התנהג כמו בניו דלהי: התעלם מהתנועה וחצה את הכביש בקצב אחיד ובלי תנועות מפתיעות, התנועה תדע להימנע ממך. עבד, עובדה.

נאפולי. העיר החיה, התוססת והצבעונית ביותר באיטליה. עיר שכולה ערסים, גברברים איטלקיים בקוצים מוקפדים, נשענים על וספות ושורקים לבחורות במיני קצר וקוקו באמצע הראש ופוני עם פן. שכונה אחת גדולה של ילדים משחקים כדורגל מתחת לפוסטרים דהויים של מראדונה משנות השמונים. נאפולי מקסימה. כך גם מפרץ נאפולי, על חופיו ומצוקיו התלולים. אנחנו בילינו 6 ימים בנאפולי, מתוכן הקדשנו שלושה ימים (קצת פחות) לעיר עצמה, יום לאי המקסים קאפרי, יום לסיור בפומפיי ויום וקצת לנסיעה בדרך אמלפי המקסימה. יופי של שישה ימים, החופש קורא לי...

לתחילת הכתבה

מה עושים בעיר

להסתובב ברחובות ולאכול מתוקים, ואז להסתובב עוד ברחובות ולאכול עוד מתוקים, ולהתבונן בכביסה המתנפנפת ובדוכני הירקות, להקשיב לדיאלקט המקומי המתנגן של האיטלקית ולאכול מתוקים... ובעצם, מה עוד יכול לבקש אדם? פיצה? ביקשתם- קיבלתם, אבל לאכול רק במקומות עם תו התקן של נאפולי וסמל הליצן "ורה", מבטיח איכות ומקיים. אה, וחייב שתהיה במסעדה לפחות תמונה אחת משנות השמונים של מראדונה אוכל פיצה, ובעל המקום מחבק אותו ומחייך חיוך שמבליט את לחייו השמנמנות (ו` השיוך במילה לחייו יכולה להיות משוייכת לבעל המקום כמו גם למראדונה. ואני בכלל העליתי השערה שאולי לא הסמים הרסו למראדונה את הקריירה, אולי זאת הפיצה של נאפולי. עשה רושם שהוא אכל בכל פיצריה בעיר, ותאמינו לי יש הרבה כאלו).

אתרים? אפשר ללכת לראות, אבל זה לא הקסם האמיתי של העיר. בנאפולי הייתי ממליצה לכם ללכת לראות את שתי הכנסיות ב- Piazza del Gesu Nuovo, את הדואומו, את המוזיאון הלאומי (אין בעיית התמצאות, יש לו תחנת מטרו משלו) ואת המבצר החדש (Castel the Nuovo) והיפה (אבל רק מבחוץ, המוזיאון בפנים לדעתי לא שווה את הכניסה). מעבר לכך, התמקדו בביקור דו-יומי בחנויות המתוקים, התבוננו בילדים שמשחקים כדורגל בפיאצה דנטה ונסו לצלם כביסה שהפכה זה מכבר לסימן ההיכר של נאפולי. טיולים רגליים לאורך הטיילת ב- Villa Comunale אחרי הצהרים פותחים את התיאבון לקראת הפיצה של הערב, שתקונח במתוקים... תענוג (תאמינו לי, לא סתם אני מתמקדת במתוקים, ואלון יעיד). והכי חשוב, תנו לעצמכם ללכת לאיבוד לפחות פעם אחת ברחובות של נאפולי.

אגב, המלצה חמה- לדעתי ה-Highlight של נאפולי והיצירה הכי יפה בה (ואחת היפות בכלל), שאסור בשום פנים ואופן לפספס, הינה פסל שנקרא Veiled Christ- ישו מכוסה בוילון, שנמצא בכנסיה Cappella di San Severo. זהו אחד הפסלים הכי יפים שראיתי מעודי. הוילון שנופל על ישו מפוסל בצורה כל כך עדינה, דקיק ושקוף, הקפלים, האימרה. מדהים. עבודת אמנות. בכנסיה עצמה עוד מספר פסלים שראויים להתבוננות מעמיקה, לא לפספס (ויש הנחה לסטודנטים).

לתחילת הכתבה

פומפיי ודרך אמלפי

פומפיי: מכירים קיסריה? (כל בנות ובני חדרה תמיד לקחו לשם את הדייטים שלהם... מין קטע כזה, גם יענו רומנטי וגם יש הרבה פינות חשוכות). אז פומפיי=קיסריה, רק בגדול, בענק, עיר שלמה, רחובות רחובות של בתים שנחרבו עם עמודים ושאריות של פסיפסים. הולכים עד שכואבות הרגלים. אולי בגלל שאני באה מארץ שבה הורדוס השאיר על כל מטר חורבות עם עמודים ופסיפסים, לא היה לפומפיי את אותו האפקט עלי שהיה לה על התיירים האמריקאים או הצרפתים (שהיו שם בהמוניהם), אבל אי אפשר להתעלם מיתרונות הגודל. מעורר מחשבה. גם הגופות, שהשתמרו בתוך מעטפת האבק הוולקני, מעוררות מחשבה, וכל זאת על רקע תפאורת הווזוב הניצב מנגד, שמעורר מחשבה בעיקר על דרכי מילוט...

דרך אמלפי: כביש מדהים, המתפתל מהעיר סורנטו (Sorento) עד העיירה אמלפי (Amalfi). קצת יותר מ-40 קילומטרים של מצוקים תלולים, הנופלים אל תוך ים כחול. היום בו שכרנו רכב ונסענו על דרך אמלפי היה היום הנהדר ביותר בכל הטיול שלי בדרום איטליה. טבע, ורוח, וים וכחול, והרים ופרדסים של לימונים צהובים. חופש אמיתי מלווה ברוח של ים, שפותחת את הנשימה יחד עם שירים נפוליטנים ברדיו אמלפי. את 40 הקילומטרים הללו גמענו לאחר עצירות מרובות להתפעלות, התבוננות וצילום בקצת יותר מ-5 שעות, ובכיף. הגענו לצפות בשקיעה בעיירה ראבלו (Ravello), שממוקמת על גבי מצוק בדיוק מעל אמלפי והדרך אליה מספקת נוף מדהים של פרדסי לימונים. בילינו את הלילה בגסטהאוס בעיירה פוזיטאנו (Positano) והגעתי להחלטה אסטרטגית- כאשר ימאס לי להיות עורכת דין, אני אנהל גסט-האוס בפוזיטאנו. נוף מצוקי כמו בדראמסלה, עם עננים וים מלמטה, שהופך את החיים להרבה יותר יפים. אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהייתי צריכה להמליץ עליו באיטליה בכלל, זה היה נסיעה בדרך אמלפי (טוב, אולי לא כדבר האחד אבל בהחלט בשלישיה הפותחת...).

ניסוי קצר: בואו נראה מה יקרה אם ניקח אדם ממין זכר, מלאום איטלקי, נשים אותו במערה חשוכה שגודלה כ-100 מטר רבוע ונעסיק אותו כמדריך תיירים, שצריך להעביר את אותו הסיור בערך 30 פעם ביום, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ללא אור שמש או אויר צח. רוצים לגלות? כנסו למערת האיזמרגד שעל דרך אמלפי. הכניסה שווה ולו רק בגלל המדריך המסובב לגמרי, שמתאר כל אבן במערה בתאור הזוי אחר. אני הפסקתי להקשיב והתגלגלתי מצחוק בשלב של "לוקי לוקי, הסלע הזה נראה כמו מוסוליני עם ידיים על הראש...".

מה עדיף- נהג אחד שיכור או נהגת אחת פיכחת?
 טוב, לפני שאתחיל בסיפור אני חייבת להודות ולהתוודות. אני נוהגת כמו אישה (ומכיוון שאני אישה גם מותר לי להכליל ולצאת בהצהרות). מעשה שהיה כך היה: שכרנו אוטו (אין כמו לראות את דרך אמלפי מאחרי הגה, לעצור היכן שמתחשק, בטרנקילו). ואיפה עוצרים? כמובן בנקודות נוף, אבל אטרקציה נוספת ולא פחות אטרקטיבית היא דוכני הלימונצ`לו הפזורים לאורך הדרך. באזור אמלפי מגדלים לימונים. משני צדי הדרך משתרעים פרדסי לימונים, ואיך מנצלים את הלימונים הרבים הללו? מוסיפים להם כמות שווה של מי סוכר ואלכוהול טהור ומוכרים לתיירים- לימונצ`לו. אז מצאנו מסעדה עם נוף לים, הזמנו בקבוק, ויאללה... אני לא הצלחתי לשתות, היה גדולל עלי (בלימונצ`לו יש בערך 40% אלכוהול). אלון, לעומתי, לגם בקלילות הספק נאה של כשבע כוסיות, דבר שגרם לעורו להיות אדום מתמיד, לחיוכו להיות רחב ביותר, ולכישורי הנהיגה שלו להיות מוטלים בספק. אז נאמנים לאמרה "אם שותים לא נוהגים- בשביל זה יש חברים", אני מילאתי הפעם את תפקיד החברים ולקחתי את ההגה. ביג מיסטייק. יוג`. פעם ראשונה שאני נוהגת בחו"ל, אז למה לא בדרך אמלפי? דרך שגורמת לסיבובים של הירידות למכתש רמון להראות ישרים מתמיד... כמובן שכעבור כשעה (באופן צפוי להחריד אם כי מודחק) בחנתי לראשונה את עמידות הפח של המכוניות האירופאיות בשפשוף אלגנטי עם ב.מ.וו. כסופה ויפה, ותאמינו לי- לא עמיד משהו הפח האירופאי. ועל כך אני אומרת, אם האישה נוהגת- תרחיבו את הביטוח.

לתחילת הכתבה

קפרי

תיירותי? לאאאאא... תזכורת חיה לפלישה היפנית? מה פתאום... קפה בארבע יורו? שטויות... לא עושים עלינו קופה בכלל. אבל מה שכן, יפה יפה. איזה נופים... אנחנו לא נכנסנו למערה הכחולה, הספיקה לנו מערה אחת, אבל עלינו בשלושה כלי תחבורה שונים עד לראש האי והנוף יפהפה, מדהים. יש שם צוק שהייתי בונה עליו בית (עמיד מאוד לרוחות...) ומגדלת לפת. למטה פזורים המון בתי מלון עם בריכות ענק על קצה המצוק. אני ואלון עשינו בוקינג ל-2025, נקווה שעד אז יהיה לנו מספיק כסף. המלצה חמה למבקרים בקפרי- לעלות לכל נקודות התצפית האפשריות.

ולסיום בקטנה: זו הרי איטליה, אי אפשר לעשות טיול מקיף בלי לבדוק לעומק את נושא השופינג, נכון בנות? אז בדקתי. נכנסתי לי באחר-צהריים שימשי חיוור לחנות המוכרת ג`ינסים, וחשקה נפשי בג`ינס. אקדים ואומר כי אינני מהבנות הנכנסות לקסטרו ושולפות בקלילות גינס` 34, שיושב עליהן בצורה רפויה. החצי המרוקאי שלי מורגש. בארץ אני בימים טובים 38 לחוץ, אחרי תקופות מבחנים 40. אז שלפתי לי ג`ינס מידה 40 (בואו לא נכחיש, סמסטר באיטליה, גלידות, פיצות- שלום לכם ג`ינסים מידה 38). המוכרת, שדיברה איטלקית מתנגנת במבטא נפוליטני, פצחה בצחוק רועם למראה הג`ינס ששלפתי. כל כך רועם, שאחרי 5 שניות בדיוק האגו הנשי שלי היה אי שם מתחת לשטיח בתא המדידה. "דיס איז איטלי, נוט יורופ.." אמרה בצחוק, והגישה לי ג`ינס מידה 46. אני?! 46?...

קוראים ממין זכר מרימים גבה בתמיהה- "מה זה כבר משנה?". קוראות ממין נקבה מהנהנות בהבנה, וכאן המקום להסביר: נשים רגישות מאוד למספר המופיע על הפתקית הקטנה של המכנסים. לא אכפת לי שהג`ינס שלי נראה כמו אוהל 12, העיקר שעל הפתקית יופיע המספר 38. אנחנו חיות בהכחשה וטוב לנו עם זה. אז לאחר ששילמתי ממיטב כספי, בארוני נח לו כעת הג`ינס הראשון שלי במידה 46. אני חייבת להפסיק עם הגלידות והפיצות... והמתוקים...

לתחילת הכתבה

המדריך למטייל בגלקסיה- נאפולי

  • לישון בזול- בנאפולי בכל מדריך תיירים יפנו אתכם לגסט האוס שנקרא "Six Small Rooms. אני מצאתי את היחס בגסט האוס הזה קצת מתנשא. אם הגסט האוס מלא הם יפנו אתכם לגסט האוס פיראטי אחר, שהיה קצת פחות מהוקצע אבל גם קצת פחות מתנשא.
  • לאכול בפחות מ-5 יורו- מתוקים ובעיקר סברינות, קנולי, ואת הצדף מבצק עלים שממולא בריקוטה ותפוזים מסוכרים (אני לא יודעת איך קוראים לו).
  • לא לפספס- נסיעה לאורך דרך אמלפי עם עצירה ללימונצ`לו מול הים והרחבת הביטוח.
  • שמעתי ששווה אבל לא הייתי- סיור בבית האופרה של נאפולי.
  • אפשר לוותר- המוזיאון במבצר החדש (5 יורו! גנבים!).
  • לחובבי הצילום- השמש במפרץ נאפולי חזקה וגורמת לתמונות להיות דהויות. נסו לצלם בשעות בהן האור יותר רך, כגון שעות בין ערביים מוקדמות.
  • שימו לב- לחיים ולשמחה שמציפים את העיר, לפוסטרים של מראדונה ולרעמת התלתלים שעיטרה את ראשו בשנות השמונים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על נאפולי