קוסקו - תרבות, נופים ובילויים.

קוסקו היא אחת הערים הפופולאריות למטיילים בפרו, ומה הפלא, בעצם? העיר מקסימה, ואפשרויות הבילוי בעיר ובאיזור נפלאות. כתבתנו בשטח מספר על העיר, ראפטינג באיזור, וכמובן, גולת הכותרת, המאצ`ו פיצ`ו, אחד האתרים הידועים והנפלאים בדרום אמריקה.

ענבל

| 17/05/2010

מפגש עם קוסקו

המפגש הראשון שלנו עם קוסקו (Cusco) מצא אותנו חולים, אבל החלטנו בכל זאת לצאת לעיר, ללא מטרה ממשית. הגוזל אוהב לשוטט בסמטאות , וכך עשינו. עד מהרה תפס אותנו גשם, שבדרך כלל מגיע רק בשעות אחר הצהריים. הגשם תפס אותנו בשוק המרכזי (Mercado Central), שוק מקורה של בגדים, פירות, ירקות, בשר ודגים וגם מגישים שם אוכל בדוכנים ארוכים. איזה כיף של שוק! הכל צבעוני ובשפע. לא הכי נקי, אבל מלא אוירה.

לפתע, שמענו צעקות מהצד השני של השוק. צעדנו לכיוון, אבל הגענו אחרי העיניינים. שאלנו את הרוכלות, והן הסבירו שראש העיר הנוכחי רוצה לסגור להן את השוק (נדל"ן יקר), ועכשיו, לפני הבחירות, הוא בא לבקר בשוק. הרוכלים והרוכלות הראו לו והשמיעו לו את דעתם עליו בכך שזרקו עליו ירקות ופירות וצעקו עליו. הוא לא ממש הצליח להכנס לשוק, וברח.

לקראת ערב החלטנו שנלך לבדוק לגבי האפשרות לעשות רפטינג. לפני יומיים נכנסנו לסוכנות שנקראת Mayuc, שבה חברים של גוזל הדריכו בעבר, וכעת הלכנו לבדוק בחברה שנקראת Swissraft. החברה שייכת לאמא של חוזה, והוא המדריך הראשי. הוא הסביר לנו קצת, אבל כשהגיע אורן, ישראלי שעובד שם כמקשר בין הסוכנות לתרמילאים ישראלים, הוא העביר אותנו אליו. המסקנות היו כדלקמן: על אף שהרפטינג הנחשק באיזור קוסקו הוא על נהר ה- Apurimac, בימים אלה הנהר מאד גבוה, מעל רמה חמש, ומכיוון שעבר לא מעט זמן מאז גוזל חתר בקיאק בנהר גבוה, החלטנו לקחת את השייט על נהר ה- Urubamba. הובטח לנו דרגה 4.

ההתרגשות לפני הרפטינג הדליקה ניצוצות של אור אצל גוזל בעיניים. אני הייתי מלאת חששות, בעיקר מזה שיהיה לי מאד קר, שכן היה ערב קר במיוחד. כשהגענו למשרד בבוקר מצאנו אותו נעול. בינתיים, שתי בחורות אוסטרליות, קייט ואיב הצטרפו אלינו להמתנה -; הן יוצאות איתנו לרפטינג. מעט אחרי שהמשרד נפתח הצטרפו גם מייק מווילס ואמילי ומיכל מישראל. אחרי שהעמסנו את כל הציוד על הרכב, שילמנו, והתארגנו, יצאנו להקים את המחנה על שפת אגם קטן. השארנו את מרב הציוד במחנה, ניפחנו את סירת הגומי, קיבלנו תדריך קצר, ויצאנו לנקודה על הנהר משם נצא לשייט.

לבשנו "חליפות רטובות" וחולצות נגד מיים, קסדות על הראש ו... הופ למיים. כמה תירגולות קצרות ויצאנו לדרך. בהתחלה מאד חששתי (זכרתי את הראפטינג שלי בנפאל ב-1991 שהיה מטורף), אבל מהר מאד גיליתי שהנהר הזה רגוע. עד כדי כך רגוע שהיה משעמם. הרפטינג היה פשוט בזבוז זמן. לא הבנתי איך הגוזל הדריך רפטינג כל-כך הרבה שנים וממה הוא נהנה בדיוק. גוזל, ששט בקיאק, התהפך בגלל התנגשות מטומטמת עם קיאקיסט הבטיחות. הסתבר שהוא שתה די הרבה מי נהר, ובילה את הלילה קודח מחום.

באחד הימים, בעודנו שואפים ונושפים במעלה רח` Cuesta San Blas בואכה Plaza San Blas, צועדים לכיוון ההוסטל בו אנו שוכנים מספיק זמן בכדי שנכנה אותו "הביתה", חשבתי לעצמי "הולנד, מה רע בהולנד...". למה לא נסענו לטייל בהולנד? דווקא באנדים בחרתי, עליות וירידות. וכמו פני הקרקע כך גם מזג האויר: בשבוע שהגענו לקוסקו הימים היו בעיקר גשומים וקרים. בשבוע שעבר, רוב הימים היו חמימים ונעימים, הגשם הגיע בשעות אחה"צ המאוחרות או בלילה. אתמול הגשם התחיל כבר בשש וחצי בבקר ולא פסק עד לשעות הבוקר המאוחרות, מה שביטל את התכנית לסוע לשוק יום ראשון ב Pisac.

ריבוע של אור עם אפקט חממה על ריצפת החדר חודר מהחלון בתיקרה. אני, כמו חרדון, זזה בעקבות ריבוע השמש. מתפתלת, מתכווצת, מתמתחת, העיקר שכמה שיותר איברים יהיו בתוך אמבטיית השמש הקלושה.

באחד הימים יצאנו לסיבוב בעיר, פגשנו, שוב, כמו בכל פעם, את כל אותם מציקני הרחוב. מצחצחי נעליים, מוכרי גלויות, אלו שמציעים מסאג`, הילדות שמוכרות בובות סרוגות, מי שמציע טיול, סיור או מסעדה. אנחנו בהתעלמות. התחלתי להגיד לגוזל שאני מאד שמחה שאנחנו מצליחים להתעלם מהמציקנים. לא סיימתי את המשפט ואני שומעת אותו נובח על אחד המציקים, "No massage", ניסיתי להשלים את המשפט בשנית, אך הוא נובח שוב, "No shoe shine".

בהמשך הרחוב נתקלנו בילד שקיבץ נדבות. הגוזל שלף סוכריה, נתן לילד, במקום כסף, ופצח בפני הילד בנאום חוצב להבות על כך שאל לו לקבץ נדבות. שילך לבית הספר, ילמד חזק, ירכוש מקצוע ויהיה אדם מועיל לחברה. אני כמעט התעלפתי. כשהוא סיים את הנאום והמשכנו הלאה, הוא שאל אותי, חצי בצחוק, "את חושבת שזה עזר?"...דון קישוט... מאז הוא תפס עוד כמה ילדים בכדי להרביץ בהם מעט דרך ארץ. אולי, אולי לכשיהיו גדולים, הם יזכרו שכשהיו ילדים, איזה גרינגו אמר להם דברי טעם וזה ישפיע, ולו במעט על המשך חייהם. אשרי המאמין.

מאז, הגוזל פחות מטיף, אבל הוא בדעה שאם מציקים לו, הוא מציק בחזרה. הוא ממשיך לצעוק על המציקנים, עוד לפני שהם מציעים לנו שירות זה או אחר. לפעמים זה גורם להם לצחקק, לפעמים זה משתיק אותם בהפתעה. כל עוד זה משחרר את הגוזל ממועקה...אני מרוצה. ואם על המקומיים אנחנו מדברים, ובקישור לראשית הדברים, הרושם שלי, שרוב המקומיים (לא כולם, אבל רובם), כמו מזג האויר, קרים וקשים. אולי אלו המקומיים למודי התיירים. לא יודעת. זה הרושם.

לא ראיתי, אפשר לומר בכלל, גברים, הלבושים בבגדים מסורתיים. לעומת זאת, נשים רבות, עדיין לובשות את כובעי המגבעת, המשתנים מאזור לאזור, ממגבעות גבוהות מקושטות בסרטים, באיזור הוארז דרך מגבעות נמוכות, רחבות שוליים ורקומות באיזור ארקיפה ועד כובעים שטוחים עם מפית כתומה עליהם באיזור קוסקו. גם גובה החצאית משתנה והצבעים הדומיננטים. רק הצמות, העבות, המלאות השחורות, תמיד שם. חלקם נועלים סנדלים "מסורתיות" עשויות מצמיגי מכוניות ישנים. היום יש כבר דגם משוכלל הכולל קישוטים. החלק הפחות אסטטי הוא כפות הרגליים, עם העור העבה והיבש ופטריות תחת הצפרניים.

ויש קטע נוסף אצל המקומיים. באיזור של תחנת אוטובוס מקומי, תמיד יהיה את הבחור שישאל, שיעזור, שיכוון אותנו ואת שאר הנוסעים לאוטובוס הנכון. בהתחלה חשבנו שאילו עובדים של חברת האוטובוסים. אבל אז הסתבר, שזה אותו בחור, שאחר כך נואם בתחילת הנסיעה על מצב החברה והכלכלה, משמיע ביקורת, בדיחות ומחלק סוכריות או מנגן לרווחת הנוסעים. אחר כך, הוא מבקש תמורה בעד ההופעה. כנראה חברת האוטובוסים מרשה לו "לקבץ נדבות" בזמן הנסיעה בתמורה לזה שהוא עוזר להביא נוסעים ולארגן את הענינים לפני הנסיעה.

ביום שלישי ישבנו לארוחת בוקר בחצר הפנימית של ההוסטל. פגשנו את אחת האורחות, יוטה, גרמניה צעירה ונחמדה, אשר שטחנו בפניה את מצבינו הרפואי. היא מצידה, סיפרה שגם היא הרגישה רע בשבוע הראשון בקוסקו, כנראה בגלל הגובה. בכל אופן, באותו שבוע היא אכלה רק במסעדה בבעלות גרמנית, Granja Heidi, שמומלצת במדריך הטיולים, רק מרק שנקרא, "לזרוס קם מהמתים" ושתתה חליטת צמחים שנקראת Happy. החלטנו לבדוק את המקום כבר באותו יום. יצאנו לסיבוב בעיר ובשעת אחר צהריים נעימה, בדרך בחזרה להוסטל, עצרנו אצל היידי. קומה שניה, רצפה מעץ. חלונות גדולים, משקופים צבועים בכחול.

מוסיקה קלאסית שקטה ברקע ולא הרבה אורחים. נעים. בעל הבית, גבר בסוף שנות ה 40 ניגש אלינו לקחת הזמנה, באנגלית טובה ובמבטא גרמני כבד. מזכיר לי את בית סבא. אני הזמנתי סלט וגוזל הזמין את המרק. שקלנו שנינו לקחת מיץ פירות, אבל בעל הבית קלט, ובכל זאת שאל את גוזל, אתה מרגיש טוב? וגוזל ענה שלא כל כך... מייד הגיע משפט המחץ, "If so, NO JUICE FOR YOU TODAY". התאפקתי, כל כך התאפקתי שלא לקרוא לו בפניו Juice Nazi , אינטרפטציה על ה- soup nazi מסיינפלד....זה היה משעשע!

באותו שבוע, חזרנו כל יום, לפחות פעם ביום, לאכול אצל היידי. לפעמים גם בוקר ועוד אחת. לפעמים רק אחת. כי נקי ונעים וטעים והיחס אישי, ומשנהיינו קבועים, קבלנו גם פינוקים. חלק מהפינוקים קבלו גם שאר הסועדים, כמו סביצ`ה מ-ע-ו-ל-ה כמנת פתיחה באחד מהימים. המחיר, כמובן לא זול, אבל המנות נאות ומשביעות.

ביום שישי, כשחזרנו מהמאצ`ו פיצ`ו, אחרי היעדרות של יום מהמסעדה, חזרנו לארוחת ערב מפוארת. היה לנו גם תירוץ, חגגנו ארבעה שבועות בפרו. שתי מנות סטיקים, עשויות לעילה ולעילה. אושר. גם שתי כוסות יין הזמנו, רק אחרי שקבלנו טעימות וכל אחד בחר את היין שהוא אהב יותר. ולחשוב שבימים הטובים, הגוזל ואני היינו מורידים בקבוק יין ביחד, ללא ניד עפעף... את כוסות היין קיבלנו, בסופו של דבר, על חשבון הבית. בשל הנאמנות שלנו, כך הוא אמר.

אחרי סוף שבוע ועוד קצת, של בעיקר חום ומיטה, איך שקצת התאוששנו, החלטנו לרכוש כרטיסים למאצ`ו פיצ`ו. ניסינו לגלות, מה הדרך הפשוטה/ היעילה/ הזולה לעשות זאת, אבל מהמדריך טיולים שלנו לא הבנו הרבה. החלטנו לחפש מיידע ב South American Explorers, משרד נסיעות בעיר. נחמדים, אין מה להגיד. הבחורה שם, קצת סידרה לנו את הבלאגן בראש.

החלטה אסטרטגית ראשונה: לא לצעוד ב Inca Trail. הסיבות: מזג האויר, אנחנו לא בשיא הבריאות, יקר. כל סיבה לחוד והכל ביחד. על אף ששמענו מישראלית אחת, שבעזרת כרטיס הסטודנט שלה, הצליחה לקבל מחיר של 170 דולר. מחיר מצויין לכל הדעות, גם בשביל מחוץ לעונה. להשוואה, זוג אוסטרלים שילמו על אותו הדבר 200 דולר. רכשנו זוג כרטיסי רכבת, מהעיירה Ollantaytambo לעיירה אגווס קליאנטס (Aguas Calientes), שהיא עיירת המוצא לביקור באתר העתיק של מאצ`ו פיצ`ו. ואיך מגיעים מקוסקו עד Ollantaytambo ? אה, צריך לסוע באוטובוס/ קולקטיבו / מונית, בחר מהרשימה. ולמה לא ליסוע ברכבת מקוסקו ישירות לאגווס קליאנטס? כי זה ממש יותר יקר. הבדל של כ 20 דולר לאדם!

לתחילת הכתבה

נוסעים ל-Ollantaytambo

ביום רביעי, קמנו נרגשים, היזדכנו על החדר, השארנו ציוד בהוסטל, ויצאנו לשוטט בעיר עד אחה"צ, שאז נתחיל להתגלגל לעבר היעד. חשבנו לבקר באיזה מוזאון לאומנות שזיהיתי יום קודם על Avenida Sol. כשהגענו לשם גילינו שלמוזיאון זה ניתן להיכנס רק עם ה Buleto Turistico, שזהו כרטיס שעולה 20 דולר, ומקנה כניסה לאתרים מאתרים שונים בקוסקו ובסביבתה. בימים הראשונים בקוסקו עברנו על הרשימה ועשינו חושבים. ההחלטה היתה שלא לרכוש את הכרטיס. רוב האתרים הינם ארכיאולוגים, מה שגוזל לא אוהב, חלקם כנסיות, שאת גוזל זה לא מעניין, ואם נרצה מוזיאון או שניים, נרכוש כרטיס לאותו מוזיאון ודי. מבחינתי זה בסדר. על המוזיאון הזה, שלא נראה כל כך מושך, החלטנו לוותר.

חזרה ברחוב, תהלוכה ענקית ורעשנית של עצרת בחירות, חלפה על פנינו. את כל Avenida Sol הם חסמו. תהלוכות בחירות באו והלכו, נאומים רמים באויר נישאו, מוסיקה וצבעים, שמייח. עד שהגיעה שעת הסיאסטה וכולם התפזרו. טוב, סיאסטה דוחה....הכל!

כדי להגיע ל Ollantaytambo בחרנו באוטובוס. זה הכי זול - 5 סול לאדם. גם ב Ollantaytambo, היתה עצרת בחירות רעשנית. לקח כמה דקות עד שהבנו שזה המקום ולאן עלינו ללכת לכיוון תחנת הרכבת. הגענו כמעט שעתיים לפני מועד יציאת הרכבת. מצאנו בית קפה קטן צמוד לרציף, התיישבנו. כל כך התחשק לי קפה, שלא התחשבתי בידע המקדים, שקפה בארץ הזו זה לא טעים. הזמנתי. כנראה שמאד רציתי קפה, או שנעלם לי הטעם בפה בגלל החולי, בכל מקרה, הקפה היה טעים מאד!

מולנו באוטובוס התיישבו חבר`ה הברזילאים. שאלנו אותם אם הם מכירים לפני הטיול. או-אז שמענו את אחד הסיפורים המופלאים של העת האחרונה. הם קבוצת ברזילאים מריו דה ז`נרו, שנשכרו על ידי חברת הפקה בלגית להיות צוות ליווי וצילום של סידרת ריאליטי בלגית בה מספר זוגות צריכים להגיע ללא כסף מריו דה ג`נרו למאצ`ו פיצ`ו על ידי טרמפים ונדיבות התושבים שיתנו להם מזון מקום לינה. החוק אומר שבכל מדינה, יש לשכור צוות מקומי.

לכן, כשהגיעו לגבול ברזיל-בוליביה הסתיים תפקידם והם שוחררו לדרכם. החבורה המצחיקה, חשבה, והחליטה שמיכוון שהגיעו לחצי הדרך למצ`ו פיצ`ו, והם לא יודעים מתי תזדמן להם כזו הזדמנות, הם ממשיכים, כל הדרך, עד הסוף, אבל מכאן כטיילים. אמה מה, לחלקם לא היו דרכונים, לאחד היה דרכון שלא בתוקף לאחר רשיון נהיגה בלבד...מה עושים? משחדים. או לפחות זה מה שהברזילאים מספרים. למחורת בבוקר, פגשנו אותם על ההר! חבורה מצחיקה ומטורפת, חמודים, מלאי חיים. אמרתי לגוזל שאם ככה האנשים בברזיל, אני כבר לא יכלה להמתין עד שנגיע לשם...

כשירדנו מהרכבת בעיירה Aguas Calientes התנפלו עלינו המקומיים שניסו למשוך אותנו להוסטל זה או אחר. שוב עשינו את הטעות, והלכנו אחרי אחד מהם. התעשתנו מבעוד מועד, אחרי שלפתע המחיר עלה ככל שהתקרבנו להוסטל ועוד לפני שנכנסנו לראות והלכנו משם. אחרי כשעה חיפושים, ואחרי שגילינו את החבר`ה הישראלים בהוסטל בו למקלחת אין דלת אלא וילון בלבד, הצלחתי לגרום לגוזל להתפשר על חדר עם שלוש מיטות, כלומר מצמידים שתי מיטות, אבל המחיר טוב והמקלחת, אוי המקלחת....מאז הוסטל אול`זס בהוארז לא נראתה מקלחת רותחת עם זרם שכזה. שם המקום Sweet Nights יותר מזה, אין לי מידע.

בבקר התעוררנו עצמאית מוקדם, כבר בשש וחצי. התארגנו, יצאנו, רכשנו כרטיסים לאתר עצמו, מצאנו את האוטובוס שעולה לאתר, רכשנו כרטיסים גם אליו וברבע לשמונה כבר היינו בדרכנו מעלה. התחלנו בצעידה בשביל שמוביל למקום בו מסתיים ה Inka Trail מה שנותן מבט על על כל האתר. מ-ה-מ-ם!!! באמת! סוף סוף משהו מרשים, שהזיז לי נים קטן בלב. לפעמים נדמה לי שאני או צינית מידיי או מחוספסת מידיי. מעט דברים מזיזים לי בכלל.

הפעם זה ריגש. כיף להתרגש. משם צעדנו מטה במורד המדרגות אל האתר עצמו. שוטטנו בין החדרים, גרמי המדרגות, האבן עם האנרגיה, המים הזורמים. שעתיים. בחרנו שלא לעלות ל Huayna Piccho - העננים השחורים מאיימים עלינו, מצב הבריאות וכד`. לקח לנו שעה מרגע שיצאנו מהאתר, לרדת במדרגות עד לשביל שמוביל לכפר ועוד כחצי שעה עד לכפר.