העמק הקדוש

היום אחרי שחזרנו מהאוזנגאטה היה ללא ספק יום בסימן בריטי... בצהריים אחרי מפגש מקרי עם שבי וסאשה בכיכר המרכזית של העיר והחלפת חוויות קצרה הבטחנו למריון שנלך לאכול איתה ארוחה בריטית במסעדת The Real Mckoy`s שבקוסקו. כל הטרק היא טחנה לנו את המוח לגבי משהו שנקרא ארוחת האיכר. אז הלכנו לאכול. את המסעדה מילאו חבורת בריטים ישנוניים שקראו עיתונים ושיחקו שח.

כשסיימנו את הארוחה המלצרית התפעלה וציינה שאני ראשון שאי פעם מסיים את המנה הצמחונית הענקית. טוב....נראה לי שאני גם הישראלי הראשון שאי פעם נכנס לשם ואכל את זה. הערב היה המשך ישיר, בזמן שישבנו במסיבת יום הולדת לאנה, אחת משתי בריטיות נוספות שישנו אצלנו במלון. משם זה היה שוב למועדונים של קוסקו, חוץ ממני הזקן שפשוט פרשתי למלון. נרקבתי סופית...

ביום המחרת כל מה שעשינו למעשה, היה לעשות טיול לאתר האינקה הראשון בטיול שלנו... סקסאיוומאן..או בעגה המקומית....סקסי וומן (אישה סקסית). האתר נמצא מעל קוסקו ומהווה את הראש של הפומה שבצורתה בנו בני האינקה את קוסקו. לאט לאט טיפסנו דרך הסימטאות הצרות של העיר עד שמצאנו את עצמנו גבוהים מעליה, מנקבים את הכרטיס התיירותי (שעם קצת פרצופים עצובים השגנו בחצי מחיר של סטודנטים גם בלי תעודה...רק 45 שקל....גנבים!!) ומתחילים לטפס בדרך מרוצפת של אינקה לאתר.

האתר היה מאוד מרשים, אבל במבט לאחור עכשיו די עלוב יחסית לאתרים הבאים שבהם היינו. האבנים מסותתות בדיוק מושלם, עצומות ומתאימות אחת על השנייה כמו פאזל. וחומות עצומות בצורת זיגזגים שמדמות את שיני הפומה. בראש הגבעה הנוף היה מדהים. כל קוסקו נפרסה מתחתינו ולראשונה ראינו שלמעשה ניתן לראות את האוזנגאטה מהעיר.

אחרי שירדנו כל מה שעשינו היה לחפש סוכנות בשביל לצאת איתה לסלקנטאי. המחירים בשמים והזולים שבסוכנויות מציעות את הסיור תמורת 150$ אבל יש אחת שנקראת אוזאנגאטה טורס שמציעה את הסיור תמורת 120$ ואפילו פחות....איזה טעות עשינו שקיבלנו את הצעתה לצאת יומיים לאחר מכן. חבורה של ליצנים.

רכס ההרים הגבוה של האנדים התנוסס גבוה מעל העמקים המעובדים של אזור קוסקו בזמן שהאוטובוס חצה את האזור החקלאי בדרכו לאורובמבה דרך צ`ינצ`רו. על האוטובוס היינו רק אני וברוך. מריון חלתה וקבענו להיפגש איתה למחרת בפיסאק כדי שתבריא ותהיה במצב טוב לפני הטרק. לקח כשעה וחצי עד שהוא נגלה... העמק הקדוש של האינקה... פיסה ירוקה בין הרים חשופים עם פסגות מכוסות קרחונים.

 הנוף היה מדהים בדרך למטה לאורובמבה, שבה לא היה לנו יותר מדי מה לעשות מלבד לתפוס מיקרו לעיירה קטנה במרחק קצר במורד עמק טרבמבה (Tarabamaba). העיירה הזאת מהווה נקודת היציאה לטיול קצר לאתר מדהים שנקרא סלינס ואינו מתויר כמעט לחלוטין ביחס לשאר האתרים בעמק. וזה חבל כי זה מקום מדהים...

סלינס (Salinas) הינו למעשה מפעל לייצור מלח בטכניקות פרימיטיביות שמנצל מעיין מלוח ומפצל את מימיו לאפלפי בריכות שם המים מתאדים והמלח נוצר. מה שמדהים שהמקום קיים מאז תקופת האינקה ועדיין פעיל. אישה נחמדה שעובדת במקום והיתה איתנו על המיקרו הראתה לנו את הדרך בת ה-3 ק"מ עד לאתר. לא לקח זמן רב עד שבין הנשימות הכבדות שלנו מהעלייה הקורעת ראינו אותו מרחוק. באתר עצמו ממש יפה. פשוט אלפי בריכות מסודרות בטרסות כשכל אחת מלאה במים בצבע אחר לפי שלבי ההתייבשות - משקוף, לחום, ללבן....

 ישבנו לנו שם מסתכלים על הצבעים ועל העמק היפה שברקע ואז חזרנו לכביש. ראינו שנשאר לנו הרבה זמן אז תפסנו אוטובוס לאויאנטאיטאמבו (Ollantaytambo) (אל תנסו לבטא בכלל) שם קיים מבצר אינקה עצום באותו שם. באתר זה ביקרנו כשעה. זה התחיל בטיפוס נוראי במאות מדרגות במעלה טרסות ענקיות למקדש השמש.

 שוב לא יכולתי שלא להתרשם מהמלאכה המושלמת של בני האינקה. הארכיטקטורה שלהם מהממת. וובחרו לעצמם אחלה מיקום עם נוף יפהפה של העמק למטה באזור התחתון של המבצר עדיין פעילה אחת ממערכות המים של האתר...פשוט יפהפה. כיוון שעדיין נשאר לנו זמן לחשכה פשוט תפסנו אוטובוס לפיסאק, מצאנו מלון, סגרנו קצוות עם מריון וסיימנו את הערב על איזה בירה נחמדה במחיר תיירותי בכיכר שלהם. אני מאוד אוהב ימים כאלה... מנוצלים עד תום.

לתחילת הכתבה

(כמעט ו...) יוצאים למאצ'ו פיצ'ו

התעוררנו מוקדם יחסית ואחרי ארוחת בוקר ולפני שמריון מדיעה היתה לי משימה....לתקן את הנעליים שלי!! אני רוצה לנצל את הזדמנות זאת להזהיר בכל לשון של אזהרה ממוצרים של חברת סלומון. נתחיל בתיק יום שלי שהוא מתוצרתם שכבר בתחילת הטיול אחת הרצועות שלו התחילה להתפרק ללא שום סיבה נראית לעין (תיק חדש לחלוטין) וזה המשיך עם הנעליים שלי שכבר זמן מה מתפרקות לאט לאט ובהתמדה.

שאף אחד לא יגיד לי כלום על זה שעשיתי איתם הרבה טרקים כי אף נעל לא אמורה להתפרק אחרי חצי שנה שימוש!! זהירות!!! הסנדלר עשה את התיקון המפוקפק שכלל נסיון כושל להדבקה ונמשך בתפירה של הסוליה. אני מקווה שזה יחזיק עד סוף הטיול. ובדיוק בזמן שעסק בתיקון, מריון הופיעה עם ברוך שחיכה לה בתחנת האוטובוס.

מלבד בחורבות העצומות שבמקום, היינו בפיסאק גם משום שוק יום ראשון הענק שלו. לא חיפשתי למען האמת לקנות כלום...אבל אתם יודעים איך זה...כל אחד והחולשה שלו....ואם למריון זה היה בגדים לכל המשפחה שלה...שלי היתה מינרלים. מאז שאני בן 9, הפעם הראשונה שבה ביקרתי במפעל המינרלים של קייפ טאון בזמן 3.5 השנים שגרתי בדרום אפריקה, אני מנהל אוסף מינרלים מכל העולם. כל טיול לחו"ל אני אוסף דברים מעניינים. כבר הוספתי לאוסף דברים בטיול הזה שמצאתי בזול או בחינם (כמו במכרות פוטוסי לדוגמה) אבל השוק הזה היה גן עדן למיקוח והשגתי דברים שבארץ היו עולים להערכתי כ-100 שקל ב...5 שקל. אני כל כך אוהב מיקוח...

אחרי שמיצינו את השוק לקחנו מונית שטיפסה את 10 הק"מ לראש מצודת האינקה פיסאק שהזכירה לי את גמלא משום שהיא כמוה בנויה על סכין מאוד גבוה (הרבה יותר מגמלא). התחלנו מלמעלה וירדנו חזרה לעיירה. האתר פשוט עצום....לפחות בגודל של מאצ`ו פיצ`ו, אם לא יותר. חצים שונים הובילו לאזורים שונים שלו ובטח שלא ראינו את כולו שכן חלקים מסוימים נמצאים בצלע ההר, מאות מטרים מתחת, בין הטרסות העצומות שיורדות עד לעמק, ולא ממש היה לנו כוח לטפס.

אבל את האתרים העיקריים שנמצאים על קו הרכס של הסכין ראינו והם מאוד יפים. לאט לאט עברנו אותם אחד אחד לכיוון הנקודה שבה מתחילה הנפילה התלולה מאוד של הסכין לעמק. ושם בין קבוצת מבנים נפרסה מתחתינו העיירה והעמק העצום לכל כיוון. הירידה מנקודה זאת לעיירה במורד הטרסות היתה ארוכה ומייגעת וכללה את גרם המדרגות הישר הכי ארוך שהלכתי עליו בחיי.

אני הרגשתי צורך ללכת קצת לבד ועזבתי את ברוך ומריון לטובת דרך אחרת. הבעיה היחידה היתה שמישהו חשב שזה בטח יהיה נורא מצחיק לסובב את אחד מהחצים של האתר לכיוון הלא נכון וכך המשכתי עם שביל צר במורד הסכין עד שמצאתי את עצמי כמעט מחליק ממצוק בגובה 20 מטר. ברוך ומריון שנחו בינתיים על טרסות בצד השני של הואדי הצר שאליו נפל המצוק ראו אותי בשנייה האחרונה לפני שהתחלתי לטפס חזרה.

 הם חשבו שזה היה מצחיק כשהם פגשו אותי ביציאה מהאתר. גם אני מאוד צחקתי בזמן שכמעט איבדתי את חיי... מאוד משעשע... כשחזרנו מקוסקו החלטנו ללכת לחגוג את ערב שבועות ויצאנו לאכול במסעדה מאוד מסודרת ודי יקרה. אני הזמנתי פטוצ`יני עם רוטב אלפרדו וידידיי הזמינו פיצה. ארוחה טעימה שאחריה הלכנו לישון כי ב-4 בבוקר היינו צריכים לקום בשביל לצאת לסלקנטאי (Salcantay). איזה טעות זאת היתה.

 היה לי ברור שבשלב מסוים הוא יתפוס אותי ובגדול....וכנראה שהמצב בבוליביה לא הספיק לו כי כשהתעוררתי ב-4 לפנות בוקר מצבי לא היה טוב. כל הבטן שלי געשה ובחשה. ביליתי חצי שעה בשרותים וזה לא היה טוב. חצי מת יצאתי החוצה כדי לחכות בקור המקפיא לבעל הסוכנות, מרסלינו. הוא הגיע ולקח אותנו לאוטובוס למוייפטה (Mollepata) שם מתחיל הטרק. שם פגשנו את המדריך. התיישבתי באוטובוס. היה לי כאב בטן נוראי. ממש. ואז מיששתי במקרה את הכיס ולא הרגשתי את הדרכון שלי. אלוהים!! חשבתי. לא לקח לי שתי שניות לעכל את כאב הבטן שלי ואת הדרכון החסר כדי להגיד שלום פתאומי לחברים שלי ולרדת מהאוטובוס, לתפוס מונית, לחזור למלון ולמעשה לוותר על הטרק.

זאת היתה ההחלטה הכי קשה ונכונה שלקחתי בטיול הזה. עכשיו אתם יכולים לנחש שאני אידיוט גמור ושהדרכון, אחרי שהעברתי אותו ממכנס למכנס באותו יום, היה בכיס האחורי של המכנסיים. אבל זה היה פשוט מזל שלא יצאתי, כי המצב נהיה מאוד רע אחרי זה ואת כל היום אחרי זה העברתי בין לשכב במיטה ולאחוז את הבטן הכואבת שלי לבין לרוץ לשרותים ולשלשל את הנשמה.

פיתחתי זעם עמוק כלפי המסעדה ודיכאון עמוק על פיספוס הטרק, איבוד הכסף הפוטנציאלי והנסיונות הנואשים מה לעזאזל אני הולך לעשות ב-4 הימים הקרובים בקוסקו עד שאני אוכל לנסות להיפגש עם ברוך ומריון במאצ`ו פיצ`ו. בכל הטיול הזה. כולו. זאת הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי לבד לחלוטין בלי אף אחד לארח לי חברה. וממש שנאתי את זה וארבעת הימים הקרובים רק עמדו ללמד אותי איזה מזל שלא יצאתי לטייל לבד.

 ביום המחרת בבוקר הלכתי לדבר עם בעל הסוכנות. לא רציתי בכלל את הכסף חזרה אלא רק להגיע למאצ`ו פיצ`ו ולחזור. רק זה מכסה בערך את כל מחיר הטרק. והוא הסכים ורק אמר לי לבוא למחרת כדי לברר פרטים סופיים. את רוב שאר היום העברתי באינטרנט בוכה לכל העולם על מר גורלי. מזל שיש לי את חברה שלי ששיפרה לי את מצב הרוח פלאים. השיעמום היה האויב מספר אחד שלי. לא הייתי במצב רוח כל כך טוב ולא רציתי ללכת לשום מקום באותו יום. פשוט ישבתי במלון מדבר עם שוהים אחרים רואה המון סרטים בטלביזיה. אחד מהאנשים שפגשתי נתן לי רעיון שכמעט עמדתי ליישם, אם הבטן שלי לא היתה מתפרצת שוב בערב השני, והוא ללכת ברגל לאורך המסילה למאצ`ו פיצ`ו מהק"מ ה-82 לק"מ ה-110, Aguas Calientes.

 הוא עשה את זה ואמר שזה מאוד יפה. אבל ביום המחרת כבר היה לי שעת יציאה למאצ`ו פיצ`ו (אחרי הצהריים של יום המחרת). שוב חברה שלי שיפרה לי את מצב הרוח המדוכדך ואפילו ביליתי שעתיים מהיום, בביקור ברוב המוזיאונים שכלולים בכרטיס התיירותי של העיר בתוך העיר. היה ממש משעמם. רציתי למות. ואז הגיע היום האחרון... ספרתי את הדקות עד 17:00 שעת היציאה. קמתי חולה ועם חום אבל לא היה אכפת לי. אף אחד לא עמד למנוע ממני לראות את מאצ`ו פיצ`ו בטיול הזה. אפילו לא אלוהים בעצמו. קיללתי כל רגע שהייתי בעיר. ובסופו של דבר רגע היציאה הגיע.

לתחילת הכתבה


הדרך למאצ'ו פיצ'ו

ה"מדריכה" שלי, מריה אלנה בת ה-16, בתו של בעל הסוכנות, שזאת היתה הפעם הראשונה שלה בחיים במאצ`ו פיצ`ו כפי שעמד להתגלות זמן קצר אחרי שיצאנו לדרך, לקחה אותי לאויאנטאיטאמבו (שוב... אל תנסו לבטא) שם היא היתה אמורה לקנות כרטיסים. אני, שידעתי שלרוב צריך לקנות כרטיסים כמה ימים לפני, לא הייתי מאוד מופתע, אם כי מאוד מאוד מעוצבן, ממה שעמד לקרות בהמשך. כמובן שכשהגענו למקום חצי שעה לפני יציאת הרכבת מאות תיירים חיכו לה כבר וכמובן שלא היו כרטיסים. מריה היתה חייבת ללכת (עם רכבת המקומיים), כי היא היתה חייבת לפגוש את ברוך ומריון בעיירה. אז פשוט לקחתי ממנה כסף לאכסניה ולרכבת היקרה יותר שהיתה אמורה לצאת למחרת והתחלתי ללכת לכיוון הכפר כדי למצוא אכסניה.

מצאתי אחרי מאה מטר. לא אכלתי ארוחת צהריים ולא ערב אבל הייתי יותר מדי בעצבים כדי לאכול. פשוט הלכתי לישון ב-8:00 עם איזה כדור אקמול להרגעת המרגש הרע. לכעס לא היתה תרופה. הייתי צריך לקום ב-6:00 כדי לתפוס את הרכבת. וכך היה.

למחרת התעוררתי כדי לראות את קרני השמש הראשונות מאירות על פסגות ההרים המושלגים בכיוון מורד העמק וישר הלכתי לרכבת. ב-07:00 כבר יצאנו. לא האמנתי שאחרי כל מה שעברתי כדי להגיע עד כאן אני אמצא את עצמי בין חבורות הזקנים העשירים שנסעו לעיר "האבודה" ברכבת 5 כוכבים עם חלונות בתקרה, ארוחת בוקר ופרואני שמנגב לך את התחת אם אתה הולך לשרותים. למה????????

הדרך היתה יפהפיה... בהתחלה הפונה היבשה ופסגות מכוסות קרחונים. ואז, לפתע, הצמחיה משתנה לחלוטין ועוברת ליער ענן... כמעט ג`ונגל. מאוד מזכיר את מה שקורה בדרך המוות ולמעשה מה שקורה לאורך כל רכס האנדים במדינות האנדיות....המעבר מהאנדים לאגן האמזונס. בדרך עברנו על פני תחילת האינקה טרייל ומספר אתרי אינקה עתיקים שעליהם קיבלתי הסברים חפיפים מהמדריך של קבוצת הזקנים שביניהם ישבתי.

 בגלל שיום לפני זה המידע שקיבלנו אמר שיש רק רכבת שמגיעה יותר מאוחר לעיירה אגוואס קליינטס (Aguas Calientes) התפללתי שאני אזכה לטיפת מזל ואפגוש מישהו ברחובות העיירה שאני מכיר. הפעם המזל שיחק לי ומצאתי את עצמי פנים אל מול פנים עם מריה שלקחה אותי לאכסניה בה היו ברוך ומריון. כמה שמחתי לראות את ברוך ואת מריון. חשבתי שהסיוט נגמר.

ברוך סיפר לי על הטרק. מהפונה, לאזור הסלקנטאי ולג`ונגל. הוא אהב אבל לא מאוד התלהב ממנו. במקום זאת הוא התעסק בלספר לי על מעלליה של מריון שחטפה קילקול קיבה בלילה הראשון ומחלת גבהים ביום השני ועל איך היא עשתה לו את המוות. הוא סיפר לי גם דברים שמאוד הכעיסו אותי לגביה. מאוד. והוא גם סיפר לי שעקב בעיות עם כרטיס הטיסה היא עוזבת אותנו עוד יומיים כדי להגיע ללימה לשלם על הכרטיס. וזה רק הניח את המצע למה שקרה המשך.

לפני שעמדנו לעלות לאתר העתיקות היינו צריכים לקנות (פשוט לא האמנתי למשמע אוזניי) כרטיסים חזרה. וכמובן ש"שדדו" את מריה המסכנה בדרך חזרה, אז היא אמרה שנשלם על הכרטיס ושיחזירו לנו את הכסף. אחרי הרבה חשדנות הסכמנו. אבל כמובן שלא היו כבר כרטיסים. זה שוב לא הפתיע אותי. אבל נמאס לי. מה זה נמאס לי מחבורת הליצנים הזאת. פשוט התחלתי באיומים מאוד קשים לגבי מה יקרה אם אנחנו לא נגיע לקוסקו למחרת ושמצידי שישלמו לכולנו כרטיסים לרכבת היקרה.

אחרי שקצת צעקתי ואיימתי על בעל הסוכנות בטלפון (לא יאמן כמה הספרדית שלי שוטפת כשאני כועס) שנלך למשטרה אם הוא לא יחזיר לנו את הכסף שבו נקנה את הכרטיסים לרכבת היקרה, הוא הסכים. אחרי מספר ימים עם ברוך ומריון השקטים נפלתי עליהם כמו השטן. אחרי 5 ימים של מחלה, סבל, שיעמום, דיכאון וזעם לאף אחד לא היה כדאי להתעסק איתי. הייתי בן אדם מאוד לא נעים באותו זמן. כבר לא היה אכפת לי מכלום.

כשזה נגמר הגיע הזמן לעלות לאתר. עלינו עם מריה שנראה לי קצת פחדה ממני אחרי ההצגה שעשיתי להם שם. מריון גם עיצבנה אותי קצת עם ההצגות שלה... לא יודעת אם אני אעלה, לא אעלה... אולי אני אפגוש אתכם למעלה. לא פעם ראשונה שהיא עושה לנו קטעים כאלה. אבל זה כלום. פסיק קטן לעומת כמה שהיא עיצבנה אותי בהמשך היום והיום שחיסל סופית את כל יחסי הידידות בינינו שהיו מצוינים עד אז.

 בכל אופן התחלנו ללכת לאורך הנהר לנקודה שבה מתחיל גרם המדרגות האינסופי שעולה לאתר. אני לא יודע אם זה קשור לזה שלא אכלתי כמעט כלום יותר מ-24 שעות, אם זה קשור לזה שהייתי חולה ואחרי מספר ימים של מחלה או אם זה קשור לזה שאני לחלוטין לא בכושר, אבל העלייה הזאת כמעט הרגה אותי. 500 מטר של מדרגות שבסופן מצאתי את עצמי בקושי הולך. הגעתי רבע שעה אחרי ברוך לקצה. וככה בין וואינה פיצ`ו (הפסגה הצעירה) ומאצ`ו פיצ`ו (הפסגה הזקנה) החלטתי סופית לקרוא לעצמי מאצ`ו רועי (רועי הזקן).

לתחילת הכתבה

סוף סוף בפסגה הזקנה

מה שעמד לקרוא בהמשך היום והרגשות העמוקים שהרגשתי במהלכו לא בהכרח טובים לבריאות שלי.

התפעלות ושמחה - זה התחיל ברגשות פשוטים וטובים. סוף סוף אני כאן. אחרי כמעט חצי שנה בדרום אמריקה עמדתי במאצ`ו פיצ`ו. אתר הסימנוב מספר אחד בדרום אמריקה. הייתי שמח. הנוף היה מדהים. מסביב הרים עם מצוקי גרניט ענקיים מכוסי יער ענן התנשאו מהעמק העמוק בו זרם נהר האורובמבה ועד העננים. הצלחתי להחזיר לעצמי קצת כוח ולגרור את עצמי לכניסה לאתר, שם חיכה לנו המדריך, מריון שעלתה באוטובוס ועוד שלושה ישראלים.

ביחד יצרנו קבוצה שבה כל אחד היה צריך לשלם את חלקו למדריך. את חלקנו שילמה הסוכנות. השעה היתה 12:30, חצי שעה לפני שסוגרים את הכניסה של השביל לוואינה פיצ`ו. אני ויתרתי. לא היה לי כוח. והמדריך לא התכוון לעלות. אז התחלנו לסייר. ההסברים היו מעולים. המדריך היה מצויין. אבל אחרי 20 דקות של סיור בין המקדשים קרוב לכניסה לפתע אחד הישראלים פגש איזה חבורה של אנשים שהוא מכיר ופשוט התאדה. לא ראינו שהוא הלך ולא הבנו בהתחלה לאן הוא נעלם.

הבנו את זה בערך 5 דקות אחרי זה כשהישראלי שני, איזה ג`ינג`י אידיוט שקוראים לו אמיר, קלט שעוד חמש דקות והוא לא יכול לטפס לוואינה פיצ`ו. המדריך טען שאין סיכוי שהוא יגיע כי הוא אפילו לא יודע את הדרך. אבל אז מריון אמרה "אני אראה לו, אני אראה לו" ותוך מצמוץ עין הם נעלמו בריצה.

 לקח לנו עוד בדיוק 10 שניות לקלוט מה קרה. שני הישראלים פשוט ברחו בלי לשלם למדריך. לנו הסוכנות שילמה אבל הישראלי השלישי אהוד לא רצה לשלם חצי מהמחיר... ובצדק. והמדריך... ובצדק... לא רצה להמשיך את הסיור. וכל מה שנותר לו לסנן בכעס היה: "אתם הישראלים...כולכם אותו הדבר...".

תסכול- היינו מאוד מתוסכלים ומעוצבנים מהמצב. לא היתה לנו ברירה והמשכנו את הסיור בעצמנו. פה ושם קלטנו בחצי אוזן הסברים ממדריכים של קבוצות אחרות שהגיעו למקומות בהם היינו ודיברו בקול רם. המקום באמת היה מעניין. אבל הכעס שלנו על שני הישראלים האלה לא ידע גבולות. האתר קצת ריכך והשכיח לזמן קצר את המצב. באמת מקום מדהים (לא משהו שמתקרב להצדיק אותו כבירת הגרינגו טרייל של דרום אמריקה...אבל עדיין מדהים). חבל שהמצב רוח שלי קצת הרס את האירוע. הסתובבנו לנו עוד כשעתיים בין החורבות של האתר שלעומת שאר האתרים בהם היינו הוא ברובו משוחזר דבר שקצת פוגם ברגש האותנטיות.

את הביקור סיימנו בעלייה לנקודה גבוהה בחלקו האחורי של האתר משם צולמו מיליוני גלויות של התמונה. לקח לי קצת זמן כדי להצליח להסביר לברוך ואהוד איך הרכס של וואינה פיצ`ו מנקודה זאת נראה כמו פרופיל של פרצוף, דבר שרוב האנשים לא מכירים ואני פשוט זוכר את זה מאיזה מצגת אינטרנט מטופשת שהראתה את זה וקישרה את מאצ`ו פיצ`ו לחייזרים.

 שלא תחשבו שהמדריכים יותר טובים עם הסיפורים שלהם על פאיטיטי עיר הזהב של האינקה שעדיין קיימת 60 יום הליכה ממאצ`ו פיצ`ו בלב הג`ונגלים ובה שוכנים האינקה הקניבלים ששונאים והורגים לבנים.... ואז ירדנו... כשבאמצע הירידה פתאום ברוך קלט שהמפתחות היחידים לחדר שלו נמצאים אצל מריון. הירידה היתה כצפוי מהירה מהעלייה ובסופה מצאנו את עצמנו, אחרי ארוחת צהריים מאוחרת בכפר נפרדים מאהוד שהיה צריך לתפוס את הרכבת.

דאגה עמוקה- כבר היה חושך ומריון לא הראתה סימן חיים. עברו כ-3 שעות מאז שחזרנו. היינו תקועים מחוץ לחדר. למזלנו זה היה חדר לשתיים והיה לנו את החדר שלי. אז לא קפאנו למוות... התחלנו להיות, מעבר לכועסים, מאוד מודאגים. כבר עברה שעה וחצי מאז רדת החשכה ולא היה לה זכר. חיפשנו אותה בכל הכפר, יצרנו קשר דרך מודיעין התיירות עם האתר כדי לוודא שאין אף אחד עוד באתר. מדריכים לא היו לנו כי הם עזבו עם רכבת אחרי הצהריים. כמעט הלכנו כבר למשטרת התיירות כש....

זעם עמוק- ראינו אותה הולכת לאיטה בזולה עם ידידה הג`ינג`י בכניסה לעיר. אני אחסוך לכם את הפרטים אבל זה התפתח משם לריב גדול ולא ממש יפה ביני לבין מריון שכלולים בו דברים שלא ממש קשורים לאותו היום. איתנו היא כבר לא מטיילת ויומיים אחרי, אני וברוך המשכנו לארקיפה. אני מתפלל שהמצב ישתפר.

לתחילת הכתבה