עפתי לתרמילאים

פרו - על רכס האזנגטה

המטרה- טרק בן 5 ימים, שמרביתו ברכיבה על סוסים (לפחות כך הובטח) המקיף את כל רכס האזנגטה שמצפון לקוסקו.גובהה של הפסגה הגבוהה ביותר 6500 מטר, ואם לא יהיו הפתעות לא צפויות אנו אמורים להגיע די סמוך אליה.
תומר בן אריה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרו - על רכס האזנגטה

יוצאים אל רכס האזגנטה

המטרה - טרק בן 5 ימים, שמרביתו ברכיבה על סוסים (לפחות כך הובטח) - המקיף את כל רכס האזנגטה שמצפון לקוסקו. גובהה של הפסגה הגבוהה ביותר - 6500 מטר, ואם לא יהיו הפתעות לא צפויות - אנו אמורים להגיע די סמוך אליה (מרחק יריקה בשפת העמך .. ). הפעם , שום סיבה מיוחדת, סתם עצלנות ישראלית טהורה היא שגרמה לאיחור של שלוש שעות בשעה בה יצאנו מקוסקו לכוון העיר ממנה מתחיל הטרק. מתאספים לאט לחבורה מוזרה ולא הומוגנית של 16 ישראלים.

פער גילאים לא קטן של בין 20 עד 31, החל ממשוחררת צבא טרייה, ועד ראש צוות מתכנתים שפוטר. סטודנט בחופשה וחשישניק שנמצא כעת בעולם שרק הוא מכיר. "הולך להיות שמח" משרבט לי שימי מבלי שמישהו ישמע ואני מהנהן, לא יודע אם הוא מתכוון במובן חיובי או שלילי.

"אני מרגיש חרא"! אני זורק לשימי, ומנסה להישמע כמה שפחות מדאיג, אך ההרגשה היא פשוט איומה- כאבי ראש לא מוסברים, כאבי גרון וסחרחורות.אני בטוח שגם חום מלווה את "המסיבה" המתחוללת בתוך גופי.לעזאזל, מה אני הולך לעשות עכשיו עם הצרה הזו?, אומנם היום הראשון משמש רק לטובת הגעה לאזור תחילת הטרק, הצטיידות, הכנת הסוסים והתאקלמות לגובה אבל אם עד מחר לא תהייה הטבה משמעותית - אין סיכוי שאוכל לצאת. חושב על זה כל הדרך מקוסקו ועד טנקי- נקודת ההתחלה, נסיעה של כמעט שבע שעות מזעזעות בתוך הוואן-אוטובוס, עמוס בשישה עשר מוצ`ילרים ישראלים רעשנים (פחות שניים -אחד בהלם והדחקה והשני גוסס למוות..), עמוסי ציוד.

"תראה את הנוף! פצצה!", לוחש לי שימי וממשיך לבהות מבעד החלון, אך אני עסוק במלאכה קשה יותר כעת - ריכוז עמוק באיך לשרוד את הקפיצה הבאה של אוטובוס."ואני חשבתי שהתרגלנו כבר לנסיעות הארוכות "... אני ממלמל במרירות לנוכח הקושי .ממשיכים לטפס במעלה השביל אם אפשר לקרוא לו כך - גם פרות היו מתקשות לצעוד פה!

שעתיים ראשונות של "נסיעה" מסתימות בעצירת הצטיידות באוכל. מה שקרה בדקות שלאחר מכן היה מהיר מידי וקצת קשה היה לי לעקוב , אבל בגדול - רוני, בחור שאני עדיין לא מצליח לגבש את דעתי אליו, עולה ומתיישב על גג האוטובוס, אליו מצטרף גם שרמן החשישניק ,(לגביו דעתי מוחלטת- הייתי זורק אותו מהפסגה הראשונה בה אתקל אם רק הייתי יכול ) וביחד- מתחילים ב"הפעלת" הילדים המקומיים שנמצאו ברחוב. ההפעלה כללה "שירי עם" מוכרים כדוגמת -"ידיים למעלה על הראש" ו"לכובע שלי 3 פינות " , מלווים בהסברים פיסיים והדגמות חיות. חצי שעה לאחר מכן היה נצפו כ 6 ישראלים רוקדים להם שירים מטופשים על גג אוטובוס, ועוד לפחות 100 ילדים ומבוגרים מרוכזים סביב אותו האוטובוס , מצייתים ורוקדים.

המשך הנסיעה לא בישר טובות- גשם לסירוגין התדפק על החלונות, ולעיתים אף נצפו פתיתי ברד לא קטנים. רק התחלה- וכבר סימני מזג אוויר קשה , שבמקרה הטוב יקשה על הטרק, ובמקרה הקצת יותר קשה- יבטל אותו כליל . אני חושב שכמו שהכול הסתדר לנו עד היום, ככה ברגעים אלו הכול הולך קשה. בשעת ערב מאוחרת מהמתוכנן, מגיעים לטנקי- עיירה נידחת, שנדמה שכל כלכלתה מבוססת על הסיורים שיוצאים ממנה לרכסים בסביבה ומתמקמים בבית מקומי שבו אנו מקווים למצוא ארוחה טובה ( אחרונה לימים הקרובים על גבי שולחן! ) ומקום מוגן ללילה (גם כן - אחרון שבין קירות לכמה לילות הקרובים).

מצבי הבריאותי הולך ומתדרדר. אין ברשותי שום אמצעי לבדוק את רמת החום של הגוף אבל אני משער שבדיקה כזו הייתה גורמת לשימי לאסור עלי לצאת, בלא קשר למצבי מחר. שולף מתיק החובש 2 אקמול, ונירדם לי על שולחן האוכל לפרק זמן לא ידוע.

"ערב טוב! עד שהאוכל יוגש, אתם יכולים להתארגן עם הציוד ללילה- יש לכם פה חדר עם 10 מיטות, ולנותרים- אני אמצא חדר נוסף במרחק 10 הליכה דקות מכאן" - שומע את המארחת המקומית.מרים את הראש ומתוך שינה פולט " o.k., הלא מעשנים יתמקמו בחדר השני , שכן אנחנו בדיוק שישה", הצעה שמתקבלת בחיוב על ידי כולם. ארוחה חמה שמוגשת, מצליחה לעורר אותי ולהוסיף מימד מסוים של השתפרות במצבי הבריאות. קל כל כך להעריך כעת משקה חם, אפילו שההוא מורכב רובו ככולו ממים ולא ניתן לקטלגו לאחד מהמשקאות המוכרים.

 לאחר הארוחה, גוררים את עצמנו אני ושימי, אורן ושמרית, רמי ושירי (ה"לא מעשנים" שבחבורה) במורד הרחוב לחדר המיוחל.המשפט הכול כך נדוש "לא משתלם לעשן" הוכיח עצמו אין ספור פעמים, וכך גם הפעם, ובצורה כל כך לה צפויה -ה"מעשנים" שוכנו בדירה עם מזרונים מעופשים ולנו חיכו מיטות זוגיות, כאלו שמופיעות רק בחלומות המוצ`ילרים.מחייך לו שימי ומשרבט "צודק, לא משתלם לעשן", שנייה לפני שתרדמה נופלת עליי.

לתחילת הכתבה

מטפסים את הרכס

בשעת בוקר מוקדמת, כשעתיים לפני כולם, מתעורר ודבר ראשון - "בדיקת מערכות כללית" - החלק ממנו חששתי כל כך אתמול. אני לא מאמין בניסים, אבל קשה למצוא הגדרה אחרת. מצבי הבריאותי עדיין לא במיטבו אבל ללא הכר מאך לפני מספר שעות- אין חום, הרגליים לא חלשות, ובכלל- בפעם הראשונה מרגע יציאתנו את קוסקו- עניין הטרק נראה לי אפשרי. עדיין מרגיש חולשה פיסית, שבוודאי הינה שריד למצבי אתמול, אבל לא משהו שבגללו לא אצא. סופר את הדקות עד לשעה 8:00, וכשזו מגיעה- מעיר את שימי ובאושר אין סופי מחייך ומכריז- "אני בריא!" !!!. "יופי אידיוט, בגלל זה אתה מעיר אותי שוב בשעה שאני אמור לישון בה? " הוא שוב עונה את אותה תשובה. שיגרה שכזו...

הכרות ראשונה עם הסוסים, אם בכלל אפשר לקרוא להם ככה.מין הכלאה מוזרה של פוני חמור וסוס, שתוצרתה חיה מכוערת , חסרת פרופורציות, שמצד אחד לא יפה כמו פוני ומצד שני לא מהירה כמו סוס. מה ניסו לעשות פה ? השד יודע.... אבל לא בכך העניין, הנורא מכל, שמשום מה החיה הזו מתגלה כיצור עצבני ואימפולסיבי- כזה שבלי שום סיבה או התראה מוקדמת זורק את רוכבו בתנועה חדה. מדביק את שימי, שנראה מחויך מהמצב, וצועק לכיוונו - "אני שוקל לתת לחיה הזו פטור ולהמשיך רגלית!" .

בצהרי היום נראים סימנים ראשונים למה שמצפה בהמשך- בפעם הראשונה שלג החל יורד. במקביל, עם כל מטר שעולים נוסף שעולים בגובה, נדמה שהטמפרטורה יורדת ב"יחס פרופורציונאלי ישר". שלוש שעות נוספות של דהירה, וכל אחד הוסיף מספר זהה של לשכבות ביגוד נוספות. המלחמה אל מול הקור בעיצומה, ובינתיים כוחותינו מובסים .. לפנות ערב מזג האוויר מקבל תאוצה שלילית. סופת שלגים החלה יורדת, אומנם לפרק זמן קצר של לא יותר מעשרים דקות, אך תוצאותיה נראו לפרק זמן ארוך ביותר לאחר מכן - כל המדרון עליו אנו נעים כוסה בשכבה מכובדת של שלג לבן. מביט ונדהם איך תוך דקות שונה הנוף עד בלי הכר- הרכס הערום פתאום נקי ולבן.

כעת התנועה הופכת קשה עוד יותר- הסוסים ( מעתה, למען הקיצור אכנה אותם `סוסים` כשהכוונה הינה שוב- לחיית הכלאיים שתוארה מקודם) מתקשים לעבור את קטעי השבילים המכוסים בשלג, הן מהקושי הפיסי לעשות זאת עם רוכב עליהם והן מהפחד להחליק וליפול, כך שבחלקים גדולים מהדרך, הטרק הופך בעל כורחו לרגלי. אני מביט בשימי ששוב- מחובר לאוזניות המיני-דיסק ונאבק בכאבי הרגליים, "מתנת פרידה" שקיבל מהצבא. ממשיכים בהליכה ומבלי משים, פלאי הטבע נגלים שוב- שמש חמימה שזרחה וחיממה אותנו לכל המשך הדרך עד למחנה הראשו ן- מחנה אוהלים שהוקם בגובה 4000 מטר. כששלג מקיף מסביב. נרדמים מול אחת מצלעות רכס האזנגטה.

כמה שונה זה להתעורר כששמש מכה בפנים. ואם זה קורה אחרי לילה קפוא באוהל- ההנאה רק גדולה יותר.הנוף - יפה יותר מזה שזכרתי. רואה את אותו הרכס רק שהפעם באור יום, מנסה למצוא את המקטע אליו צעדנו מאתמול, ומתקשה להאמין שזה אפשרי. משכימים את המחנה העצל, וכל זוג מתכנס בתוך עצמו- להכנות האישיות לפני עוד יום של "מלחמה מול הטבע".במסגרת ההכנות - קיפול האוהל, ייבוש שק השינה ושאר הבגדים מהלחות באוהל, רכיסת התרמיל הגדול והכנת התרמיל הקטן, מריחת קרם הגנה וכמובן- טעינת המיני דיסק בדיסקים חדשים.

שוב, כמו אתמול- ההתקדמות הופכת לפרקי דרך של רכיבה על הסוס ופרקי דרך ארוכים יותר של הליכה רגלית. "אולי מספיק? כל הלגונות נראות אותו הדבר, ואתה מצלם אותן אחת אחת כאילו בכל פעם זו הראשונה שאתה רואה!" אני שומע את שימי צוחק מאחור, ובהמשך טוען שכל שלולית שדומה לבריכת דגים אני מצלם בטענה שזו לגונה . ולא יכול שלא להסכים איתו באופן חלקי- מזמן איבדנו את ספירת הלגונות שנצפו בדרך. לגבי השלוליות... התמונות ידברו בעד עצמן!

אם אתמול היה נדמה לנו שמה שראינו הייתה סופת שלגים- עכשיו ישנה הסכמה רבתי שמה שראינו היה לא יותר משבר ענן. כבר מרבע שעה עז ששלג יורד עלינו ללא הפסקה, צובע את הרכס שוב באותו לבן בוהק, ושוב מכה בפנים - רק ביתר שאת . וכן , שוב הסוסים מסרבים לעשות את הדרך כשאנו עליהם (במחשבה מפוכחת - מי בכלל רוצה? נישבר כבר מהחיה הזו!), לכן מוצאים עצמנו במין "מסע צבאי" - יורדים את הרכס מגובה 5500 לגובה 4500 שם יוקם המחנה הלילי. הזווית לא נוחה כלל וכלל - לעיתים מתקרבת ל 60 מעלות, מה שלא רק הופך את ההתקדמות לאיטית, כזו שמאיימת לגלוש לשעות מסוכנות - שעות הערב החשוכות , אלא גורמת גם לכאבי ברכיים נוראיים.

 ככל שעובר הזמן - הערפל הופך סמיך יותר ויותר, והשמש רק הולכת ונעלמת . בין לבין הופכת הדרך למסיבה בלבן. "לדעתי יש קשר ישיר בין קושי הטרק ליופיו" מציין לעצמי ביומן, וכנראה שזו הסיבה שחיוך דבילי שוב עולה על פני. "מה זה שם לפנים? אתה רואה את הכתמים האלה?" שואל אותי שימי, ולפתע, כאילו משום מקום מבחין בשבע `כתמים` כחולים קטנים - האוהלים שנפרשו מבעוד מועד. "אוללה, סיימנו!" חוגג את סיומו של היום. מתרסקים לעוד לילה באוהל קפוא.

לתחילת הכתבה

בדרך לפסגה הגבוהה ביותר

"דילמה" כזו של בוקר.. - כמה כבשים לשחוט לארוחת הערב ? משכימים מוקדם מהרגיל, שכן הבוקר ההכנות ארוכות יותר- יש לשחוט ולהכין את הבשר לארוחת הערב, מבלי להתעכב יתר על המידה . אבל כמה כבשים יש לשחוט ריבונו של עולם ? מאיפה אנחנו יודעים ? אם עד היום הבקרים הוכרזו כנקודת החולשה האמיתית של "המשלחת" - בקרים שאופיינו יותר מכל בהשכמות ארוכות וקשות המלוות בקנטרנים ארוכים והתמרמרות קולקטיבית, בוקר זה שונה תכלית השינוי - תוך זמן קצר המחנה כולו בעמדות תצפית , חצובות המצלמות פתוחות והאקשן האמיתי מתחיל - שחיטת 2 הכבשים - ארוחת הערב היומית.

עד השעה 16:00 ,ללא הפסקה ,ג ומעים אין ספור קילומטרים ברכיבה, ולא פחות גם ברגל .למעשה - את חלקו קשה של ה`פס` - העלייה אל הפסגה היומית - גובה 5700 מטר (ויש הטוענים שאף יותר) ביצענו רגלית כשסופת שלג משוגעת מכה בפנים . לבסוף , על צלע הרכס בגובה 5700 ממטר ,פוגשים את רוני אופיר ואלקנה . כששלג מסביב , וקור חודר מבעד לכל אותן שכבות בגדים, נרשם לזכותנו טיפוס מרשים ביותר של כמה מאות מטרים.נזכר בכל אותן תוכניות שהייתי נוהג לראות בערוץ הנשיונל גאוגרפיק- אלו המראות את משלחות הטיפוס והמחקר , שעלו לאותן פסגות בכל המקומות הנידחים בעולם .

 רק עכשיו מבין לעומק על מה ולמה נראו אותם מטפסים כל כך מותשים בעת הטיפוס - תופעות הלוואי של הגובה הרב רבות ומגוונות - קשיי הנשימה , הריכוז ירוד , מחשבה איטית , חוסר תיאבון והראיה מטושטשת , סחרחורות והקאות הם רק חלק.כל אחד סובל מאותן תופעות לוואי בצורה שונה, מי יותר קשה ומי פחות , אבל על הפסגה , כולם כבר נראים אותו הדבר - מותשים ועייפים בצורה שלא תיאמן .

" Bamos Amigos -` יאללה חברים! `, נשמעת צעקתו של פיליפיו , מדריך הדרך המקומי, המזכיר לנו שפה לא מסתיימת לה דרכנו להיום - וכברת דרך לא קטנה עוד נותרה , ועדיף שלפני החשכה. מנסה לשחזר את המסלול המסומן על המפה של פיליפיו , זה שראיתי עוד בבוקר, ומבין שהמצב רחוק מלהזהיר- למיטב זיכרוני , יש לפחות 5 קילומטרים בתוואי שטח לא קל- להערכתי שעתיים וחצי לפחות של הליכה מזורזת לפחות . וכל כך מרגיז לגלות שלא הייתי רחוק בהשערתי.. -"מעניין של מי הרגליים כואבות יותר - שלנו או של הסוסים" מעיר שימי שוב , משומקום , בעוד הערה אופיינית לאחר יותר משעה של קרב עקוב כאבי ברכיים עם קשיי הדרך .

אני לא יודע מתי החלה הקבוצה כולה להבין שאכן הדרך לא עומדת להסתיים תוך זמן קצר כמובטח , אבל לאחר כשעתיים של הליכה לא קלה בכלל , כשהסוף עדיין לא ניראה , וחשכה מוחלטת יורדת על הרכס , מותירה אותנו חסרי אונים ללא ציוד מינימאלי כדוגמת פנסים , "סדקים" החלו לבקוע וייאוש אוחז בכל . חוסר סבלנות מופגן כלפי כל הערה . ואז, לא זוכר איך ומי התחיל אבל עוד אחת מאותן `שיחות נפש` מתחילה לה וצוברת תאוצה מהירה - כשהנושא הפעם - אוכל .

כל אחד מפנטז בקול , תוך כדי שיתוף הסובבים במאכל או המסעדה האהובה. דרך מוזרה אבל יעילה להחריד להעביר את הזמן ולהעלות את המורל . לבסוף, בשעה 19:00- נגלה לעינינו אור הפנס של פיליפיו ,המאותת מ`הכפר` המקומי- אגואס קרלינטה ( שפירושו בשפה מובנת - מים חמים) . הכפר מונה אולי עשרה צריפים , כששלושה מתוכם משמשים כמסתור למטיילים המסיימים את הטרק. שמו ניתן לו משום המעיינות החמים שנמצאים בסמוך .

"טוב , אני לא יודע מה איתכם , אבל אני יודע מה אני הולך לעשות " שומע את רוני שכבר החל פורק את ציודו מעליו ומתכונן לצעידה נוספת של מספר דקות מהכפר אל עבר המעיינות. 10 דקות מאוחר יותר , ערומים כביום היוולדנו, מפשירים ומחזירים את מערכות הגוף כולן למצב כשירות , במימיהן הרותחים של המעיינות . ההרגשה חלומית - המעיינות נמצאים בשיפולי אחת השלוחות , סביבם נשקפים פסגות ההרים המושלגים המוארות לאורו של ירח מלא,ואדים הבוקעים ויוצרים אווירה מסתורית . שעתיים שלמות של ועדיין קשה כל כך לצאת,עד שנשמע שוב קולו של פיליפיו הצועד לכיווננו- " הארוחה מוכנה!".

2 כבשים שרק לפני כמה שעות נשחטו , מוגשות לאחר צלייה ממושכת . - גועל נפש! מי לימד אותם איך עושים בשר על האש, חושב לעצמי . "רבאק! " אני מסנן בשקט לעצמי אבל למי איכפת ? הדבר החשוב באמת הינו הצ`ופר הנוסף - סוף סוף שינה שלא באוהל אלא בין קירות אבן! שופעים חיוכים , ברכיבה פסטורלית , כאילו מין פרידה רשמית מהמקום, שארכת כ 4 שעות ומבואותיה של Tinki נגלים מעבר לרכס. ארוחה `חגיגית` באותו המקום בו אכלנו באותו לילה לפני 4 ימים - ארוחה אחרונה לפני היציאה לטרק , וחבירה לאוטובוס הנוסע חזרה לקוסקו .

 "שלא יהיו אי אלו הבנות - שעה אחרי שמגיעים לקוסקו - נפגשים לארוחת ערב , כולם, בלי יוצא מהכלל !" מזהיר שרמן, באוטובוס וכך באמת קורה - שעה אחרי הגעתנו לקוסקו, נפגשים במסעדת Victor Victoria , בבעלותו של קרלוס יקיר המטיילים הישראלים .

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קוסקו