מגיעים לברזיל מהדרום
ברזיל, ברזיל... הולכת ומתקרבת! הכל התחיל בארגנטינה, ההתרגשות, המחשבות, מה השתנה, האם ברזיל תהיה כפי שאני זוכר אותה מלפני 18 שנים כשאז הייתי ללא משפחה, מיד לאחר סיום השרות הצבאי, נוסע להגשים חלום...
כזכור לכם מהכתבה האחרונה, הגענו למפלי האיגוואסו בצד הארגנטינאי, היה מהמם, משגע, כבר שם ראיתי שהזמן עושה את שלו-יש רכבת, הכל מסודר, גשרים מובילים לנקודות תצפית מכל זווית אפשרית. התעטפנו היטב במעילי ניילון, הפשלנו מכנסיים, חלצנו נעליים ושטנו בסירת מנוע אל תוך המפלים, צרחנו מהתרגשות ומהנאה ולמרות כל ההכנות התרטבנו כהוגן (13$ לאדם). הבנים היו נפעמים מהעוצמה הזו, מפלא הטבע הזה ולבנת כל הזמן עשתה חישובים איזה חלק מהמפלים יפתור לנו את מצוקת המים בישראל.
הגיע לקיצו יום נפלא ומהתחנה המרכזית נסענו באוטובוס לעיר הברזילאית Foz De Iguazu (דולר לאדם) אשר עוצר במעבר הגבול להחתמת דרכונים. בשיחה עם השוטר לא הבנתי את רוב הנאמר אבל השפה הפורטוגזית המתנגנת שהיתה באוזני כהכנה למקצבי הסמבה העלתה על פני חיוך גדול ורחב. התאכסנו במלון San Remo (חמישה דולר לאדם), הנחנו את התיקים בחדר ויצאנו לאכול במסעדת `אכול כפי יכולתך`. לאחר חודש בארגנטינה עם מבחר הבשרים שלה לברזיל קצת קשה להתחרות בשכנתה בתחום האוכל. בזמן הקצר הזה, בו נסענו ממעבר הגבול אל העיר והלכנו למסעדה וחזרה למלון, ראיתי עד כמה העיר גדלה, הכל נראה מודרני כל כך. לפני 18 שנה היו כמה מסעדות קטנות ומספר חנויות, זה הכל.
דיאגו הוא בחור נפלא אשר יעץ לנו דברים נהדרים וניתן למצוא אותו בסוכנות הנסיעות אשר במלון סן-רמו. בהמלצתו נסענו אל הסכר הגדול ביותר בעולם ואחד משבעת פלאי העולם המודרני- ITAIPU DAM. הגענו אל הסכר באוטובוס מקומי, באולם גדול יחד עם עוד מאות מבקרים ראינו סרט על הפרוייקט המשותף לברזיל ופראגוואי ולאחר מכן עלינו על אוטובוסים אשר הסיעו אותנו לסכר עצמו. לא יאומן איזו עוצמה, איזו טכנולוגיה- הסכר מספק 25% מתצרוכת החשמל של ברזיל ונבנה במשך למעלה מ-20 שנה (הסיור מתקיים ללא תשלום). לאחר שיחה עם מדריך טיולים ברזילאי שדובר עברית הבנו שהחברה (הסכר) מזרימה כספים רבים לעיר פוז דה אגוואסו וזו הסיבה העיקרית להתפתחות שלה.
בערב יצאנו לאכול במסעדת "ביירות"- כן, כן, לבנון הגיעה אל ברזיל ובעיר פוז דה אגוואסו ישנן מסעדות לבנוניות רבות. איזו חוויה כל המשפחה עברה, הדופק הגביר קצב והזמנו כל דבר אפשרי: לבנה, חומוס, פלאפל, קובה, זיתים, שמן זית, שווארמה. רק הפיתות היו זקוקות למקצה שיפורים. איזו התרגשות זו היתה לאכול ולטעום את הבית, עד שהדליקו את הטלוויזיה וראינו בערוץ החיזבאללה ג`יפ ישראלי נפגע ממטען, ראינו את מסוקי צה"ל ומרגע זה התחושה כבר היתה שונה. מכיוון שכמות המטען של משפחת צדוק הגיעה למימדים שהינם מעבר ליכולת נשיאה (תנחשו מי האחראי/ת לכך...) החלטנו לשלוח חבילה לארץ בעלות של 90$ ל-20 קילו. יצאנו למסע קצר בחיפוש אחר קופסאות קרטון גדולות בין החנויות, הדואר ממוקם מעט רחוק מהמלון אז "התעמסנו" על מונית והיינו תופעה די מעניינת כשארזנו את כל הכבודה בסניף הקטן של העיר.
אזור החופים בצפון
באמצעות דיאגו רכשנו כרטיסי טיסה מפוז דה אגוואסו אל Fortaleza אשר בצפון ברזיל (220$ לאדם כולל לילה במלון). הגיע הזמן להיפרד מלירון ואנה. טיילנו עם הבנות למעלה מחודש בו שהינו יום יום יחד, עברנו חוויות משותפות, נהנינו, צחקנו, ניסינו לטפל בטפילי העור אשר לירון הביאה עימה מהפמפס וכנראה גם תחזור עימם לארץ. הפרידה לא היתה קלה במיוחד לטל ודור, שנקשרו אל השתיים. עד לטיסה עמדו לרשותנו מספר שעות בהן לקחנו מונית צמודה (22$) ועם התיקים נסענו תחילה לפארק הציפורים ואחר כך אל מפלי האיגוואסו הברזילאיים. שלל הציפורים, התוכים והצבעים הינו מדהים, ישנו מסלול הליכה בין כלובי ענק עם צמחייה אופיינית לכל סוג ציפור או תוכי והללו מקפצים לידנו, יושבים על כתפנו, אוכלים קוקוס ויורקים עלינו (בלי כוונה..) שאריות. לאחר שצילמנו כל תמונה אפשרית של כל תוכי אפשרי חצינו את הכביש אל המפלים הברזילאיים שהם בגדר חובה! הצד הברזילאי מספק זוויות ראייה שונות מאשר הצד הארגנטינאי וניתן לצפות על כל המפלים דרך מסלול הליכה ארוך, אשר נקודת הסיום שלו היא גשר תלוי מעל מפל "לוע השטן".
רגע של וידוי- מי שמכיר אותי יודע שמיום שדור, הבן הגדול, נולד, הבטחתי לו שבבר-המצווה שלו ניסע יחד לברזיל. נסענו לארצות הברית מכיוון שזה נראה לנו יעד מתאים יותר למשפחה, שדרום אמריקה זה יעד לא כל כך בטוח (בריאות, ניידות ממקום למקום...) אבל כל מה שקרה בארצות הברית והתאונה שאירעה ביוסטון הביאה אותנו לדרום-אמריקה. דור, שהעלה את הרעיון ראשון, ולבנת, בכשרון שלה להפוך רעיון מטורף למעשה הגיוני הצליחו "לגרור" את המשפחה לחצי היבשת הדרומי. כאשר סיפרנו ליוסי יהלום על התאונה אמר לנו יוסי שעוד יבוא הרגע בו נודה לבחור ש`נכנס` בקרוואן מאחור, והיום, כשאנו נמצאים בעולם מהמם, אקזוטי, אני באמת מודה שהתחושה שלי היא שמרע יצא טוב.
Fortaleza, עיר ענקית בצפון ברזיל- ים, חוף, חול, טיילת א ר ו כ ה שוקקת חיים, מוזיקה ופירות טרופיים. לאחר חודשיים של ביגוד ארוך אנחנו עוברים לביגוד הקצר, שולפים את בגדי הים, טל ולבנת חוגגים על מיץ הקוקוס, דור מתענג על מיץ המנגו ואני נהנה מהבירה הברזילאית ב"טעם של פעם". שפע של מאכלי ים, שרימפסים, דגים וברקע מתנגן קצב הפוהו האופייני לצפון ברזיל... חגיגה שלמה של חושים ! לבנת קנתה בגד ים בסגנון ברזילאי, טל ודור קנו משקפי שמש, אנחנו נערכים כמו שצריך לקראת הירידה דרומה לאורך חופי ברזיל עד לריו.
החוף הראשון אליו היינו אמורים להגיע הוא Beberibe אך אף אחד באוטובוס לא הודיע על התחנות השונות בדרך, ועד שגילינו את הטעות היה מאוחר מידי, אז כגישת הברזילאים "טרנקילו" שהיא לא לעשות עניין המשכנו באותה נסיעה אל החוף הבא- Canoa Quebrada עליו סיפרו שלושת הבנות שפגשנו משוודיה שהוא נחשב לאחד החופים היפים בעולם. בכפר יש אינספור פוסאדות (הוסטלים), יותר מאשר בתי מגורים. אנו מצאנו פוסאדה המשקיפה אל החוף, טלוויזיה בכבלים עליה לא מוותרים הבנים ועבורנו זה פתרון למנוחה, וגולת הכותרת היתה ערסל בתוך החדר עליו היתה תורנות שינה.
בבוקר קמים לנוהל ים- תיק קבוע מוכן עם מגבות, מים ומעט כסף, לובשים את בגדי הים ומתמרחים בקרם הגנה ולאחר ארוחת הבוקר הברזילאית עליה יגיע פירוט בהמשך מגיעים אל החוף אשר עמוס במשפחות עם ילדים. מסתבר שכפר הדייגים קנואה קברדה הינו יעד פופולרי לתיירות משפחות, ובערב במדרחוב ברודווי (כן,זה שם הרחוב) יושבים כולם לארוחת ערב באחת מהמסעדות הרבות או סתם מסתובבים בין החנויות והדוכנים באווירה מאוד נעימה. חשוב לציין כי המקום ידוע גם עם Bichos de pe, טפילים המתחפרים מתחת לעור העקב וציפורני הרגליים כך שמומלץ לא ללכת יחפים ופשוט לבדוק שאין שלפוחיות כהות. במסגרת דירוג החופים של משפחת צדוק הוחלט שהמקום מקסים, חם ולבבי, אך אינו אחד החופים היפים בעולם.
ממשיכים בדרכנו ונוסעים באוטובוס (7$ לאדם) אל העיר Natal. נכנסנו למלון בשם `מיאמי ביץ` ועל הקיר מולנו, בדלפק הקבלה, תלוי קמע עם ברכת אלוהים בעברית. שאלנו את בעלת המלון מאיפה הברכה וכשהיא הבינה שאנחנו ישראלים היא התכופפה ונעלמה למספר דקות מעבר לדלפק הקבלה. כשהתרוממה והופיעה שוב החזיקה בידה ספר של `לונלי פלנט` בעברית, חלק ראשון בו כלולה ברזיל, בדיוק מה שהיינו צריכים ואמרה: "זה שלכם. בחור ישראלי השאיר את הספר שמישהו אחר יהנה ממנו". את הספר שלנו, חלק שני, אותו קיבלנו מדורית ואלי מ`הלובו` השארנו אנחנו במלון בארגנטינה, שמישהו אחר יהנה ממנו... בבוקר הלכנו לאורך הטיילת אל `המבצר המחומש`, כשברקע טל מקטר על ההליכה הארוכה. הגענו למקום אך לא היה ניתן לקבל הסברים באנגלית אלא רק בפורטוגזית כך שלא בדיוק הבנו את שאנו רואים.
לאחר יומיים בעיר נאטאל נפרדנו ממנה אך המשכנו את הנסיעה בדרך שונה- לאחר בירור מחירים במספר סוכנויות פנינו אל בעלת המלון החביבה ודרכה שכרנו באגי עם נהג (65$), העמסנו את המוצ`ילות ונסענו דרך נופים משגעים ודיונות חול כשבדרך עצרנו לשתי אטרקציות: הראשונה היתה אומגה לבריכה טבעית גדולה בה גלשנו שלוש פעמים שוב ושוב (חוץ מלבנת, כמובן). האטרקציה השניה היתה סקי חול מדיונה גבוהה לתוך בריכת מים. היה מ ש ג ע! מדי פעם עצרנו ליד מספר דוכנים הממוקמים אי שם בדיונות ואכלנו שיפודי לובסטר, שתינו מיץ קוקוס קר ולקראת השקיעה הגענו אל חוף Maracajau שם תכננו להנות מהיופי הימי עם שנורקלים. מזג האוויר הסגרירי והמחירים המופקעים הביאו אותנו להחלטה של נסיעת 8 שעות (13$ לאדם) עד Olinda עוד באותו יום.
אולינדה, בה לפני 18 שנה חוויתי את חוויית הקרנבל הברזילאי, בה נדבקתי במחלת הסמבה, הפוהו, הלמבדה, בה קניתי את כלי ההקשה הראשונים שלי, בה פגשתי את ארי רפלד הג`ינג`י, חברי הטוב עד היום- אוהה, אולינדה, אולינדה! את פנינו קיבל גשם שוטף. מטרמינל האוטובוסים של Recife (אין אוטובוס ישיר לאולינדה) נסענו במונית אל אולינדה ולאחר שבדקנו מספר פוסאדות התאכסנו במלון Sao Francisco (תשעה דולר לאדם) עם בריכת שחיה, ארוחת בוקר עשירה, צוות נחמד ומיקום מעולה. אולינדה היא בירתה הראשונה של ברזיל. אנחנו הכרנו את אזור העיר העתיקה שלה, אזור המרוצף באבנים, עם בתים קולוניאליים ונערים המציעים הדרכה בין הסמטאות והסברים על האתרים שבעיר.
מסתבר שבעיר ישנו פרויקט בו מכשירים נערים להדריך תיירים וכך מונעים את השוטטות ברחובות, מפחיתים פשיעה, מלמדים אותם על העיר בה הם חיים ועוד מטרות רבות. לא הצלחנו לברר בדיוק מי אחראי על פרוייקט זה, יתכן שבתי הספר לקפוארה. מכיוון שאף אחד מהנערים לא דיבר אנגלית יצאנו אנו עם הספר `דרום אמריקה` וסיירנו בסמטאות היפהפיות ובין הכנסיות העתיקות על פי המסלול המומלץ בספר. הגענו לראש הגבעה, שם צפינו על העיר רסיפה, אכלנו בלינצ`ס קוקוס שנראה מאיים בהתחלה אך טעים להפליא ובדרך חזרה אפילו ראינו קופים על אחד העצים.
באחד הבקרים נסענו אל העיר רסיפה באוטובוס. המוניות בברזיל יקרות מאוד, אין צורך ואין לחץ להשתמש בהן והנסיעה באוטובוס התגלתה כחוויה נעימה בפני עצמה. כשעלינו לאוטובוס לא היה מקום ישיבה פנוי, אני עומד עם התיק על הגב ופתאום מרגיש שמישהו מושך לי את התיק. הסתובבתי במהירות ואני רואה שהאישה שיושבת סמוך אלי היא זו שמושכת את התיק ואומרת:"אני אחזיק לך אותו". ניסיתי לסרב אבל מאום לא עזר, היא החזיקה לי את התיק במשך כל הנסיעה. חשבתי שאולי הסיבה לאדיבות היא היותי תייר אך במהלך הנסיעה שמתי לב לתופעה הזו, בה היושבים מחזיקים את התיקים של אלו שעומדים. נוהל זה חזר בכל נסיעה מקומית בה נסענו. מדהים ומחמם את הלב! גם ליבה של אשתי היקרה התחמם כאשר בתום הנסיעה הגענו אל קניון ענק (של חנויות...) בפרבר היוקרתי של רסיפה, Boa Viagem.
געגועים בדרך לסלבדור
אנחנו מטיילים כבר ארבעה חודשים. דור וטל מביעים מדי פעם געגועים למשפחה, לחברים, `לבית האמיתי` כפי שטל אומר, אך שיחה אחת שנערכה בזמן שטל יושב בשירותים ואני ממתין לתורי ראויה לציטוט:
טל: "אבא, אתה יודע ששכחתי לדבר עברית?"
אבא: "למה? אתה מדבר איתנו עברית כל הזמן..."
טל: "לא, אבל אנשים מדברים איתי כל הזמן ספרדית"
אבא: "מצויין, ככה תלמד שפה נוספת"
טל: "אבא, אבל אני שוכח מילים בעברית, אני רוצה לנסוע לבית האמיתי בארץ, במושב, להיות עם סבתא ועם החברים שלי לאותו הזמן שאנחנו בטיול ואחר כך ניסע לתאילנד לאותו הזמן"
אבא: "נשמע לי רעיון טוב"
טל: "סיימתי" (אצל טל "סיימתי" זה "תנגב לי").
הגיע אלינו מידע חשוב מאחד הנערים/מדריכים איתו התיידדנו על פסטיבל האמור להתקיים בערב, בראש הגבעה של העיר העתיקה, פסטיבל בו משתתפים בתי הספר לסמבה וקבוצות קפוארה. כמובן שהגענו למקום האירוע ונהנינו מהצבעוניות, מהרעש, מהשמחה. אפילו לבנת הצטרפה למעגל רוקדים והפגינה ביצועים... מסתבר שגם במהלך השנה ולא רק בתקופת הקרנבל מתקיימים אירועים ססגוניים.
למחרת, נסיעה של שעתיים (1.5$ לאדם) הביאה אותנו לאחד החופים היפים ביותר שראינו עד כה- Porto De Galinhas. ים שטוח כמראה, איזורי צלילה ושנירקול, אוכל מעולה על החוף, והאטרקציה של המקום היא שונית אליה מגיעים בסירה שנראית כמו חסקה עם מפרשית, מהסירה יורדים אל בריכות טבעיות בשונית שם מפזרים אוכל לדגים אשר מקיפים אותנו בהמוניהם. טל נבהל בהתחלה אך לאחר שנרגע `סחב` אותנו כל בוקר לשונית (ניתן להגיע אליה גם בשחייה). בפורטו דה גלינה ישנו בפוסאדה La Vila De La Rose (שבעה דולר לאדם), פוסאדה מקסימה עם ערסלים במרפסות ומנהל צעיר ונחמד בשם ג`וספה, אשר עשה הכל על מנת שנרגיש בנוח, שלא יחסר לנו כלום.
ישיבה על החוף זו חוויה בברזיל והכוונה היא לא רק למים ולנוף המהמם אלא יותר לאנשים המרכיבים את החוף- מוכרי התכשיטים, אחר כך מוכרי הערסלים, אז מגיעים אלו שמוכרים צדפות בדליים עם קרח, קוקוסים קרים לשתייה, והנה מגיעות הנשים עם סירים בהם אוכל אופייני לבאהייה, עגלת גלידות, שיפודי גבינה על פח קטן עם גחלים, שיפודי שרימפס, מוכרי דיסקים, עגלות ססגוניות עם פירות טרופיים ובקבוקי שתייה חריפה ועוד, ועוד... ואנחנו סך הכל רצינו להגיע לחוף, לשחות בים ולתפוס קצת צבע...
לאחר 4 ימים נהדרים בפורטו דה גלינה, אחד המקומות עליו אנו ממליצים בחום, המשכנו בנסיעת לילה (32$ לאדם) אל בירת באהייה- Salvador. בסלוואדור, הפעם אני מודה שעל נושא הקניות האחריות הינה שלי בלבד, קניתי כלי הקשה, בירנבאום, דיסקים וזה השלב בו אני מחזיר את שרביט הכתיבה אל לבנת ומקדיש את זמני להנעים את כתיבתה בנגינה.
