חוויות תרבות בסלבדור

26.7.04, יום שני: "יום הולדת, חגיגה נחמדת, מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת, לא נולדו ביום אחד, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת..". בני בן 41! יצאנו למסעדה נחמדה עם זמרת אשר לכבוד יום ההולדת שרה לבני שיר של גל קוסטה, אכלנו ארוחה חגיגית, הרמנו כוסית לחיים עם קנקן יין סנגריה (לבני ולי) ומיץ מנגו (לדור וטל).

 ביום שישי בבוקר הגענו בנסיעת אוטובוס לילית אל Salvador Bahia, בירת מדינת Bahia, המדינה האפריקאית ביותר מבין 26 מדינות ברזיל. אנה ולירון מקדימות אותנו לקראת ריו דה ז`נרו ולירון מעדכנת באופן שוטף בטיפים לכל אורך הדרך. על פי המלצתה התאכסנו בפוסאדה באזור ההיסטורי של סלבדור- Pelourinho (פירוש השם הינו "עמוד ההצלפות"). לאחר שבני נכנס לכל פוסאדה שבמקום התמקמנו בזו שהיתה הרע במיעוטו. הפוסאדות המוזנחות ביותר מרוכזות כנראה כולן באזור ההיסטורי ולא ניתן להמליץ על אחת במיוחד, צריך פשוט לעבור ולחפש.

 האזור יפהפה, ניתן לטייל עוד ועוד על הכבישים המרוצפים, בין הבתים הישנים. בכל פינה ישנה קתדרלה מפוארת או כנסייה עתיקה, בפלאזות המטופחות פורצים מים מתוך מזרקות מפוסלות, נשים בלבוש באהיה מסורתי מוכרות בדוכנים אוכל מקומי ובחורים/ות מציעות לקלוע את השיער לצמות. ילדים בגיל שתים עשרה בערך מציקים לתיירים בבקשה לנדבות ובני מצא פתרון מקורי לכך- הוא נתן מטבע לאחד הנערים בתנאי שהנער יקבל אחריות להרחיק מאיתנו את כל היתר. כך הסתובבנו לנו באזור מלווים בשומר ראש כשהעסקה תקפה למשך כל אותו יום.

בסלבדור, מרכז הקפוארה, בני וטל התחילו ללמוד נגינה בבירנבאום (כלי מיתר מוזיקלי שמלווה את ריקוד הקפוארה). מדי בוקר הם יוצאים לשיעור היומי. דור בזמן זה פותר משוואות במתמטיקה ומשחק במחשב. המשפחה נפגשת שוב בצהרים ואז יוצאים לתור את סלבדור, לצפות ברקדני קפוארה, לשמוע בערב מוזיקה בפאבים הקטנים ולהנות מהמופעים הספונטניים של נגינה וריקודים בסמטאות היפות.

 העיר מחולקת לעיר התחתונה והעיר העליונה. במרחק הליכה נמצאת מעלית באמצעותה אנחנו יורדים 70 מטרים אל העיר התחתונה וחוצים את הכביש אל מרקדו מודלו (Mercado Modelo), שוק גדול, מקורה, תיירותי ויקר (ברובע ההיסטורי זול יותר). ניתן למצוא בו כלי נגינה, חולצות טריקו, מזכרות, כל מה שתייר צריך. ישבנו ברחבה הנמצאת בשוק לנוח ולראות אימון קפוארה אבל גם המנוחה וגם הצפייה היו בלתי אפשריים. בכל רגע ניגשו אלינו למכור לנו דיסק מוזיקת קפוארה, או אולי חולצה עם תמונת המאסטרו (מנהל הלהקה), ואם אנחנו לא קונים אז רק שניתן כסף. גם אחרי שתרמנו את חלקנו לקופה המרשרשת ההטרדה לא פסקה עד שסיימנו ב`שלוק` אחד את כוס הבאקאשי (אננס) ויצאנו מהמקום.

בוקר חדש, השמש זורחת, בני וטל מוותרים על שיעור הנגינה לטובת שיט של יום באיים. המעלית מורידה אותנו הפעם אל הנמל, ואנחנו יוצאים לשיט (8$ למבוגר) מלווים בלהקת נגנים/זמרים צעירים וחמודים המנעימים את השיט בזיופיהם (אפילו אני הבחנתי...), סניורה המפנקת אותנו במגשים עמוסים פירות טרופיים ומידי פעם גשם המזכיר לנו שמזג האוויר הוא עניין הפכפך בברזיל, כי הרי מדובר במדינה טרופית. הגענו אל האי הראשון. מה שמו? אין לנו מושג! המדריך אמנם אמר אבל בני ואני שכחנו... בכל אופן, באי שבילי הליכה אל נקודות תצפית בראש הגבעה, בחוף מסתובבים מקומיים עם פח בתוכו בוערים גחלים ומציעים שיפודי גבינה. מהאי בלי שם המשכנו אל Itaparica, האי הגדול ביותר במפרץ.

לאחר מופע קפוארה מרהיב עם השתתפות פעילה של בני וטל יצאנו לסיור מיניבוס באי. ביקרנו במבצר Sao Lourenco אשר נבנה על ידי ההולנדים ונכבש על ידי הפורטוגזים, שתינו מהמים המפכים ממעיין טבעי ולהם שלוש סגולות: בריאות, אהבה וכסף. לדברי המדריך אכן נזכה בבריאות ואהבה אך את הכסף כבר גנב המושל. חזרנו בשעות אחר הצהריים אל סלוואדור עייפים, רטובים ומרוצים.

 טל ודור דואגים להתעדכן בכל עיר גדולה ב"מופעי התרבות" שלה וכך הספקנו לראות את "טרויה" ו"היום שאחרי מחר" בלה-פז שבבוליביה, את "שרק 2" בפורטלזה שבצפון ברזיל ובסלוואדור חיכה לנו "גארפילד", סוף סוף בשפה האנגלית (בברזיל ה כ ל בפורטוגזית). הקולנוע נמצא במרכז הענק Parque Aeroclube שבו חנויות, פארק שעשועים, אולם להחלקה על הקרח, באולינג, קריוקי, אזור לאוכל מהיר ועוד ועוד... ניתן להעביר שם יום שלם בהנאה עם הילדים.

 תכננו לנסוע אל הפארק באוטובוס וכששאלנו אחד מהשוטרים הרבים שנמצאים בפלורינהו היכן התחנה, הוא המליץ לנסוע אל הפארק באוטובוס אך לחזור רק עם מונית. שפר מזלנו ובזמן שהמתנו לאוטובוס פנה אלינו נהג מונית בשם פדרו והציע מחיר זהה למחיר נסיעה באוטובוס. במהלך הדרך הארוכה אל המרכז קיבלנו הסברים על אתרים חשובים בעיר, למדנו מחירי נדל"ן, שמענו סיפורים מעניינים על החיים בעיר, נהנינו מהנסיעה ומפדרו המקסים אשר מרגע זה הפך לנהג הקבוע שלנו במחיר זול לכל יעד (מספר הסלולרי של פדרו - 99480465).

לתחילת הכתבה

מורו דה סאו פאולו

27.7.04, יום שלישי: אנחנו שטים בקטמאראן אל כפר הדייגים Morro de Sao Paulo אשר באי Ilha do Tinhare (כולם מכירים את האי בשם מורו דה סאו פאולו). כבר באולם ההמתנה פגשנו חבר`ה ישראלים והשמחה היתה גדולה. מאז שעזבנו את Foz de Iguazu לא פגשנו אף ישראלי. התיאוריה של בני היא שזו לא תקופת "הגל", כלומר, תקופת הקרנבל, והנה, חבורת ישראלים עליזה ודוברת עברית. יופי, טל לא ישכח את שפת אימו כפי שהוא הביע חשש בשעת לחץ (תרתי משמע !!).

העליצות הכללית חלפה במהרה כאשר אחד אחד נפלנו לכיסאות נוטפי זיעה קרה, מחזיקים את שקיות הניילון שהצוות המיומן חילק לכל חיוור פנים חדש והקאנו בלי סוף. השייט הפך לשעתיים של סיוט ומי שלא הקיא ממחלת ים הקיא מהמקיאים (כן, זה היה מגעיל!). הכל נשכח כשהגענו אל האי המדהים והיפה הזה- מורו דה סאו פאולו. חופים לבנים, לגונות כחולות, דקלים ירוקים, שוניות וסלעים שבשעת השפל נראים כפסלים שחורים וגדולים עליהם מתרוצצים סרטנים קטנים, כסאות שיזוף מפוזרים על החוף ומה שנותר זה רק להתלבט בין סלט פירות (בלי פפאיה) לבין אסאי. אסאי (Acai)= מעדן ממכר בטעם ערב לחיך של פרי המזכיר בצורתו תאנה וגדל באמזונס. טוחנים את הפרי ומגישים אותו קפוא חלקית עם בננה חתוכה וגרנולה. בישיבה רבת ישראלים שהתקיימה ליד רשת הכדור-עף שבחוף מספר 2 הוחלט שבמורו דה סאו פאולו האסאי הטוב ביותר בברזיל.

 ומה פשר ההגדרה "חוף מספר 2"?! מסתבר שהחופים באי ממוספרים מחוף מספר 1 עד חוף מספר 5 והנה הפירוט:

  • חוף מספר 1- יש בו סירה עם בננה, אומגה מראש הצוק, נחל לא מזוהה הזורם מכיוון בתי הכפר, לא מומלץ.
  • חוף מספר 2- החוף בו כולם רואים את כולם. יש בו רשת כדור-עף, חוף רחב ויפה, אווירה קסומה ואת האסאי הטוב ביותר. החיסרון הוא שבלילה מתקיימות בחוף מסיבות עד שעות הבוקר והמוזיקה עלולה להפריע לאלו שבחרו לישון.
  • חוף מספר 3- החוף עליו ממליצים רוב הישראלים עקב המחירים הזולים של הפוסאדות שבו. החוף נמצא בשיפוצים ובניה ולכן מלוכלך מאוד. בשעת שפל רצועת החוף צרה מאוד ובגאות המים מגיעים עד שביל ההליכה.
  • חוף מספר 4- הקטן מבין החמישה. המלונות היקרים נמצאים בו.
  • חוף מספר 5- החוף הגדול ביותר, היפה ביותר והרחוק ביותר!

משפחת צדוק התמקמה בחוף מספר 2 בפוסאדת Michel השקטה, הנקיה, הממוקמת על החוף (6.5$ לאדם). קמנו בבוקר אל יום בהיר ונהדר (כמו באגדה) והנה, את מי אנו פוגשים על החוף?! את יוגב ואורן (לא Oren אלא Oran), הזוג היפה והאוהב, את גלעד שקיבולת האכילה שלו לא מפסיקה להדהים אותנו ואת ירון המקסים והביישן שכל הזמן מצלם את כולם. את החבורה הכרנו עוד בברילוצ`ה ודרכינו נפגשו שנית באי מורו. בינתיים הצטרפו אליהם גילי "החתיך", ועוד גילי- "התימני הכי מצחיק", עם חברתו מיכל שלדעתנו היא שליחה סמוייה של הרבנות הראשית, ואחרון חביב, אדי, המושבניק השקט בכל קבוצת הרעשנים הזו.

יש משפט האומר שאנשים עושים את המקום ולנו התמזל המזל- גם המקום מהמם בפני עצמו וגם יחד, כל הקבוצה הגדולה הזו, צחקנו, בילינו, שיחקנו וכל יום סיימנו באכילת אסאי רגע לפני סגירת הדוכן. גילי "החתיך" גילה כשרון בניהול משא ומתן ולכן הוסכם על כולם שהוא ינהל את תוכנית הנופש ויסגור עסקאות בילוי. כל יום צפן בחובו הנאה חדשה. התחלנו ברכיבה על סוסים, כשטל עדיין צועק `ואמוס` ואפילו שהסוס דובר פורטוגזית הוא דוהר ודוהר (12$ לאדם לשלוש שעות). בסיום טיול הסוסים קיבל גילי "התימני הכי מצחיק" מדור את התואר "תותח" על רכיבתו.

למחרת קבענו לצאת לשיט, אך בבוקר השמים היו מעוננים וקודרים. התלבטנו אם לצאת לשיט ושאלנו מספר מקומיים אם הם צופים `shuva` (גשם). כולם, ללא יוצא מן הכלל, ענו : "no shuva, sol" (לא גשם, שמש). החלטנו לסמוך על התחזית המקומית שאכן הוכיחה את עצמה וכעבור חצי שעה, כשהגענו לחוף הורוד, השמש כבר זרחה במלואה. החוף הורוד- צוק של חול בצבע ורוד עם נביעה של מים אשר יוצרת ביצה ורודה במרקם של חימר. אלו שעוד מהגן לא נגעלו ממשחק בבוץ ובחול מיד קפצו לעיסה הזו והחלו להתפלש בה. המשכנו ושטנו מחוף יפהפה אחד אל חוף יפהפה שני וסיימנו בשעת שקיעה עוגנים אל מול החוף וצופים בלהקת דולפינים מקפצת על פני המים. מראה השקיעה המהממת ולהקת הדולפינים השתיקו אפילו חבורה של 15 ישראלים.

החיה שאנו רואים כל הזמן באי מביאה אותנו לרגע נוסטלגי מצחיק עד דמעות- חמור! במושב שדה-יצחק ישנה אחראית על הפעוטון בשם זהבה רון. זהבה משאילה מדי פעם את החמור של אבו-רפע, רותמת אותו לעגלה ויוצאת לטיול ברחבי המושב עם ילדי פעוטון "שקד". החמור שסחב לבנים לבניה במקום, זהבה צועקת "דיו" והילדים צווחים משמחה אחריה, העלו בנו צביטת געגועים למושב. יש רגעים כאלו, מראה מסוים, שיר, משפט אשר מעלים בנו גל של געגועים. כל אחד מספר למה הוא מתגעגע ולמי ואיזה מקומות הוא הכי אהב בטיול ויספר עליהם בבית.

 חיה נוספת אותה זכיתי אני לפגוש היא... בעצם, נתחיל את הסיפור אחרת: עוד משעות הערב אמרתי לבני שמשהו מציק לי ברגל. בני טען שאני חיה את המקצוע שלי וסתם כנראה דרכתי על משהו וזה כואב. בבוקר התעוררתי וכשדרכתי על הרגל חשתי כאב ממוקד בכרית כף הרגל. הבנתי שמבני לא תבוא הישועה אז פניתי לסניורה בפוסאדה וביקשתי ממנה לראות מה יש לי שם. הדיאגנוזה שלה היתה `Bichos De Pe`, אותן תולעים המתחפרות בעור כף הרגל ומתחת לציפורני הרגליים. בפעולה כירורגית קטנה חפרה הסניורה בעור והוציאה לי את התולעת השחורה והארוכה. הסיפוק שהיה לי לראות את פרצופו של בני... אפילו את התולעת שכחתי לרגע.

לתחילת הכתבה

אזור לנסויס


 קשה לנו הפרידה ממורו דה סאו פאולו. דור וטל עדיין לא מיצו את טעם האסאי וכאילו שגם האי מתקשה להיפרד מאיתנו ומנסה לשכנע אותנו להישאר בכך שיום ההפלגה מתחיל בשמים כחולים, ים שקט ושמש המבטיחה יום מהנה. אנחנו ממשיכים עם שישה מהישראלים המקסימים שפגשנו באי אל תוך ברזיל, מתרחקים מקו החוף אל Lensois. מיכל ראתה תמונות של המקום, טענה שזה מדהים, האמנו ונסענו. טל התחבר אל גלעד ונראה שכל אחד מהם מרגיש שפגש את החבר הכי טוב שלו, הפרש הגילאים ממש זניח במערכת היחסים שלהם. דור התחבר אל ירון, גילי ומיכל איתם הוא מתייעץ בענייני אופנה, לומד משחקי קלפים (יאניב למשל). גילי אפילו שכנע אותו לאסוף את השיער לקוקו. בני ואני הפכנו לדמויות תפאורה ולמכשיר כספומט עבור שני אלו.

 אז.. יצאנו לדרך, שכרנו סירת מנוע (3.5$ לאדם) מהאי מורו אל העיר Valencia. מהנמל של ולנסיה יש להגיע אל טרמינל האוטובוסים ולהמשיך 6 שעות נסיעה באוטובוס אל לנסויס, אך כשנוסעים בקבוצה היתרונות הם רבים. שכרנו מיני-ואן בעלות של נסיעה באוטובוס (20$ לאדם) ובדרך בורות, מהמורות, שבילי עפר וקפיצות נסענו אל העיר לנסויס. העיר הזכירה לנו במבט ראשון את Cuzco שבפרו עם כבישי האבנים שלה, הבתים העתיקים, מיקומה ההררי ואוויר ההרים צלול כיין שירושלמים (גם לשעבר) יודעים להעריך. הגענו בשעות הערב, הסתובבנו, חיפשנו, עלינו, ירדנו עד שמצאנו פוסאדה.

בחדר שלנו היו 4 מיטות קומותיים, מקלחת ושירותים שהיוו ניגוד מוחלט ליופי ולניקיון של האזור- מסוג המקומות שמשתדלים כמה שפחות להיות בחדר, בלילה ישנים עם מינימום תזוזה שמא הסדין יזוז ויחשוף את המזרון המלוכלך או שהראש ינוח על הכרית המוכתמת. שני רחובות ראשיים, מספר סמטאות, חצי שדירה ורחבת אוטובוסים מהווים את מרכז העיר לנסויס. כמעט כל חלון פתוח לרווחה או דלת עץ עם פיתוחים הינם סוכנות תיירות מקומית, והיתר- מסעדות וברים קטנים. עוד באותו ערב סגרנו טיול למשך יום המחר בעלות של 11$ למבוגר. יתרונות הקבוצה הם גדולים.

 אנחנו באחד המקומות היפים ביותר, אחד האזורים המדהימים שטיילנו בהם- Chapada Diamantina. נסענו באזור ההררי, יושבים כולנו על ספסלים בארגז האחורי של הטנדר, שרים, צוחקים, מדי פעם קוראים קריאת התפעלות מהיופי שסביבנו ומדי פעם מחפשים מחסה מאבק השבילים אליהם ירד מהאספלט מרקוס, הנהג החתיך. בעצירה הראשונה הלכנו בשביל דרך סלעי ענק, נוף עוצר נשימה נפרש מולנו, חצינו נחלים בצבע חלודה (כתוצאה מהברזל אשר בסלע) עם מים צלולים שפשוט מתחשק לשבת באחד מהם, להרגיש את זרימת המים הקרים מרעננת את הגוף והנפש ולהתבונן עד אין סוף בנוף המשגע. אבל בה (Bah), המדריך, מזרז אותנו במורד השביל עד שמתגלה לעינינו מפל הנופל לבריכת מים עמוקה. מכל הקבוצה גלעד ואני היחידים שהעזו לקפוץ אל הבריכה אבל מכת הקור שקיבלנו הבריחה אותנו מייד אל הסלע החמים והשמש.

 היעד הבא הוא בריכת מים טבעית, שקופה וצלולה מוקפת במערות שניתן לשחות בהן עם שנורקלים. אל הבריכה מגיעים בשתי דרכים: האחת עם אומגה אל המים והשניה בהליכה במים דרך מערה, כשלהקות דגים שוחות עימנו. כרגיל במשפחתנו, בני, דור וטל בחרו באומגה, ואני, שתמיד מעדיפה את הקרקע הבטוחה, עם הציוד ובעזרת בה המדריך דרך המערה. לאחר שמיצינו את המים שכרנו סוסים עליהם רכבנו למערה נוספת. ירדנו במדרגות תלולות, שרכים תלויים כוילון חבלים סביבנו, חרדונים רצים מסלע אל סלע ובמורד נמצאת בריכת מים כחולה יפהפיה. הבריכה אסורה לרחצה וחשוב להגיע אליה בין השעות שתיים לארבע בצהריים כשאז קרני השמש מאירות אותה והמראה מדהים. הספר מציין שאם צריך לבחור מקום אחד לנסוע אליו בתוך המדינה הענקית הזו הרי שהעיר Lensois והפארק הלאומי Chapada Diamantina הוא המקום- אנו כולנו מצטרפים להמלצה זו ורואים באזור זה אחד מאזורי החובה של ברזיל!

ממשיכים. עוזבים מקום נפלא נוסף. לפנינו נסיעה של 38 שעות אל Rio de Janero City בירת מדינת Rio de Janero. איך מעבירים נסיעה כזו ארוכה? עם קבוצה כמו שלנו הזמן פשוט טס. קודם כל, לא מפסיקים לצחוק. תמיד יש מישהו שאומר משפט מצחיק, שמתנהג באופן מגוחך, הקלפים נשלפים מהתיק למשחק `יאניב` סוער, כל 4 שעות עוצרים להתרעננות ועל גלעד זורקים כרית כשהנחירות שלו מפריעות אפילו לנהג. הגענו לריו דה ז`נרו. הדבר היחידי עליו אני חושבת הוא מקלחת טובה. נציגות מהקבוצה יוצאת לבדוק מקום מגורים ולאחר בירורים, טלפונים והתייעצויות אנו נוסעים למלון בשכונת Flamengo. על חציית הקו האדום ועל פתרון לבעיית מגורים בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה