תחנה אחרונה בברזיל
חודש לפני הסוף:
לכל דבר בחיים יש סוף. גם לטיול הזה יש סוף. והסוף הזה, לצערנו ולשמחתנו, מתקרב ובא. עוד כשהיינו בלנסויש הסתכלנו על השעון בבעתה מסוימת, כשהתאריך שהופיע היה ה-30/8, חודש לפני יום הנחיתה בישראל. בתחילת הטיול ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה יהיה לדעת שעוד מעט זה נגמר... הרי בהתחלה כל פעם שהסתכלנו על לוחות השנה המזדמנים שפגשנו, זה נראה כאילו לפחות נצח נצחים עד שחוזרים. ועכשיו זה כאן. הגענו לזה. יכול להיות שפחדת כשקפצת באנג`י בקוסקו, צנחת בבואנוס איירס, עשית רפטינג בפוטלפו... אבל בינינו, אין דבר יותר מפחיד מאשר לחזור לשגרת החיים הסתמית והרגילה בישראל. פחד מוות. פחד משעמום. פחד מחוסר מעש. איך אפשר לחזור אחרי 9 חודשים שכל יום היה שונה, כל יום חווית חוויות חדשות ומדהימות, כל יום היית במקומות אחרים וכל יום פגשת אנשים מרתקים? איך אפשר לחזור לריקנות המסוימת של החיים הרגילים?
מצד שני... אנחנו רוצים לחזור לארץ. כמה אפשר כבר להסתובב בנסיעות אינסופיות עם המוצ`ילה הכבדה על הגב? הדברים כבר לא מרגשים כמו בהתחלה, כשאתה עושה את זה כבר 9 חודשים רצוף. ההרים הם לא אותם הרים. הקרחונים הם לא אותם קרחונים. הים הוא לא אותו ים וכו`. כבר ראית ה-מ-ו-ן. צריך הפסקה. אחרת זאת פשוט נהיית שגרה מסוג אחר... ואנחנו מתגעגעים להרבה דברים. אפילו ממש קטנים כמו גבינה לבנה, לדוגמא. לכו תמצאו גבינה לבנה בדרום אמריקה... אי אפשר!!! או חומוס טוב, ביסלי, במבה, מילקי ועוד מיליון ואחד מאכלים אחרים. ואתם חושבים שאנחנו חושבים הרבה על אוכל? אז לא!
יש גם את המקומות. בא לי לשבת בקמפינג פשוט על שפת הכנרת או לעשות טיול במדבר יהודה, לקפוץ לאחד המועדונים של השרון או סתם לשבת על בפאב כפר סבאי עם כמה חברים על בירת גולדסטאר פשוטה. ויש עוד כל כך הרבה... ומעבר לכך, וגבוה יותר בסולם הגעגועים, ניצבים חברים טובים שלי, שכבר 9 חודשים לא פגשתי (חוץ מברוך). והלאה למעלה זאת המשפחה שלי, שמסכנים, לא הספיק להם השרות הצבאי שלי, הוספתי להם עוד שנה של לילות בלי שינה כשנסעתי סתם כך יום אחד לקצה השני של העולם! אבל מעל לכולם ניצבת נטע, חברה שלי, שאכלה יותר חרא מכולם ביחד בזה שנסעתי לי, אבל האמינה בזה שאם אני אוהב אותה אני אחזור אם היא תיתן לי ללכת - וצדקה בגדול! כי עוד חודש, ממש עוד מעט, אני בישראל, חוזר לכל הדברים שאני כל כך מתגעגע אליהם, ועוזב את כל הדברים שאני כל כך אתגעגע אליהם בהמשך. שום דבר לא מושלם...
מלנסויס לאיטקרה
יש ים, אין ים:
כמו שסיפרתי בפעם שעברה, לא ממש ידענו לאן אנחנו ממשיכים מהכפר Lencois עד שממש קצת לפני שעזבנו החלטנו לטובת Morro de Sao Paulo, כפר תיירותי בקצה Ilha Tinhare, אי שם דרומית לסלבדור. אכלנו הרבה חרא כדי להגיע לשם, כולל לילה ב- Feira da Santana, ולמחרת עוד נסיעה ארוכה ל- Valenca ועוד שייט לאי. הים בצבע טורקיז צלול היה נפלא באחר הצהריים בו הגענו, והשקיעה מהמבצר הפורטוגזי העתיק שבקצה האי מתחת למגדלור היתה יפה גם כן.
ושוב לא היינו לבד. אני לא יודע מאיפה הם צצו אבל המקום היה מפוצץ בישראלים שלרובם, כמונו, היה בפה את המשפט "נורא מוזר, כבר חודש שלא ראינו כמעט אף אחד". למחרת קמנו למציאות אחרת כשאחרי ארוחת הבוקר במלון שמצאנו בחוף השני (מתוך ארבעה) הלכנו לחוף רק כדי לגלות... שהים נעלם. יותר נכון התרחק, מאוד. השפל היה חזק וחשף סלעים ואיים שבכלל לא ראינו יום לפני. אז החלטנו שפשוט נצא להליכה לכיוון החוף הרביעי, שהוא הארוך והמבודד ביותר. בחוף השלישי היה נוף יפה לאחור על מרכז העיירה וגבעת המגדלור, בזמן שמספר סירות פשוט עמדו על סלעים איפה שהים פעם היה. החוף הרביעי אליו הגענו כעבור הליכה קצרה היה פשוט יפהפה וללא ספק החוף היפה ביותר בו ביקרנו בברזיל עד כה. רצועת חול רחבה ולבנה עד קצה האופק עם יער של דקלי קוקוס ומי טורקיז צלולים... השפל חשף את הקרקע הסלעית, שהיתה מלאה בבריכות קטנות ומלאות בדגים. אני, בתור חובב צלילה מושבע, לא יכולתי שלא להתפתות ולהסתובב בין הבריכות בחיפוש אחר יצורי ים שונים. ראיתי לא מעט דברים, מצלופח ועד סרטני ענק. אמנם לא מדובר על אילת אבל יש דברים מעניינים במים, והכי טוב- לא צריך אפילו שנורקל. פשוט אקווריום טבעי ורדוד. יש גם אתרי צלילה באזור, אבל נאמר לי שזאת לא העונה לצלול שם. עד שחזרנו לחוף השני, שהוא אקווריום טבעי בפני עצמו בשעות הבוקר, הים חזר למצב גאות ועד שעות הצהריים המאוחרות כבר חזר להיות הים בו נתקלנו ביום לפני.
מבחינת חיי לילה, שוב, מורו היה מקום שנחמד לשבת בו באיזה פאב בערב אבל לא קורה שום דבר מעבר. אני לא יודע איך זה בתקופת הקרנבל אבל ברזיל והחופים שלה הם די מתים בלילות. כמו בכל החופים, היום שאחרי היה וריאציה של היום לפני, ומכיוון שאחרי יום שלם של בטן-גב בחוף השני די התחלנו להשתגע, החלטנו להמשיך הלאה ביום המחרת ל... חוף אחר. עוד וריאציה של החוף הנוכחי.
Itacare
יום שלם נוסף בדרכים לקח כדי להגיע לכפר Itacare. באמת אבל באמת שנמאס לנו לחלוטין מהנסיעות האלה. היינו צריכים לחזור ל-Valenca, שם הזינו אותנו במידע לא נכון ושלחו אותנו לכפר נידח בשם Ubaitaba, שם תיקנו אותנו ואמרו ש"לא, אין אוטובוס משם ל-Itacare... סעו ל- Ilheus ומשם..", אמר מוכר הכרטיסים תוך כדי שהוא מצביע על אוטובוס אותו תפסנו שניה לפני שהוא עזב. ל- Ilheus, אחרי שעתיים, הגענו כבר בחושך המוקדם ובכל זאת המשכנו ליעדנו, אליו הגענו סחוטים וגמורים בסביבות תשע בערב. מה שכן, הדרך היתה יפהפיה- דרומית למורו קו החוף מתחיל להיות יותר הררי והכביש מפלס את דרכו דרך יער גשם אטלנטי, שגרם לי לרגע לחשוב שאולי חזרנו בטעות לאמזונס. כבר בערב גיליתי שאיטקרה היא מפלצת תיירות יותר גדולה אפילו ממורו, עם אינסוף מלונות, מסעדות ומפעילי שירותי תיירות. היום הראשון הוקדש בחציו לטיול חופים דרומית לכפרים Concha, Resende, Tirrica, Costa Ribeira ועוד אחד נוסף ללא שם ידוע. מדובר על סדרה של מפרצונים, שאזורים סלעיים מפרידים ביניהם ובסך הכל מאוד נחמדים. זה גן עדן לגולשים ואחת מנקודות הגלישה המפורסמות של ברזיל, וגם מקום נהדר לקחת קורס גלישה אם יש לכם זמן וכסף.
לקראת ערב, אחרי שלושה חודשים (מאז קוסקו), מצאתי גיטרה. התענוג לנגן היה כזה משובח שהגוף שלי כנראה לא עמד בהתרגשות, עד כדי כך שאת הלילה ביליתי עם הרגשה מאוד רעה וביקור אחד בשירותים להקאה, שגרמה לברוך להיזכר בקולות מימי השרות הצבאי שלו בסטי"לים. כמה הרגשתי רע... את רוב יום המחרת ביליתי בהסתובבות כמו סהרורי על חוף הים ליד האכסניה, שוכב על הרצפה מתחת לעצים, נהנה מרעש הגלים ומנסה להזכיר לעצמי שאני לא באמת מרגיש רע- זה הכל בראש. וזה עבד! בערב כבר הרגשתי יותר טוב, אז ניגנתי עוד סשן עם בעל האכסניה. פעם שיר בפורטוגזית ופעם מנגינה בעברית. הוא התאכזב שאני לא שר. ברוך הודה לו. גם מיקי ושי, שני ישראלים שהגיעו באותו אחר הצהריים, היו מודים לאלוהים אם הם היו מכירים אותי יותר מ-5 דקות. ויהי ערב ויהיה בוקר...
ארץ הפירות, מדינת השוקולד:
מכיוון שלא קרה כלום ביום המחרת, כלומר מעבר לעוד יום חוף רגיל שבו לפחות 15 פעם שאלנו את השאלה "טוב, מה עושים עכשיו?", אני אפסיק ברגע זה ממש לדבר על איטקרה ואעבור לנושא הרבה יותר חשוב- הפירות של ברזיל! זה מדהים, נקודה. מגוון הפירות הטרופיים כאן שבחיים לא טעמתם הוא עצום. זה לא אומר שכולם טעימים (ולטעמי רובם לא...), אבל זה עדיין גורם לך לרצות לנסות את מגוון הטעמים, הצבעים והצורות. Caja, Caju, Graviola, Acerola, Guarana והמלך הבלתי מעורער, ה- Acai, הם חלק קטן מהמגוון שבחיים לא ידעתם שקיים. Cacau הוא פרי שנתקלנו בו לראשונה דרומית לסלבדור. לקח לנו קצת זמן להבין שאכן מדובר בקקאו, הפרי ממנו מייצרים שוקולד. טעמנו גרסה עלובה של זה בג`ונגלים, מסתבר, אבל כאן זה היה הדבר האמיתי. כל הדרך לאיטקרה היתה מלאה במטעים של הפרי הגדול והכתום הזה. Ilheus היתה פעם נמל קקאו חשוב וגם היום המסחר פעיל. ובאיטקרה סוף סוף יצא לי לשתות שוקו אמיתי- מיץ קקאו. דבר ראשון זה בכלל בצבע לבן. דבר שני, אין לזה כל קשר לטעם של שוקולד אבל עדיין די טעים. דבר שלישי - תנסו! תנסו! תנסו! (גם אם תטעו) - לא נראה לי שיהיה אפשר להשיג את הקקאו או את רוב הפירות האלה בארץ בקרוב, למרות ששמעתי שמועות שהתחילו לייבא Acai לישראל- זה נכון?
אריאל דה אג'ודה
מפגש פתאומי:
היום עבר לו וגם הלילה ולמחרת בבוקר הרגשנו שמיצינו ושהגיע הזמן להמשיך הלאה ל- Arrial DAjuda. אז נסענו ל- Itabuna, שם בתחנה המרכזית בזמן שחיכינו שעה לאוטובוס ל- Porto Seguro, רפאל, ילד קטן, התעקש לצחצח לנו את הנעליים למרות שלבשנו רק סנדלים. הסירוב היה מנומס ואחריו המשכנו הלאה. לקראת ערב הגענו לעיר והחלטנו להישאר לילה במקום, רק כדי להתחבר למחרת לאינטרנט כדי לדבר קצת עם אנשים אחרי שבוע של נתק. יותר זול מאריאל- מה לעשות...
פורטו סגורו היא עיר נחמדה אבל ניגע בה בהמשך. למחרת בצהריים הלכנו ברגל מהמלון למעבורת שחוצה את הנהר, ומשם זה עוד אוטובוס קצרצר כדי להגיע לעיירה המתחרה של פורטו סגורו, אריאל דה אג`ודה, הידועה גם כישראל דה אג`ודה. רק הודות לשלוש ישראליות שפגשנו אחרי הליכה קצרה מתחנת האוטובוס מצאנו מלון נחמד ויחסית זול. התמקמנו בחדר, ורק כשיצאנו לאחר מספר דקות שמנו לב שעל שפת הבריכה יושבות ומשתזפות דר והילה, שפגשנו בלימה ולאחר מכן בהוארז. זה לא דרש יותר מהסקת מסקנות פשוטה כדי להבין שזיו, שעשה איתנו את טרק הוואיווש והמשיך לטייל איתן אחרי זה, גם נמצא באזור. דר הובילה אותנו אליו וזה היה נהדר להיפגש שוב. הם היו עם עוד כמה חבר`ה שהם פגשו בדרך: שרון (מסתבר שפגשנו אותה בהוארז אבל גם אנחנו וגם היא לא זוכרים את זה), גיל, רמי ומיטל. היה נחמד שוב להיות עם חבר`ה בחוף ולא לבד.
עכשיו אריאל היא מקום כל כך ישראלי, שבכיכר המרכזית יש מסעדה שהבעלים שלה מדבר עברית. מדובר במסעדת משקל ב-12 ריאל לקילו, אבל בחוץ יש שלט גדול בעברית ועליו רשום בעברית ש"לישראלים זה אכול-כפי-יכולתך ב-7 ריאל". וכשאכלנו שם כל החבר`ה ארוחת ערב (וזאת המסעדה היחידה שחזרנו אליה כל השהות באריאל), לא היה נעים לראות את האנשים מסתכלים ולא מבינים למה חבורת האנשים עושה שוב ושוב סיבובים ל-buffet ולא שמה כלום על המשקל. משם הוחלט לנסוע ולהסתובב בפורטו סגורו, שכפי שכבר ציינתי היא עיר חביבה ומתמלאת כל לילה בעשרות דוכני אמנים/משקאות/אוכל. החבורה די התפזרה לאורך הדוכנים, ואת רוב הערב העברנו עם זיו ודר בזמן שאני מנסה להסביר לדר, בעודה עוברת דוכן דוכן ובוחנת חפצים, למה גברים יודעים את ההבדל בין רצון לצורך, והיא ניסתה להסביר לי איך לנשים יכולים להיות 30 זוגות נעליים. שיחה עמוקה במיוחד. לקראת אמצע הלילה חזרנו לכפר וכל מה שנותר לחשוב עליו הוא... מה לעזאזל עושים מחר?
Trancoso:
כולם השתגעו באריאל. חוץ משרון וגיל, שנרשמו לשבועיים של שיעורי קפוארה, לאף אחד לא היה שם ממש מה לעשות. כולם צחקו על זה שהברזילאים אומרים להם "זאת לא העונה" על כל שאלת למה. אין הסבר אחר. מזג האויר לא היה טוב. למעשה היה גשום רוב היום. אז חוץ מניצול צהריים אפרורי ויבש לקצת רביצה בחוף העמוס מתחת לצוק של אריאל, לא עשינו כלום. למחרת בבוקר היה כבר יותר טוב. הערנו את הילה בבוקר ויצאנו שלושתנו לטיול רגלי לאורך הים מאריאל, לכפר שממוקם 13 ק"מ דרומה, בשם Trancoso. לעומת יום האתמול היה חם והשמיים היו נקיים מעננים. במקום לרדת לחוף הקרוב התחלנו להתקדם דרומה לאורך דרך עפר ל-Praia da Pitinga, שהוא חוף יפה אך סוער. ככה הלכנו לנו יחפים על החול הטובעני דרומה, מתחמקים מגלים סוררים וסוערים שניסו להרטיב אותנו שוב ושוב. ההליכה הייתה רגועה ולאורך קו מצוק שליווה אותנו, עד שנתקלנו בנהר. ככה סתם, באמצע הדרך עומד לו נהר ומפריע לנו ברוב חוצפתו לעבור הלאה.
לא הייתה ברירה אלא לבדוק את העומק. ירדתי לבוקסר וקפצתי פנימה. הצלחתי לעבור והמים הגיעו לי עד החזה, אז חזרתי לקחת את התיק וככה, עם התיק מעל הראש, צלחנו את הנהר. הדרך שאחר כך היתה כבר יותר פשוטה, קצת סלעים, עוד חול טובעני והופס מצאנו את עצמנו מתחת ל- Trancoso על החוף. העיירה עצמה יושבת, כמו אריאל, על צוק מעל הים. טיפסנו למעלה וכשהגענו נגלה לפנינו מראה מוזר, או במילים אחרות- העיירה עצמה. שתי שדרות של בתים צבעוניים מאוד היו מסודרות לאורך שני צדיה של רחבה ארוכה ורחבה של דשא. בקצה הרחבה, שנראתה כמגרש כדורגל, היה מגרש כדורגל וקצת בהמשך ניצבה כנסיה לבנה אליה צעדנו. מאחוריה הצוק נפל לחוף, חושף פנורמה יפה של קו החוף ומי הטורקיז של האוקיינוס האטלנטי. ישבנו שם ונהנינו, עד שהילה הצהירה שהיא רוצה לחזור כדי להיפרד מזיו ודר שעמדו לעזוב לריו דה ז`נירו.
חזרנו לאריאל באוטובוס ואחרי ארוחת צהריים באכול כפי יכולתך נסענו איתם עד לתחנה המרכזית של פורטו סגורו כדי לקנות כרטיסים לריו דה ז`נירו, יעדנו האחרון בטיול (אבל עוד לא ממש). בדרך דיברנו איתם על התכניות שלנו והם אמרו שאולי הם יבואו איתנו ל-Teresopolis ליד ריו כדי להתרחק קצת מהחוף. הייתי ספקן אבל קבענו שהם יחכו לנו בתחנה המרכזית של ריו 24 שעות אחרי שהם מגיעים לעיר.
בזמן ששילמתי על הכרטיס לריו קצת רעדו לי הידיים. לא, זאת לא היתה העובדה שהיה מדובר בכרטיס האוטובוס הכי יקר בכל הטיול. זאת היתה הידיעה שהסוף מתקרב. לא רק שהוא מתקרב אלא שהוא קרוב. מאוד. לא היה ממש מה לעשות בנידון. חזרנו לאריאל והעברנו עוד לילה עם כל החבר`ה שנשארו. למחרת, אחרי השכמה מאוחרת ובוקר חסר מעש, נסענו לתחנה המרכזית ושם חיכה לנו האוטובוס. Rio de Janeiro - Boa Viagem (טיול טוב) איחל השלט האלקטרוני על שמשת החללית. 19 שעות במפלצת ברזל. Rio de Janeiro, הנה אנחנו מגיעים...!!!
