מחפשים את הקצב באי מורו
קצת מוזר לחפש את הקצב דווקא בברזיל. כל דרדק ירים גבה וינוע לקצב הסמבה או המקצבים האפרו לטינים. אני מתכוון לקצב אחר, אישי יותר, מקצבו של טיול. כמה זמן צריך כדי לכוון את תדר גופך לצלילו של מקום, או להיפך. כולם מחפשים את הקצב הזה. אם זו נועה, שהלכה לשיעור סלסה ומאז לא הפסיקה לרקוד. החליפה מסיבות טרנס ישראליות במסיבות ברזילאיות. אם זה אותו מוצ`ילר שקנה לכל ההוספדחה חומר חדש ומאז כבר שלושה ימים כל יושביה בקצב משלהם, מהלכים כזומבים. אם זה כל אותם מוצ`ילרים המוציאים כספם על אוטובוס לילה להגיע לחוף חדש ולפגוש חבר שמספר שהדבר האמיתי הוא בכלל בחוף אחר ומיד כרטיס לאוטובוס לילה נוסף, ושם מחכה איימל מחבר אחר שכותב, יאללה תגיעו, ושוב באוטובוס לילה...
אני יכול להזכר בימי סיני. הייתי זקוק לשבוע על החוף כדי להרגיש את הצליל ההוא, שילוב של גלי הים, מרקם החול, צריבת השמש, המתאחדים לתו אחד מושלם, שלווה, אושר. ברזיל ענקית ושלא בצדק נתנו לה חודש בלבד. גוזרים כבר מהסוף להתחלה, משאירים זמן למרכז אמריקה. גם אנחנו מחפשים את הקצב ההוא תוך שאנו מבקשים לראות מקומות חדשים. אל האי מורו הגענו בהפלגה מהירה מסלוודור. ארבעה ימים אחר כך יצאנו ממנו בסירה איטית לולנסיה, שם המתנו לאוטובוס שיחצה הרים וכפרים כדי להביא אותנו למעבורת גדולה בחזרה לסלוודור. הרבה מנהלות כדי לעשות אותה דרך בשליש המחיר אבל הדרך יפה יותר, הרוח נעימה יותר. מצאנו את הקצב של מורו דה סאן פאולו והשקט הפנימי הזה מלא אושר.
משפחה מטיילת. האם ישנו קצב משפחתי, משותף, מתאים לכולם? זהו מסע שני שלנו. כבר לא אותו ריגוש של מסע ראשון. כמעט אפשר לומר שגרת מסע. במסע הזה מעגל המשפחה נטה להתרחב תוך שאנו מאמצים או מאומצים על ידי ישראלים נפלאים. אנו רק יכולים להתפעל מהיחסים שרקמו מאי ועדי עם המוצ`ילרס הישראלים או מקומיים. בתוך כל אלו מהו הקצב המתאים לכולנו, למשפחה?
בתקופת הטרקים האינטנסיבית היו הדברים ברורים יותר. צריך ללכת כי צריך להגיע. בתוך זה נקבע הקצב מעצמו, מעוצמת הטבע וגודל החוויה. כאן, על החופים, כל אחד מאיתנו יכול לאמץ לו קצב אחר והחיים, ככל שהם לכאורה קלים יותר, נעשים מכוונים פחות. עדי התחברה אל החופים ברגע. אל האסאי וארוחות הדוכנים, אל הטבילות בים, דהירה פרועה על סוס, לבדה, בין החופים הרחוקים, הריקים. מאי התחברה פחות, אפשר לומר התחברה יותר אל השיעמום ושעות שינה רבות. אני כבר מזמן בקצב תנודות הערסל ואורית רוצה עכשיו ללכת לאכול מסודר...
פנאי בדרך לסלבדור
על המעבורת הגדולה הנושאת אותנו בחזרה לסלבדור, אני מביט באורית ובבנותינו יושבות על המוצ`ילות ויודע שלמרות הכל מצאנו את הקצב של האי מורו כמו שמצאנו את התו של לנסויס, כמו שהדהדו חזינו במקצב הרמקולים הענקיים של משאיות הקרנבל. מחפשים את הקצב הנכון? תשתדלו להקשיב, לא למשכן את התו של היום לטובת התו של אתמול או התו של מחר והצליל כבר יגיע מאליו. ומה בין הקצב הנכון לשגרת טיול? זהו עניין מעורפל משהו. אנחנו יודעים שיש לנו טיסה בתאריך נקוב למרכז אמריקה ובתחילת אוגוסט נשוב הביתה. ומחר בבוקר? מחר בבוקר הוא משהו גמיש יותר, בר בחירה, לוקחים החלטות קטנות, קשובים לצלילים שלנו לצלילים של המקום.
בתוך אלו, האם צריך לנתב, לתכנן זמן ללימודים, זמן ליומנים, זמן לישון? אנו יודעים שהתשובה תגיע מעצמה. חבילת ספרי הלימוד שחכתה לנו בבואנוס הוסיפה בינתיים רק למשקל המוצ`ילה. לקראת החזרה, או במקום בו נעצור מעט, יפתחו הספרים מעצמם. בינתיים מתכתבות הבנות בספרדית ובאנגלית, רוכשות חברים וחוויות ולומדות על עצמן ויודעות עולם. האם זו הדרך? לנו זה מתאים. למשל ספרים. הפלגים, חברינו המדהימים המטיילים עתה בניו זילנד כותבים הרבה על לטייל עם ילדים (מאי אמרה שאולי היא תכתוב על לטייל עם הורים...).
נמרוד ודניאל קוראים ספרים של גדולים, אותם הפלגים מחליפים עם מוצ`ילרים אחרים. חשבתי על הספרים שעדי שלנו קראה בחודש האחרון באותה שיטה של החלפת ספרים. התחילה בספר ציידת הטרוריסטים, המשיכה בבשורה על פי ישו ועתה היא בדפיו האחרונים של מבצע שיילוק של פיליפ רות. נכון, סביר שתקרא בהם שוב בעוד שנים אחדות ובכל זאת, כמה ילדים בני גילה מגלים ומתמודדים עם החומרים האלו. על הדברים החשובים באמת, על קרבה, חברות ואושר רב של משפחה מטיילת לא נוסיף. זהו לב ליבו של העניין.
המעבורת בה שוטטו מחשבותי ומלאו את הכתבה הזו הגיעה לנמל סלבדור. לילה אחרון נותר לנו בעיר הזו שימי הקרנבל בה נראים פתאום כה רחוקים. ענבל טובי הראה לנו את חדרנו והזמין אותנו לסיור הכרות עם הכושית המשוגעת. מרפסת מדהימה ואחריה כל השאר, אינטרנט, מטבח, מקלחות וחדרים. מרפסת עם נשמה ושני ערסלים. משקיפה על שורת בתים כאילו נלקחו מתפאורה של סרט, לצידם שולי העיר העתיקה והרחק מאחור מציצים צמרות בנייני העיר החדשה. נשארנו במרפסת, בישלנו בעצמנו, השלמנו את חסך האינטרנט בשבועות האחרונים. תודה ענבל על לילה אחרון אצל הכושית המשוגעת.
אז מה עשינו בברזיל אחרי הקרנבל?
ברזיל ענקית עם חופים מדהימים, קפוארה, גלשנים, אנשים נחמדים. אורית ואני לומדים כבר לומר אובריגדה (תודה), והבנות עוד רגע מדברות גם פורטוגזית. אחרי הקרנבל יצאנו ללנסויס, משם לאי מורו דה סאן פאולו ועוד רגע אנו טסים לריו ולאי אליה גרנדה. איטה קרה וחופים יפים אחרים יחכו עבורנו לפעם הבאה.
בכתבה הבאה נשלים כמה מילים על מה עושים בלנסויס, מורו, איליה גרנדה וריו ונאכל עוד אסאי.
