שוקעים בחול
9.03- עם כל הכבוד לים אני משתעמם ממנו אחרי כשעתיים ולכן החלטנו לנסוע היום ל-Barra Grande, כ 55 ק"מ של דרך עפר מ- Itacare. אחרי הדרך שעברנו ביומינו הראשון מה כבר יכול להיות קשה, חשבנו לעצמנו. כבר ההתחלה לא נבאה טובות. הרפסודה שהעבירה אותנו את הנהר שחוצץ בין הדרך לבינינו זרקה אותנו לא במקום הרגיל שלה, כי היתה זאת שעת השפל והנהר היה נמוך מידי. עוד לא הספקנו לרדת וכבר שקענו בחול. האופנוע שלנו הוא כבד מידי עבור חול כל כך רך ועמוק. עם קצת עזרה של שני חברה מהרפסודה ואנחנו על חול, קצת יותר קשה, ומתגלגלים קדימה. למזלינו, וזה התברר ביתר שאת יותר מאוחר, אנחנו לא לבד. איתנו עוד שני אופנועים ושלושה אוסטרלים ששכרו אותם ליום אחד. לא עברו 5 דקות ובאה הנפילה הראשונה. חול עמוק ואנחנו עם הפנים 3 ס"מ ממנו. אין נזקים לרכוש או לגוף ובעזרת זאק ובן, שני הגברים האוסטרלים, האופנוע שוב על שני גלגלים במצב מאונך לכביש.
עוד 5 דקות ושוב אנחנו עם הפנים בחול. שוב זאק ובן מגיעים לחלץ. האירוניה היא, שכאשר פגשנו את האוסטרלים באכסניה ב-Itacare, הם שמחו להצטרף אלינו עם אופנועים כי אין להם הרבה נסיון ו"טוב לרכב עם מישהו בעל ניסיון", כך הם אמרו. בנתיים מי שעוזר למי, זה הם לנו. ושכאתה בטוח שאת הגרוע מכל כבר עברת, באה המציאות ומוכיחה שוב שהיא זאת שתקבע. נגמר החול התחיל בוץ. לא סתם בוץ אלא שלוליות ענק שדמכסות את כל הכביש ואין ברירה אלא לעבור דרכן. לא שזו אמורה להיות בעיה אבל ברגע שנכנסת לשלולית זה הכל מזל. לא ניתן לדעת איזה עומק היא, מה יש בתחתיתה, אבנים? צועקים "אללא הוא אכבר" ונותנים גז. מתוך לפחות 100 שלוליות כאלו, בחמש זכינו למפגש אישי ביותר עם הקרקעית. אחרי הנפילה השלישית לטליה כבר נמאס. קודם כל עצירה של שעה למנוחה מתחת לעץ היחיד שהיה בסביבה. מכאן והלאה, כל שלולית בוץ היא ירדה מהאופנוע וצעדה מסביב ואם זה לא היה ניתן אז גם דרך השלולית. 6 שעות לקח לנו לעבור את 55 הק"מ המזורגגים שהפרידו בנינו ל Barra Grande. כל הגוף כאב ודאב מהמאמץ הפיזי והנפילות. עכשיו אני מבין בדיוק את משמעות הביטוי של להיות "שק החבטות" של מישהו.
מנוחה על ערסל ופרידה
26.5.03- שש בבוקר. אני כבר על הערסל. כל כך אוהב לשמוע את קולות ההתעוררות של מקומות קטנים. שונה לחלוטין מאלו של העיר. קודם כל, הציפורים מצייצות. וחזק. (אם ממש מקשיבים להן אז המון רעש הן עושות). דפיקות פטיש, תרנגולות מקרקרות אי שם ברקע, קולות מעומעמים של אנשים כאילו ישנה התקהלות היכן שהוא (ואותנו לא הזמינו?), רדיו בודד מנגן מוזיקה מעצבנת. קחו את כל הקולות והצלילים האלו, תורידו לכל אחד טיפה ווליום וערבבו ביחד וכך נשמעת Barra Grande ב שש בבוקר. היום אנחנו עוזבים את המקום ואין שום סיכוי שזה יהיה דרך הכביש בו באנו. יש מפה גם שירות של סירות עד מקום בשם Camamu. אני עוד מעט הולך לדבר עם בעל הסירה שיוצאת בשבע בבוקר לראות אם, ואיך, אפשר להעלות את האופנוע על הסירה. כולם כאן אמרו שזה אפשרי אבל הרציף מאוד גבוהה וצריך לרדת כ-15 מדרגות עד לסירות. נראה לי קצת מפחיד אבל גם מאוד מעניין.
כניראה שנקצר את הטיול שלנו ביום יומיים כי אתמול בטלפון קיבלנו דיווח שישנם 2 חברה, ישראלים כמובן, שלא מוכנים לכבד את חוקי הבית ומעשנים סמים באכסניה. פמלה, בת דודה של נטליה, בסך הכל בת 18 ואין לה עדיין את הסמכותיות והאופי לזרוק אנשים מהאכסניה ולכן כנראה שנחזור. חוץ מזה שיש יותר מידי אנשים באכסניה מכדי להפיל את כל ה"תיק" הזה עליה ועל אחותי. משאית הזבל עוברת עכשיו. יש עליה פעמון גדול והזבלנים מצלצלים בו וכך האנשים יודעים שהגיע הזמן להוציא את הזבל. הנה עוד הבדל קטן בין מקומות קטנים לערים. כאן מוציאים את הזבל. בעיר מורידים אותו. טוב, הלכתי לדבר על בעל הסירה. מקווה שיהיה בסדר. לא נראה לי שאכתוב יותר בטיול אז ניפרד כאן כידידים. רוצים לדעת מה קרה עם הסירה והאופנוע? תסתכלו בתמונות. יאללה ביי.
