יום 11 - נארה, הר קויה
היום אנו נוסעים לנארה (Nara), עיר קטנה, שהייתה (במאה ה - 8) בירתה הראשונה של יפן. בתקופה זו, הייתה יפן חברה של עובדי אדמה והדת השלטת הייתה השינטו. בקרב האצילים באותה התקופה, ניכרה השפעה עמוקה של התרבות הסינית. נארה הבירה תוכננה כהעתק של הבירה הסינית שיאן. כתוצאה מההשפעה הסינית, מרבית האצילים אימצו את הבודהיזם כדתם, בנוסף לשינטו.
אנו נכנסים לפארק נארה, פארק הצבאים ((Deer Park - אזור יער טבעי בו צומחים עצי ארז יפני גדולים. כ - 1,000 צבאים מאולפים מסתובבים בפארק. בעיני היפנים הם השליחים הקדושים של מקדש שינטו קאסוגה ((Kasuga, המפורסם בפנסים הרבים בדרך אליו. מיקומו של המקדש ביער משרה אוירה של שלווה וקדושה. הוא נבנה בשנת 768, לאחר שנארה הפכה להיות בירת יפן. 2 שערי טורי מובילים למקדש. כל 20 שנה מפרקים את המקדש ומעבירים אותו (באופן סמלי) למקום אחר, זאת מכיוון שהקרקע נעשית טמאה. הבניינים הצבועים אדום עז נאמנים לסגנון הארכיטקטוני קאסוגה. 3000 פנסים, שנתרמו ע"י מאמינים, כמנחות, ממוקמים לאורך הכביש, מצידו המזרחי של שער הטורי השני.
בהליכה רגלית אנו יורדים לעבר מקדש הבודה הגדול, טודאיג`י (Todai-Ji), הבודה הגדול ביותר שנמצא ביפן. בין העצים, מצד ימין, רואים טבעות מברונזה עם פעמונים קטנים, אלה הם שאריות טבעות הפגודה, מהמקדש שנבנה לפני 400 שנה. משני צידיו של שער הכניסה למקדש, שני פסלים ענקיים של שומרי הסף, כל אחד גובהו מעל ל - 8 מטרים. הם נבנו במאה ה - 13. המבנה המרכזי נמצא במרכז רחבה גדולה, אחד ממבני העץ הגדולים והגבוהים ביותר בעולם, 47 מטרים גובהו. במהלך ההיסטוריה הוא נשרף ונבנה מחדש.
בקצה הגגות דגים מפוסלים כנגד ברקים. בכניסה למבנה ניצב השומר השובב, פנדולה (Pindola), אחד השומרים שבודה גירש. הוא נחשב כמי שמביא רפואות לעולם. ביד הוא מחזיק כדור, זוהי קופסת התרופות שלו. בפנים המבנה יושב בודה ענק, מלפני 1400 שנה. לבודה 628 תלתלים, כמספר התכונות הטובות שצריך אדם בכדי להגיע לנירוונה. כמוכן יש לו נקודה על המצח -; בודה מאיר ומעיר את העולם. תנוחת הידיים, אחת מושטת - בואו אלי. השנייה, כף ידה כלפי מעלה - בקשותיכם תתמלאנה (היד המושטת כה גדולה, שיכולים לעמוד עליה 15 יפנים). הראש מעט מורכן כי בודה בא לעזור לאנשים, לקרבם, לפתור את בעיותיהם ולא להפחידם. וכמובן בודה תמיד יושב על עלי כותרת לוטוס, זה סימן ההיכר שלו. לצדדיו של בודה ניצבים 2 שומרים. השומר משמאל, תפקידו להפחיד את הרוחות הרעות ולגרשן וכן לכתוב את דברי בודה.
ברוח הבודהיזם, אנו ממשיכים את דרכנו לעבר הר קויה (Koya San), עיירת מנזרים בודהיסטיים הממוקמת על הר קויה, מרכז כת השינגון הבודהיסטית. סיפורו של ההר החל בשנת 804 לספירה, כאשר נשלחו לסין 2 נזירים בודהיסטים, קובו דאיאשי (Kobo Daishi), המוכר בשם קוקאי, והנזיר סאיצ`ו, ללמוד על בודהיזם. לאחר שנתיים הנזיר קוקאי חוזר ומקבל את רשותו של הקיסר היפני לבנות מנזר בהר קויה, הנידח, ומכאן הוא מתחיל להפיץ את הכת המיוחדת של הבודהיזם שהביא אתו, השינגון, שמשמעותה "המילה האמיתית" כלומר מנטרה או מילת קסם גואלת. האדם לא מסוגל להבין את סודות ההוויה. הדרך היחידה להבנה היא באמצעות שימוש במילות קסם, תנועות ידיים, מוזיקה וציורים דתיים, המביאים להתעלות רוחנית. בכדי להבין את המסר, צריך תחכום וידע רבים, ולכן הוא משויך לזן בודהיזם (בהקבלה לקבלה, לתורת הנסתר). קוקאי הטיף לזהות בין אלי הקאמי של השינטו לבין המהות הבודהיסטית וכך אפשר להמונים להתחבר ביתר קלות לבודהיזם. עד מהרה שמו מתפרסם ואנשים באים לבקש את עזרתו בטיפול בצרותיהם. עדת מאמיניו גדלה ושמו מתחזק. במאה ה - 16 השוגון Toytomi Hideyoshi, אחד השוגונים הגדולים, מגיע לביקור, מגלה את יתרונות הכת, בונה מקדש, מקדישו לאמו, ומבקש שאפרו ייטמן כאן. ההר הופך להיות קדוש, קמים כאן כ - 120 מקדשים המספקים שרותי דת ואכסון, ומתפתח מנהג של עליה לרגל.
כ - 3 שעות אנו נוסעים, בכדי להגיע להר קויה, שגובהו כ - 900 מטרים מעל פני הים. מטפסים בהרים, נוף הררי, יערות ובקעות יפהפיות, כפרים קטנים, בתים טובלים בירק, שדות אורז ומקווי מים, גידולי נשירים בהדליה, הנמצאים בשיא פריחתם, וכמובן שגם עצי הסאקורה פורחים. ככל שמתקרבים לקויה סאן הנוף הולך ונעשה הררי ופראי יותר. מזג האוויר סגרירי ובהגיענו למנזר Sekishoin Temple שבו נתאכסן הלילה, מחכה לנו נזיר עם מטריות, בכדי להגיע בערך 3 מטרים למנזר. מסביב מלא מנזרים, נמוכי קומה, עם גגות אפורים יפים ועצים יפניים מעוגלים. אנחנו חולצים נעליים בכניסה ומקבלים נעלי בית, ענקיים, שבקושי אני מצליחה לסחוב בהם את רגלי. פרוזדור צר ומדרגות מובילות לחדר הסגפני שאנו מקבלים. דלתות ההזזה וקירות החדר עשויים מנייר אורז. על הרצפה מחצלות טטאמי ובמרכז החדר מונחים פוטונים. אלו הן שמיכות עבות המונחות האחת על השנייה, עליהן אנו אמורים לישון הלילה. הכרית קטנה מאד והמילוי שלה הוא קשיח. אין ציפה, אלא חתיכה קטנה של סדין בקצה השמיכה. בפינת החדר יש גומחה בודהיסטית, שם תלויה תמונה של סמוראי, או שוגון, מפחיד וזועף. השירותים משותפים לכל הקומה. לפני הכניסה לחדר מורידים את נעלי הבית. בפתח השירותים המשותפים יש נעלי בית מיוחדים לשירותים, גם הם משותפים לכל הקומה.
לארוחת הערב, אנו מוזמנים לאולם מרכזי, עם שולחנות קטנים, שחורים, המסודרים בשורות, כריות מונחות על מחצלת הטאטמי. על השולחנות קערות קטנות ובהן טמפורה (ירקות מטוגנים בבלילה), אורז, ירקות מוחמצים, טופו, אצות, ועוד דברים בלתי מזוהים. הכול כל כך אסטטי. גם האוכל ביפן הוא אמנות. אנו יושבים יחפים על הכריות, הגב נאנח. מה לעשות שאנחנו, המערביים, מקולקלים. הנזירים מגישים מרק, אכיל ואפילו טעים. הם מוזגים תה ירוק ומשאירים אותנו לנפשנו. קשה, קשה. בזהירות אנו טועמים. הטמפורה גם היא טעימה, אבל השאר, ממש לא מסוגל להיכנס לפינו. מכיוון שחששנו שזה יהיה מצבנו, הצטיידנו מבעוד מועד בהשלמות. ביציאה מהאולם, ישנו גן יפני חמוד, עם בריכת דגים. אנחנו מספיק עייפים בכדי לצנוח על השמיכות, הנקראות פוטונים, לילה טוב.
יום 12 - הר קויה, קיוטו
הבוקר, לאחר שהתייצבנו בשעה 6 לשמוע את תפילת הנזירים, חיכתה לנו, בחדר האוכל, מהדורה מספר 2 של ארוחת הערב מאתמול. אולם הבוקר, אפילו לא טרחנו להתיישב, חזרנו לחדרנו והכנו לעצמנו ארוחה המתאימה לחיכנו. מזג אויר סגרירי. למרות שלא יורד גשם, הנזירים מציידים אותנו שוב במטריות, ואנו חוצים את העיירה החמודה לעבר היער ובית הקברות. עצי ארז יפני ענקיים ועתיקים, שער שינטו והמון קברים. מקום קסום. שלווה ורוגע, אווירה מיסטית. זהו מקום הקבורה הקדוש ביותר ביפן. היפנים מאמינים שהנזיר קוקאי (שהחל את ההתיישבות בהר) עדיין יושב על ההר, שקוע במדיטציה וממתין לבואו של הבודה העתידי. לכן כל יפני משתוקק להיקבר כאן, או יותר נכון, שיביאו לכאן את אפרו, להיות בקרבתו של קוקאי וכאשר זה יתעורר (מהמדיטציה) הוא יובילם לחיי נצח. קברים בגדלים שונים ועם סיפורים שונים, אבל המעניין ביותר הוא סיפורם של בובות הג`יזו, דמויות עשויות אבן, שאותן אנו רואים ניצבות כאן בעיגול או בשורה, לעתים גם בתוך בית קטן. יש להן כובעים סרוגים, סינורים אדומים, שבשבות ופרחים. על פי המסורת, בודהיסטווה ג`יזו (Jizo), הוא המגן על ילדים, ועוזר לנשמותיהם של עוברים מתים. הורים שאיבדו את ילדיהם הקטנים, או נשים שעברו הפלה, נוהגים להציב בובות כאלה בבית הקברות, בכדי להזכיר לאל ג`יזו לדאוג לנשמת התינוק ולכוון את רוחו התועה.
בשבילים אנו רואים הואנדו, עולי רגל, לבושים בבגדים לבנים, עם מקלות בידם. המקלות מיצגים את הנזיר קוקאי והמלבושים הלבנים את ההיבדלות מהעולם החילוני. ביפן יש נתיב צליינות המכיל 88 אתרים קדושים שעולי הרגל צריכים להגיע אליהם (1500 ק"מ). האחרון הוא כאן, בקויה סאן. אנו מגיעים אל המקדש הראשי, והכי חשוב על ההר, Kongobuji Temple, הוא המקדש שהשוגון Toytomi Hideyoshi בנה בשנת 1589, לזכר אמו. בתוך המקדש יש מזבח וכן חדרים עם ציורים מקסימים. חדר שבו ציורי אנפות וחדר אחר שבו ציורי סאקורות פורחות. בחדר אחר מופיעים ציורים של הטבע בארבע עונות השנה.
הקירות בין החדרים הם למעשה דלתות זזות מנייר אורז ועליהם מצוירים הציורים. כאשר משנים את סדר הדלתות גם הציור משתנה ונוצרת קומפוזיציה אחרת. אבל לא רק זאת, כאשר פותחים חלק מהדלתות בין החדרים, משתלבים הציורים מהחדרים השונים זה בזה, נוצר עומק בציור, ושוב נוצרות קומפוזיציות אחרות. שיטת ציור זו התפתחה במאה ה-15 על ידי אב ובנו ממשפחת קאנו (Kano) שיצרו את אסכולת קאנו והטילו חותם על הציור היפני עד סוף המאה ה-19. הם ציירו בעיקר את הטבע, גם על דלתות הזזה (Fusuma) או מחיצות מפרידות והביאו את הטבע פנימה.
אנו יוצאים החוצה, לגן. גן יפני הוא מקום שקשור קשר עמוק לקדושה, לתפילה, למדיטציה. תורת הזן שהגיעה לכאן מסין, מדגישה את המדיטציה, התבוננות פנימית נפשית, כאמצעי להשגת הארה (Satori), המתגלה לאדם בפתאומיות, כמכת ברק. גן רגיל, צבעוני, ייקח את תשומת הלב ולכן משתמשים באלמנטים אחרים ובצבעי הירוק הרבים. ביפן מגדירים 4 סוגי גנים: גן הליכה -; אתה הולך והנופים משתנים, גן תה -; להגיע למקום שבו שותים תה צריך ללכת, וזה גן הליכה. אבל בגן יש פביליון שבו נערך טקס התה, גן יבש -; גן אבן, אין בו צמחיה כלל (גם טחב הוא סוג של צמחיה), גן שאול -; יכול להיות כל אחד מהגנים, אך הוא שואל נוף צומח מבחוץ. כלומר הסביבה שמעבר לו מתקשרת אליו בעין שלנו ומהווה, בשבילנו, חלק ממנו. הגנים די משולבים וההגדרות הנ"ל הם יותר גישות או מחשבות.
כאן, במקדש, מצוי גן אבן, הגדול מסוגו ביפן, שבו יש משטח גדול של אבנים קטנות המגורפות, בתלמים, בצורה מיוחדת, והמסמלות ים או עננים, וביניהן, 140 סלעים מאבן גרניט, מסודרים בצורה של שני דרקונים שיוצאים מתוך ים עננים, במטרה לגונן על המקדש. אבל זהו בהחלט גם גן שאול, כי היער מסביבו משתלב אתו בצורה הרמונית להפליא. ההסבר על הדרקונים מצוי בפרוספקט של המנזר. לולא זאת, כמובן שלא היה עולה על דעתי. אבל המקום מאוד מיוחד ובהחלט מתאים מאד למדיטציה. בכניסה למקדש ישנו פעמון, עליו רשום: "To ring this bell, all evil existences will be destroyed; to hear its sound one thousand holy ones will be benefited".
בעת הירידה מהר קויה, מזג האוויר עוד יותר ערפילי מאתמול. הקניונים העמוקים עטופים בערפל, אשר מדי פעם מתפוגג, ואז נפתח הנוף במלוא הדרו. יערות עצי הארז היפני עומדים זקופים כחיילים. בדרך אנו עוצרים שוב במרכז מסחרי קטן ומתנפלים על הקפה ולחם אגוזים נפלא (זאת, לאחר ארוחת הבוקר של המנזר). איננו מפסיקים להתפעל מהניקיון השורר בכל מקום, אין פחי אשפה. לעתים אתה מסתובב כמה שעות עם חתיכת נייר ביד ואינך מוצא מקום לזרקו. והשירותים, ברוב המקומות הציבוריים יש שתי שורות של שירותים. האחת עם כל אביזרי ההשפרצה והניקוי הכי משוכללים, והשנייה -; בול פגיעה. אבל הכול כל כך נקי שאפשר ללקק את הרצפה. לקיוטו אנו מגיעים בשעות הצהרים. התארגנות קצרה במלון מונטריי קיוטו ואנו יוצאים לטייל בעיר שכל כך חיכינו לה.
קיוטו הוקמה בשנת 794 לספירה, על פי סגנון הבנייה הסיני המסורתי, כהעתק של בירת סין, שיאן. פרוש שמה הוא "עיר הבירה הגדולה". היא שימשה כבירתה של יפן מעל 1,000 שנים (794 - 1868) ומשמשת, עד היום, על אלפי מקדשיה, מרכז תרבות מסורתית. לאחר כ - 400 שנות שלטון כעיר בירה, נודד השלטון הפוליטי והמנהלי לנקודות שונות ביפן, אך השלטון הקיסרי נשאר בקיוטו. עם עלייתו של הקיסר מייג`י לשלטון, בשנת 1868, הוא מבטל את שלטון השוגונים ומאחד את השלטון המנהלי-פוליטי עם השלטון הקיסרי בטוקיו. למרות שתוארה נלקח ממנה היא נחשבת עד היום לבירתה התרבותית והאמנותית של יפן. העיר נהרסה ונשרפה מספר רב של פעמים, במהלך הדורות, אך דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, נותרה ללא פגע, כי האמריקאים התחשבו בעברה העשיר ולא הפציצו אותה. כיום זו עיר של 2.5 מליון תושבים. יש בה תעשיית משי מאד מפותחת, בעיקר לצורך תעשיית הקימונו.
אנחנו יוצאים לכוון Nishiki Food Market, השוק העתיק בקיוטו, מהמאה ה-8 לספירה. מדרחוב מקורה צר, לא יותר מ - 2 מטרים רוחבו, עם חנויות קטנות, האחת ליד השנייה, המציעות מיני מאכלים שונים ומשונים. בהמשך חנויות לכלי קרמיקה, נעליים, בגדים ועוד. אנחנו שמים עין על חנות של הכול בדולר, שבה אנו מוצאים חפציצים נחמדים להביא הביתה. ליד נהר Kamo, הסאקורות פורחות והמראה שלהן, המשתלב עם המים, ממש דומה למראה הסאקורות המצוירות שראינו הבוקר במקדש בהר קויה. כך אנו מטיילים לנו באזור עד שמגיעים לרחוב Pontocho, רחוב צר וציורי, עם בתי עץ קטנים, סמטאות צרות (אולי מטר רוחבן) מובילות לבתים צדדיים. השעה 16:00, השמש הנמיכה למערב, האור נעשה רך. חלק מדלתות הבתים פתוחות. פנסים יפניים תלויים. ליד מפתן הדלת עצי בונסאי וסנדלי עץ, מחצלות טאטאמי על הרצפה, דלתות הזזה פנימיות מנייר אורז. כך דמיינתי לי רחוב בקיוטו, כפי שזכרתי מהספר יומנה של גיישה, ומספרים אחרים. עוד אני רואה בדמיוני את הגיישות מטיילות להן כאן ברחוב, ו...גיישות מגיחות מהבתים עם מלוותיהן. אנחנו בחלום? לא, הן באמת אמיתיות.
אני משחזרת, בינתיים, את סיפורן של הגיישות המתחיל הרבה מאות שנים אחורה. ביפן היו באותה תקופה ארבעה מעמדות חברתיים מוגדרים ונוקשים. בראש הסמוראים, אחריהם האיכרים, אחריהם הסוחרים ובעלי המלאכה, ובתחתית הסולם, אנשי רובע השעשועים שנחשבו לחסרי מעמד כלל. למרות שעל הסמוראים נאסר לבלות ברובע השעשועים, הם היו מסווים את מעמדם ומבלים אצל הזונות והגיישות שאכלסו את רובע השעשועים. היו אלו נערות רכות מהכפרים שמשפחותיהן לא יכלו לפרנס אותן ולדאוג להשכלתן. הן אומצו על ידי מעין אמהות, שדאגו לכל מחסורן, אך בתמורה הן עסקו בלימודים ואימונים קשים לקראת העיסוק במקצועות השעשוע. כל השקעה בהן הייתה נרשמת כחוב למשפחה המאמצת, ועליהן היה לפדות את החוב, כאשר תתחלנה להכניס רווחים לבית. עם הזמן, היפות והמוכשרות שביניהן, הפכו לזונות צמרת, ואז הן החלו להחזיק עוזרים ומשרתים. הגיישות הראשונות היו אמניות שעבדו אצל זונות הצמרת, בשירה, נגינה, ריקוד, ניהול שיחות והגשת תה. במשך הזמן, הן החלו לקיים אירועים שלהן, ללא קשר לזונות הצמרת, והקימו בתי אירוח שכונו Chaya.
הן גרו בבתים מיוחדים, משם היו מזמינים אותן, על מנת שיבדרו לקוחות בבתי התה, במסגרת זו הן ניגנו על שאמיסן (כלי פריטה יפני מסורתי), שרו, רקדו, קיימו שעשועי משחקים, ניהלו שיחה קלילה, שזורה ברמזים ארוטיים ובחנופה, ועם זאת ידעו לשתוק (מה שתגיד אצל גיישה מעולם לא ייצא החוצה), והגישו תה (טקס עם המון משמעויות). עבודתן של הגיישות הייתה מאד קשה. רבות מהן מתו בגיל צעיר. בכדי להשתחרר מהבית המאמץ היה על הגיישה לשלם את חובה. היא לא יכלה לעזוב את מקום עבודתה עד שהזדקנה, אלא אם שילם את החוב פטרון שלקח עליה חסות. הגיישות נחשבו לנשים יפות ואלגנטיות והיוו מודל לחיקוי לנשים היפניות. בשנים האחרונות, יש חזרה לתרבות שהולכת ונעלמת, ואיתה חזרה לתרבות הגיישות, למרות שכיום נותרו רק כמה אלפים מהן. בקיוטו קוראים לגיישה גיקו (Gaiko). הצעירות, המתלמדות, נקראות מייקו (Maiko). למייקו יש פרחים בשיער, הן הולכות עם כפכפים גבוהים והחגורה שלהן שונה. הגיקו לבושה בצבעים יותר רגועים. הגיישות מעל גיל 30 הן מעטות, אינן עוטות פאה ולא צובעות את פניהן בלבן. הגישה הכי מבוגרת היא בת 94, היא מאד אנרגטית ומנגנת בשאמיסן.
והנה הדלת נפתחת והגיישה מגיעה עם מלווה, המחזיקה בידה את כלי הפריטה המסורתי, שאמיסן, העשוי מעור של חתולה שלא ילדה (הכלי מקורו בסין, שם הוא עשוי מעור נחש). המלווה הייתה פעם גיישה ובהגיעה לגיל 30 הפכה להיות מנגנת-מלווה. לשתיהן חגורה מעוטרת בעלים ופרחים של דובדבן, כי זו עונת פריחת הדובדבן (בעונה אחרת אלה יכולים להיות פרחי מייפל). לאחר שיחה קצרה אתן, הגיישה רוקדת, לצלילי מנגינת השמיסאן של המלווה, ובסוף היא מנהלת משחק ידיים וקובייה עם אחד הנוכחים, תוך כדי שהיא שרה, וזה החלק הכי אמיתי ונחמד במפגש.
לתחילת הכתבה
יום 13 - קיוטו
בחלק מהחדרים, יש המחשה של סיטואציה אמיתית מלפני 300 שנה, בעזרת בובות. השוגון, היושב זקוף, מקבל את פני הדאימיוס שכולם מרכינים את ראשם. הדאימיוס, מפאת כבודם, חוגרים חרב קצרה, למרות שכולם עתירי קרבות. מאחורי דלתות מיוחדות, שנועדו להסתיר, מתחבאים חיילים, בהיכון, למצב שבו ייאלצו לפרוץ לאולם. בצד יושב הרץ שמעביר לשוגון פתקים. לכל אחד מהם, על הבגד, רקום סמל המשפחה.
בחדרים האינטימיים, יש בובות של השוגון עם נשים בלבד. לצידו של השוגון יושבת אשתו הראשונה. כן יושבת נערת האהבים שלו, אשר יתכן שהיא גם מרגלת או נינג`ה. תפקידה של הגברת הראשונה לבדוק אותה ולקפוץ לכל קריאה, כאשר הוא מתנה אהבים. היא עונדת חרב, כי היא גם לוחמת. שילוב של עוצמה ועדינות. בצד יושבת המשרתת. עיצוב הפנים הוא עם ציורי קירות וגילופים. עבודות גילוף העץ הן דו צדדיות, בכל צד מופיע גילוף אחר. אסכולת קאנו, עם הדלתות הזזות המצוירות, שבה פגשנו אתמול במקדש, בהר קויה, מגיעה כאן למיצוי מקסימאלי, כאשר היא מאפשרת הפעלת הרבה דמיון (ומהווה רקע להתפתחות הציור האימפרסיוניסטי והמודרני במערב). הרקע לציורים -; זהב אמיתי. כאשר אנו מהלכים באכסדרת הארמון ומסתכלים על החדרים, לפתע נראית דלת עם ענף בודד, תוצאה של הזזת הדלתות, וזה כל כך יפה (יופי נקי, אסטטי, כפי שהיפנים יודעים).
מכאן אנו ממשיכים למקדש הכסף Ginkakuji. בשנת 1482 בנה השוגון אשיקאג`ה יושימאסה (Ashikaga Yoshimasa) את הבית והגן, במטרה לחיות כאן בעת פרישה. כוונתו זו, כמו גם כוונתו לצפות את הקירות החיצוניים של הבית בכסף, לא התממשו. אחרי מותו הוסב הבית למקדש. דרך הכניסה לגן מעוצבת, בשני צדדיה, בעזרת גדר חיה של קמליות אדומות פורחות. המקדש עצמו נמצא בשיפוץ. בדיוק כאשר אנו מגיעים מתקיים כאן טקס תפילה. אנו הולכים לאורך שביל המוביל אותנו אל גן אבן מפותל, המעוצב כגלי ים ובאחד הצדדים ניצב תל הנראה כמו דלי הפוך ובא לייצג את הר פוג`י. כאן התלמים של האבנים הקטנות, החצץ, הם מאד מיוחדים. יש תלמים בעומק שונה וכולם מאד עמוקים. קשה להבין איך הם שומרים במשך שנים על הצורות המאוד מיוחדות שנוצרות כאן. רק היפנים מסוגלים לכך.
היפנים מתייחסים ליופי באמצעות 2 מושגים -; וואבי וסאבי: וואבי, משמעו היופי שבדבר הפשוט, פשטות אלגנטית. לא צריך לעשות כלום בכדי להציג את היופי, הוא נמצא בחומר. האבן יפה כפי שהיא, רק צריך להציג אותה. כנ"ל העץ. לחשוף את חומרי הגלם ולתת להם ביטוי (לחומרי הגלם יש המון חן ויופי ובתרבותנו לא רואים אותם, כי הם מכוסים). סאבי, משמעו, יש יופי בדבר שעברו עליו חיים. החדש הוא ריק. ברזל חלוד יפה בחלודיות שבו. הטחב המצטבר על הגדרות, יש בו חיים. קמטי האישה מראים את החיים שעברו עליה, זה הרבה יותר מעניין (בכלל לאדם המבוגר יש ביפן המון חשיבות -; הידע, החוכמה, ניסיון החיים). כך גם גן האבן, עם הפשטות שבו.
מגן האבן ממשיך השביל בגן הליכה, לאורך בריכה עם סלעים ודגי זהב. גשרים קטנים, פנסי אבן. השביל מטפס אל גבעה מיוערת, בכל זווית שלו הנוף משתנה. עשרות צבעים של ירוק, טחב בגוונים שונים, עם טיפה של חום. נקיקים ירוקים קטנים. פרחים שנשרו, נותנים טיפות זרוקות של אדום ולבן. השתקפויות של העצים והצמחייה, ומעבר לחומה, משתלב היער בסימפוניה היפה הזו.
בדרכנו למקדש הייאן (Heian) אנו עומדים בשדרת Jingu-Michi שמצדה האחד שער שינטו ענק ומצדה השני השער של המקדש. אדריכל בשם האוזמן חיבר (בקו דמיוני) בין מקדש היאן (שם המייצג את שמה של קיוטו במאה ה-9 וכן את שמה של תקופה שלטונית). לבין השדרה, המובילה גם למקדשים אחרים. המקדש נבנה בשנת 1895 לציון יום השנה ה - 1100 לייסוד הבירה ההיאנית והוקדש לרוחם של הקיסרים Kammu, מייסדה של קיוטו ו - Komei , הקיסר האחרון של קיוטו. למעשה הוא העתק מיניאטורי של ארמון הקיסרות שנבנה בשנת 794. הגענו לכאן בגלל הגן המדהים. גן הליכה עם עצי סאקורות פורחים נפלאים שמעוצבים כמו סוכות, כאשר הכול פורח בוורוד, מלמעלה ומהצדדים, לנשום עמוק ולבכות.
ממשיכים ללכת ומתגלה האגם. אני עומדת מולו ולפתע נדמה לי שאני עומדת מול גן אבן. יש כאן את כל האלמנטים בכדי לתת אשליה של גן יבש. הצורה של האגם מתפתלת כמו גן האבן במקדש הכסף, הסלעים המפוזרים באגם, והמים בהם שטים עלי הכותרת של הסאקורות שנשרו, נמצאים בתנועה סיבובית מתמדת ונראים כמו החצץ עם הצורות המגורפות שלו. כנראה זה רק דמיוני הפרוע. ואם זה לא מספיק, השבילים המתפתלים, העצים היפנים המעוצבים האחרים, האזליות ועצי האדר, המקדש המציץ מבין העצים, פרחי המגנוליה הפורחים באדום, הטחב, ההשתקפויות, אוי ההשתקפויות, האנפה העומדת על הגדה ממול. אין סוף ליופי. מכיוון שבין יופי ליופי צריך גם קצת לנוח, אנו חוזרים לשוק Nishiki Food Market (אבל גם הוא יפה, אז מה נעשה?), נהנים מהאווירה ומשיפודים טעימים.
לפנות ערב אנו נוסעים למפגש מרתק עם קהילת בית שלום, קהילה של יפנים נוצרים אוהבי ישראל. קהילה יוצאת דופן ומיוחדת במינה, המונה היום כ - 10.000 איש. ראשיתה של הקהילה בהתגלות אלוהית שקרתה למקימה, האב אוצוקי, בשנת 1938, בה הורה לו אלוהים להתפלל להקמת מדינת ישראל, ולתקומתה הרוחנית, כתנאי לבוא המשיח, להתפלל למען שלום ירושלים, כדי להביא לשלום נצחי בעולם ולבוא משיח בן דוד, אשר רק עם בואו ייכון שלום נצחי בעולם.
בהגיענו למקום אנו מתקבלים ע"י בחור צעיר, דובר עברית, אשר נולד בארץ. בהיותו בן 7 חזרה משפחתו ליפן ואחר כך הוא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית. לאחר ביקור בחדר הנצחה לאב אוצוקי, אנו חולצים נעליים ומופנים לאולם קבלת הפנים, שם מקבלים אותנו בברכות ועם שירת מקהלה של כ - 30 מחברי הקהילה, מקהלת השחר. הנשים לבושות בקימונו כתום והגברים בחליפות שחורות והם שרים בעברית בקולות זמיר המרעידים את הלב, כאשר אנחנו מצטרפים אליהם לשירת התקווה. יש להם גם בית אירוח בו יכול כל ישראלי המגיע לקיוטו להתארח אצלם חינם במשך 3 ימים (צריך להזמין מקום הרבה זמן מראש). קשה להבין איך בפינה כה רחוקה בעולם יש קהילה קטנה שאוהבת אותנו ללא כל בקשת תמורה, שמחה בשמחתנו ועצובה בעיצבוננו. ערב מרגש זה מהווה את אחד משיאי הביקור ביפן.
לתחילת הכתבה
יום 14 - קיוטו והביתה
הבוקר אנו נוסעים לצפון העיר, תחילה לביקור במקדש ריואנג`י (Ryoanji), "מקדש שלוות הדרקון". זהו מקדש זן בודהיסטי, מהמאה ה - 15, אשר עיקר תהילתו היא בזכות גן האבן שלו, המפורסם ביותר ביפן. תחילה אנו מטיילים בגן הליכה, שגם הוא יפהפה, פשוט נגמרו לי הסופרלטיבים. אגם, עצים ושיחים, חלקם גזומים בעיגול, שושנות מים, עצי סאקורה פורחים יפהפיים וכו` וכו`. באחת הפינות, ליד חדר התה של המקדש, יש פינה בגן שנבנתה בהשראת פילוסופית הזן הסינית. יש כאן קערת היטהרות מאבן, הבנויה מעיגול ובתוכו מרובע אשר מהווה את קערת המים, ממש בדמות המטבעות הסיניים העתיקים. בחלק העגול כתוב: אני למדתי רק להיות שמח, מאושר (איזהו עשיר השמח בחלקו). זהו קונספט מרכזי בזן בודהיזם. וגם זאת, טקס תה הוא מקום אשר בו צריך לעשות רושם ולכל פרט בו יש חשיבות מרבית. גם לגיזום העצים בצורה עגולה יש משמעות. כאשר יפני מסתכל עליהם הוא מקבל אסוציאציה של תה (את שיחי התה, בשדות התה, גוזמים בצורה עגולה בכדי שכל העלים יקבלו מספיק שמש). אסוציאציה זו מביאה אותו לטקס תה ומכאן לשלווה, לשקט, לקדושה ולאצילות.
זהו, מתחילים להרגיש את הסוף. אנחנו נוסעים עכשיו לתחנת הרכבת של קיוטו, לאכול, לנפוש קצת ולהתארגן לקראת החזרה הביתה. אבל שום דבר לא הכין אותנו להפתעה המדהימה שמחכה לנו שם. מה כבר אפשר לצפות מתחנת רכבת. אז זהו שביפן הכול מפתיע. תחנת הרכבת, בעיצובו המודרני של הארכיטקט Hiroshi Hara הינה יצירת אומנות הבנויה בקונספט המסמל גשר בין העבר לעתיד. התחנה, שילוב של פלדה וזכוכית, נבנתה על גבי התחנה הישנה ונפתחה בשנת 1994. קומפלקס ענק של מסעדות וחנויות פשוטות ויוקרתיות, בתי קפה, בתי מלון, תצוגות ו.. תחנת רכבת המשרתת מיליוני אנשים. הארכיטקטורה של המבנה היא כזו שאם אתה עומד למעלה, בקומה העליונה, או יותר נכון כבר כאשר אתה נוסע במדרגות הנעות כלפי מעלה, אתה רואה לפניך 2 כנפי ציפור. אבל המציאות היא שלמעשה יש רק כנף אחת. השנייה היא השתקפות של הכנף האחת וזה פשוט מדהים.
עכשיו באמת הגיע הסוף, אנו נוסעים לשדה התעופה קנסאי, הנמצא על אי מלאכותי בלב הים, וגשר עצום מימדים מחבר אותו לעיר אוסאקה. שדה תעופה תוכנן על ידי ראנצו פיאנו האיטלקי ונחשב לאחד המבצעים ההנדסיים הגדולים בעולם. עליו לעמוד בסופות טייפון ורעידות אדמה. אך... הוא שוקע. עוברים בו למעלה ממיליון נוסעים בשבוע, וגם אנחנו, בתקווה שיחכה עם השקיעה עוד קצת. בשדה התעופה אנו נפרדים מיושיקו סאן וכאות פרידה היא מגישה לנו קיפול נייר של עגור.
עגור הנייר מונח לפני ואני עפה אתו במחשבותיי אל הארץ המרתקת הזו, המשלבת מסורת עם מודרניזם, רוחניות עם חומריות, שינטו ורכבת שינקאנסן, מקדשי עץ וגורדי שחקים מזכוכית ופלדה, נופי הרים ראשוניים עם מלונות אהבה, ברביות ואלביס פרסלים עם Selery Man, מאכלים מוזרים ואקזוטיים עם מילון ב - 50 דולר ועוד ועוד. אבל כל רצוני, ברגע זה, הוא לחזור, לרגע קט, לבועה השלווה והמלכותית של הגנים בקיוטו, לגני האבן ולגני ההליכה, עם ההשתקפויות הנפלאות שלהם ופריחת הסאקורות, הוי פריחת הסאקורות... סיונארה יפן.
לתחילת הכתבה
