ובכן ידידיי, אספר לכם סיפור אודות אדם מבוגר שאהב, יותר מכל, לקרוא ספרים ובעיקר, סיפורי אבירים. שם גיבורנו הוא דון קישוט, גבר גבוה ונאה, שהחל לראות דברים שאינם באמת קיימים. בדיוק כמו הגיבורים שהוא כל כך אהב, גם הוא חשב שהוא אביר נחשב, שיש לו מלחמות צדק לפניו וכי את שללו יביא לגבירתו הנאה. מיותר לציין שדון קישוט היה אדם רגיל מן היישוב והאישה עליה חלם, דולציניאה, כלל לא ידעה שהוא נלחם למענה.
ערב אחד, ישבו דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ו, עוזרו הנאמן, ליד המדורה. דון קישוט סיפר לסנצ'ו פנצ'ו על הענקים המאיימים לפלוש למדריד ולבזוז את כל בתיה. סנצ'ו פנצ'ו, שכבר חשב ששמע את כל סיפורי הניסים והנפלאות של אדונו, ניסה גם הפעם, להסביר לאדון, שהכל בדמיון. "אדוני, אין כלל ענקים. אלה סיפורי האגדות שלך, שמתעוררים לחיים". "אין ענקים", פנה אליו דון קישוט, "אין ענקים אתה אומר לי, בן בליעל חסר מזל. אם אין ענקים, התוכל להסביר לי מדוע הם עומדים כאן, 567 מטרים מאיתנו, מנופפים בזרועותיהם ומבקשים את אוצרותינו?". "אדוני", השיב לו סנצ'ו פנצ'ו בחשש, "אלו הן טחנות הרוח שבמישור. כיצד אינך רואה זאת?". "סנצ'ו, אתה באמת חושב שאדם כמוני, איש משכיל ואמיץ, לא היה שם לב מתי מדובר בבניין ומתי בענק מאיים". "אבל, אדוני, כבר כמה ימים שאתה מדבר על ענקים וזה מפחיד אותי". "בוודאי שיפחיד אותך, הבט כיצד הם מתקרבים אלינו. או שמוחך הקטן מפריע לך להבחין, כי ככל שעוברים הימים הם לא מפסיק להתקרב אל העיר?". "אדוני, אני לא רוצה לזלזל בחוכמתך ובטח שלא להעליבך, אבל אנחנו הם אלה שמתקרבים אליהן, אנחנו הולכים קדימה ואילו טחנות הרוח נותרות במקומן". "אוי סנצ'ו, אילו רק היית מבין על מה אתה מדבר", ענה לו דון קישוט ביאוש ואחר קם ונכנס לאוהלו.
עם עלות השחר, התעורר סנצ'ו פנצ'ו לקול נחירותיו של רוסיננטה, סוסו הזקן והכחוש של דון קישוט. כשיצא מהאוהל, כבר היה דון קישוט על גבו של הסוס. "בוקר טוב, אדוני". "הו, סוף סוף קמת, הזדרז סנצ'ו, הזדרז, אין לנו את כל היום", אמר לו דון קישוט. סנצ'ו פנצ'ו החל לקפל את המחנה ולהעמיס את הציוד על גב חמורו. כעבור זמן קצר, היו השניים מוכנים לתזוזה, אך דון קישוט התמהמה וסנצ'ו פנצ'ו החל להתקדם. כעבור מספר רגעים, הבחין נושא הכלים, כי אדונו איננו צועד לצידו. סנצ'ו פנצ'ו נבהל, הוא לא הבין היכן אדונו והחל להביט לכל הכיוונים. "אדוני, הנה אתה", פנה סנצ'ו פנצ'ו לדון קישוט לאחר שחזר על עקבותיו לנקודת ההתחלה, "מדוע אין אדוני מתקדם?". "כמה פעמים אני צריך לומר לך, שאין זה מכבודו של רוסינטטה האציל, לצעוד בעקבותיו של חמורך העלוב". סנצ'ו פנצ'ו הביט בפניו של הסוס הזקן וידע, כי אין טעם להתווכח עם דון קישוט. מה שרואה האדון ברוחו, אין הוא מה שרואות העיניים. השניים החלו לצעוד, כשסנצ'ו פנצ'ו מקפיד שלא לעבור את אדונו.
כשעמדה השמש במרכז השמיים, ניצבו השניים במרחק קצר מטחנות הרוח. "זהו רגע האמת, סנצ'ו, זה או אנחנו או הם". סנצ'ו המסכן לא ידע מה לעשות. למולם ניצבה טחנת רוח. "הבט כמה מהר הענק מניף את חרבו", אמר דון קישוט, "יהיה עלינו לתחבל תחבולה ולתקוף אותו בהפתעה". סנצ'ו פנצ'ו ניסה עוד להניא את דון קישוט מהרעיון ובכל שכלו הדל ניסה לחפש דרכים כדי להראות לאדון שלא בענק מדובר, כי אם בבנין עומד. כשפסע קדימה כדי להראות לדון קישוט, שהבניין מתקרב וגדל, היה דון קישוט משוכנע שזה הענק שמתקרב אליהם ולכן, גודלו מתעצם. כששכנע את האדון לסגת לאחור, כדי להראות לו כיצד הבניין קטן. היה דון קישוט בטוח, שהוא מפחיד את הענק ולכן הוא נסוג. לפתע שמע את דון קישוט צועק, "הסתער" ורגע אחר כך כבר דהר האדון היישר אל תוך צלעותיה של השבשבת. סנצ'ו פנצ'ו כיסה את עיניו בידיו, הוא לא יכל לסבול את מראה אדונו הנחבט בצלעות.
כעבור זמן מה, שנדמה היה לסנצ'ו פנצ'ו כנצח, שב דון קישוט ונעמד מעליו, "קום, נושא כלים עלוב ופחדן. הבט מה יש בידיי", אמר דון קישוט, "או, דולציניאה, תהיה כל כך גאה בי". סנצ'ו פנצ'ו הסיר את ידיו מעיניו, הוא לא האמין למה שראה. "אדוני, מה עשית", שאל מבולבל, "איך זה ייתכן?". "אמרתי לך, סנצ'ו יקירי, במקום שיש רצון הכל אפשרי", אמר דון קישוט והתחיל לשחק עם ארבעת זרועות השבשבת, שהחזיק בידיו כאילו היו חרבות.
באותו הערב, שוב ישבו דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ו אל מול המדורה. "מחר, סנצ'ו ידידי, מחר נצא מערבה, שמעתי ששם נמצאים התושבים בסכנה גדולה. הענקים כמעט ופולשים אל העיר". סנצ'ו פנצ'ו הביט באדונו, חייך ושאל, "תרצה תפוח אדמה מן המדורה אדוני?”
פסל דון קישוט וסנשו פנשו בפלאסה דה אספניה במדריד. צילום: איתמר ברק
עוד על טיול עם ילדים בספרד:
