איטלקים וגרמנים זה לצד זה
בצפון איטליה אין כמו הגאווה האיטלקית, מלבד הגאווה הגרמנית. זה לצד זה חיים בטרנטינו- אלטו אדיג`ה (Trentino- Alto Adige) העם האיטלקי והעם הגרמני, במהלך ההיסטוריה הם עברו מידיים איטלקיות לאוסטריות-גרמניות שוב ושוב, וכל עם המשיך בעקשנות לדבר את שפתו, לקרוא לכפרים ולערים בשמו, לשמר את תרבותו ומסורתו ולצייר את ההיסטוריה מהצד שלו. לעיתים נפגשו התרבויות ובמשך השנים נוצר מיזוג עדין ויפה בין שתיהן, אך יש דברים שכנראה לעולם לא יתמזגו. כמו שמן ומים זורמים הבירה והיין בצפון איטליה, מתנשקים מתקרבים אבל לא מתערבבים. האיטלקים צבעו את טרנטינו בסגול הכהה של ענבי הטרולדגו והגרמנים, גם תחת צבעי הירוק- לבן-אדום, ממשיכים למלא את העמק בקלרים עם בירה צהבהבה- חומה. אנחנו יצאנו "לרקוד על שתי החתונות" והאמת שעד סוף החגיגה בקושי יכולנו לזוז.
הנסיך השחור
קנטינה וטרולדגו הן שתי המילים הראשונות של ילד מזוקורוני. טרולדגו, הייתה המילה הראשונה שלמדנו אנחנו. "אם אין לחם תאכלו עוגות" אמרה הצרפתייה ובמזוקורונה חיים לפי "אם אין טרולדגו תשתו מים". סיפורה של הקנטינה במזוקורונה (Mezzocorona) מתחיל כבר לפני דורות. ב 1904 היו עשרה חברים בקנטינה, אז היו הכרמים בידי מספר משפחות עשירות (אלה מהמפלס העליון). הן יצרו את ייניהן ושיווקו כל משפחה את תוצרתה. לפני שנים הצליח ריצולי לצרף משפחות נוספות ליצירת קולקטיב, והיין הפך לתוצר המרכזי של הכפר. כיום, 1000 שנים אחרי, מונה ה Cittadella Del Vino - כפר היין של מזוקורונה, 1600 חברים. עבור התושבים, שממילא נולדו אל תוך הצבע הסגול-שחור ועבדו בחקלאות מילדות ועד יומם האחרון, הפך עכשיו היין לגאווה משותפת.
כדי לשמוע על המערך בעל הניחוח הקיבוצי, קבענו פגישה לביקור בקנטינה. צעירה שחרחרה ונמרצת עם שיער קצר ובגדים אלגנטיים שלאחרונה סיימה את לימודיה באוניברסיטה, הסבירה לנו על עיצוב וארכיטקטורה ואיך מיצור של 10 חביות ליום התפתח המפעל ליצור של כ 20,000 בקבוקים לשעה ו 20 מיליון בקבוקי יין לשנה בימינו. כפר היין המקומי הוקם בין השנים 1995- 2005, ומתפרס על שטח של 2900 הקטרים של כרמים ויקב וכן על שטח שקנה התאגיד המזוקורוני בסיציליה, שם הם מגדלים זיתים ויוצרים שמן.
על עיצוב היקב אחראי ארכיטקט בשם אלברטו ציטקו שיצר את המפעל בשילוב סביבתי- סגנון נקי ומנימאליסטי, הבניה נמוכה ומרביתה מתחת לאדמה, גג המבנה עוצב בצורת הקרדונים המקומיים שעשויים כפרגולות כפולות. מעבר לחלונות הגדולים של קומת הכניסה, משתרע נוף הכרמים הרומנטי. אבל בפנים אל לטעות - לא מדובר ברומנטיקה, מדובר בתעשייה ומספרים. תהליך יצירת היין מתחיל מידי חודש ספטמבר באספקת הענבים לקנטינה על ידי המשפחות הכורמים. לאחר שקילה בדיקת תקן של הענבים וזיהוי ממוחשב של הבציר ממשיכים הפינו נואר (השחור) והשרדונה, הטרולדגו, המיזילימטי ועוד אל המסחטה, ההתססה, היישון, ההתססה עדינה והביקבוק- לא תמיד בסדר הזה, תלוי בסוג היין.
הישן והחדש מונחים זה לצד זה, לכל אורך הקנטינה, מסמלים את הקונפליקט והמעבר בו נמצאים החקלאים. ההנהלה רוצה רעננות, חדשנות משהו שיוכל לתת מענה ליינות האוסטרלים והדרום אפריקאים הקלילים, המשפחות רוצות לשמור על הטעמים המוכרים. הבנים הצעירים חוזרים מהאוניברסיטאות ורוצים לבנות קרדונים (עמודי תמיכה לגפן) ישרים. הזקנים, שטוענים לניסיון רב דורות מתעקשים לשמור על הפרגולות הכפולות המסורתיות. "רק לאחרונה", מספר לנו חבר הכפר, "הסתיימה ישיבת ההנהלה בפיצוץ עז כשהמנהל דרש מרקם עדין ובעלי הכרמים דרשו לשמור על המסורת. המנהל פסק שבפעם הבאה שיגיע יין במרקם כזה הוא ישטוף איתו את החנייה והחברים הכעוסים קמו מכיסאותיהם ועזבו את החדר בטריקת דלת מהדהדת".
אך כמו בישיבת הקיבוץ שלנו בין ישיבת חברים לטריקות דלת אין מי שיגרום לרפתן לעזוב את פרותיו האהובות ואין מי שיגרום למזוקורוני לעזוב את כרמיו האהובים. ואל הבקבוקים ממשיכים לזרום סידרת יין מזוקורונה שמשווקת לרשתות השיווק השונות, סדרת קסטל פירמיאן שמשווקת למסעדות, סידרת מילזימטי שמוצאת את מקומה אחר כבוד על מדפי חנויות יין הגורמה וסדרת היוקרה החדשה יחסית נוס, שקיבלה את שמה מנהר הנוצ`ה (Noce) בו תלויים הכורמים להשקיית היבול שלהם. המדריכה הקופצנית מזמינה אותנו לשתות את הרוטרי, יין השמפניה הלבן האוורירי. אבל שלא נטעה, "הנסיך", היא מזכירה לנו, הוא "הטרולדגו השחור".
מהקמפניה אנו ממשיכים לכפר להכיר את מי שחי בתוך השחור. את לוקה פיאמוצי, אנו פוגשים על הטרקטור בחצר ביתו. עץ הערמונים בן השמונים שמטיל את צילו על רחבת הכניסה הגדולה המשותפת לביתו ולבית אביו ניטע על ידי סבו, שהקים את הבית. לצד הרימונים המונחים על יריעת בד גסה מעמיס דניאלו, בנו בן החמש של לוקה, קרשים על טרקטור צעצוע הזהה לזה של האב. דניאלו קופץ לכיסא הנהג ובריכוז רב מנסה לצאת מהחנייה ברוורס. סבו של לוקה היה מנהל משק של אחת ממשפחות הכפר, אביו קנה מספר חלקות של כרמים ומטעי תפוחים ואת הבן שלחו ללימודי חקלאות בכדי שיחזור וינהל את המשק המשפחתי. כשאנו יוצאים עם לוקה לסיור בכרמים, דניאלו מזהה ומדריך אותנו לגבי כל חלקה וחלקה: "זאת שלנו, זאת של הדוד, זאת של השכן וזאת גם שלנו".
לוקה מראה לנו את המכשיר החדשני שהחליף את הוורדים בבקרת התנאים הנוחים לגפנים, והקטן בינתיים קוטף אשכולות בשלים של ענבי טרולדגו שחורים ומכבד אותנו. מים, מספר לנו לוקה, הם לפעמים הבעיה, זה לא המחסור במים אלא שיטפונות של נהרות הנוצ`ה ואדיג`ה (Adige) שמציפים לעיתים את החלקות. בסופו של יום אנו מוזמנים לארוחת ערב בבית המשפחה. על שולחן עם מפה פרחונית, במרפסת הפתוחה לפאטיו, עולה עוגת תפוחים חמה שנאפתה על ידי קלרה, אמו של לוקה מתפוחי המשק. מיץ תפוחים צונן, גם הוא תוצרת בית, גבינות, נקניקים ולחם תוצרת מקומית. וכמובן בזה אחר זה מתרוקנים בקבוקי יין הטרולדגו המחוספס אל תוך כוסות הסועדים. הילריה, אשתו של לוקה מגישה לשולחן את אלבומי המשפחה ולא במפתיע מי שמככב בתמונות הם לא חברי המשפחה המצומצמת או המורחבת אלא הענבים: המשפחה בנטיעות, המשפחה בבציר, דניאלו התינוק בתוך ארגז ענבים והילריה בשמלת כלה לבנה ויקרה ששוליה מוחתמים בחותם מלכותי של חבר המשפחה הנוסף, הנסיך השחור- הטרולדגו.
בירה לכל מנה
כשב 1857 התגלו המים המינראלים הזכים של סן ג`וזפה שליד מרנו (Merano), הבין הגרמני ג`וזף פוקס שבמקום טמון אוצר. היהלום הנוזלי, הוזרם בצינורות של 18 קילומטרים עד לעמק שתחתיו, ומשם הוא הועבר ישירות לדודי ענק. מאז כבר 150 שנה זורמים המים באותם הצינורות הישר לדודי ההרתחה, בתוכם הם מתערבבים עם השמרים, פרחי הכושית והלתת שמיובאים למפעל. לאחר ההרתחה מועבר הנוזל לארבעים וארבעה דודים בהם הם מבשילים כארבעה חודשים ליצירת בירה פורסט. המבשלה הישנה של מר פוקס כבר יצאה משימוש ובמקומה הוקם מפעל מודרני לכל דבר. אך כרגע היא נמצאת בשיפוצים ומי שירצה לצפות בדודי הנחושת המקוריים יוכל לעשות זאת. תשעה סוגי בירות, שישה לכל יום לכל ארוחה ושלושה לאירועים מיוחדים, 40,000 ליטרים של בירה נמזגים לבקבוקים ולחביות הגדולות בשעה, 600,000 ליטרים ביום, 700,000 הקטוליטרים של הנוזל שהומצא בידי הסומרים ב 4500 לפני הספירה. החזון של משפחת פוקס הוא לדחוק את היין של דיונסוס ולהפוך את המשקה של האלה נימאה לחלק מהחוויה הקולינרית- בירה לכל מנה.
כדי לשמוע על החלום יצאנו לביקור במפעל המשפחתי. בשעת בוקר בדיוק מתוקתק פגשנו את ציזרו, איטלקי מקומי שמשמש כמנהל יחסי הציבור של המפעל. כמי שעובד כבר שנים רבות תחת שרביטה המונף של המשפחה הגרמנית סגל לעצמו האיטלקי השחום את הגינונים והדיוק היקיים. הוא לוחץ את ידינו בנימוס ואנחנו יוצאים אל שבילי המפעל.
התחנה הראשונה היא סמל המפעל, וסמל המשפחה- שועל כמובן. סמל הבירה השתנה לא מזמן, מאורנים להרי האלפים המושלגים. כך או כך, נשאר המקום בדגש סביבה. ידידותיות לסביבה ולחברה המקיפה אותו הן שתי מטרות מרכזיות של המפעל. כל כך ידידותי עד שעל 30 הקטר משטח המפעל מגודלים תפוחים עסיסיים ואיכותיים לשיווק, גם הוורדים העדינים פורחים בעונתם בשלל צבעים. מגדל השעון היפה של הכנסייה המקומית ממנו התפעלנו בתמימותנו התגלה גם הוא כעיצוב סביבתי מוצלח, שכן אלה היו בסך הכל מעבדות המפעל שעוצבו כשעון כנסיה.
עובדי המקום, 160 במספר, הם כולם תושבי העמק. למרות שכיום יש כוח עבודה מזרח אירופאי זול וזמין מעדיפים במשפחת פוקס להעסיק את האוכלוסייה האיטלקית המקומית, כדי לסייע למעגל העבודה ולשמור על הקשר למקום. מלבד העובדים בבירה יש צורך גם בחקלאים, גננים, נגרים, ציירים ועוד שתפקידם לשמור על האסטטיקה שמגיחה מכל פינה של המבשלה הירוקה.
לאחר צפייה בדודי הבישול הגדולים של הבירות והאדם הקטן שמפקח עליהם דרך מחשבים משוכללים, מזמין אותנו ציזרו לראות את דגם המפעל. בתוך חדר חמים, אנו מגלים שגם הקסטל העתיק שנמצא מזרחית למפעל הוא בבעלות המשפחה. ואז מגיע החלק הטעים, אנו מוזמנים לחדר הישיבות המעוצב להפליא. כל כיסא עשוי עבודת יד מעוטר בקישוטים ייחודיים, חלקם עתיקים וחלקם מעשי ידיי הפועלים המקומיים. מלאכת אומנות.
על הקירות תלויים ראשים מפוחלצים ואוסף כוסות בירה עתיקות. על השולחן לצד האח הבוער של הבר הפרטי כבר מוכנים הפרצל (בייגלה גדולים) כשמוזגת בבגדים בווארים מוזגת לנו בירה צהבהבה בהירה גדושת קצף לבן. "בירות הן כמו נשים מסביר ציזרו לכל אישה השמלה המתאימה לה ולכל בירה הכוס המתאימה לה. כוס ארוכה וצרה, כוס רחבה וגדולה. וכמה כוסות בעיצובים מיוחדים לבירות במהדורות מיוחדות הקריסמס, הפסחא ופסטיבל סיום הקיץ". כשכוסותינו מתרוקנות למחצית מוגש סיבוב נוסף ועוד אחד ושוב, עד שאנו מפצירים להפסיק ולמלא את הכוסות בכדי שנוכל להמשיך את היום בריכוז יחסי וגם לנסות ולהגיע הביתה בשלום.
ציזרו נענה לתחנונינו ואנו יוצאים שוב אל האוויר הצונן. דרך גשר עץ מקושט עציצים צבעוניים אנו חוצים את הכביש אל צידו השני של המפעל, היכן שנמצאים חנות המפעל והמפעל העתיק שנמצא בשיפוצים. מעל דודי הנחושת הגדולים ולוח השעונים שביקר את התהליכים שהתרחשו במפעל העתיק, עומדת דמותו של סיקסטוס הקדוש. סיקסטוס הוא שמה של בירת הקינוח החומה הסמיכה של החברה, וכמו בעסקים משפחתיים את ההשראה לפס הייצור הזה היוותה הולדת הצאצא המשפחתי. ב 1901 ביקר הנס פוקס בבוואריה לצורך לימודים, במהלך הביקור נולד לו בן. בעקבות המאורע החליט הנס על ייצור הבירה המתוקה שנשאה את שמו של הקדוש של הקתדרלה במינכן- סיקסטוס.
לפני פרידה אנחנו מוזמנים לארוחת צהריים במסעדה של המפעל. אם חשבנו שזה לפני פרידה, הרי שמייד נגלה שהפרידה עוד רחוקה. אם נדמה היה לנו שאנחנו עדיין בשטח איטלקי, הרי שמייד יוסר כל ספק, פה ממתינים לשובה של משפחת ההאבסבורג. בחדר הגדול הנקי המעוטר בקמינים גרמנים, ובציורי קיר המתארים את שלבי ייצור הבירה, מלצריות בתלבושות בוואריות חגות סביב השולחנות ומגישות שניצל ווינאי ושטרודל תפוחים. ובירה כמובן. בירה פילס כאפרטיף, בירות כרונן, בוק ופריניום למנה העיקרית, בירה סיקסטוס לקינוח וגרפה תוצרת פורסט עם הקפה ליצירת קפה קורטו.
לפני סיום, בדרכנו חזרה לטרנטו (Trento) בירת המחוז האיטלקית, אנו עוצרים בבולזאנו (Bolzano) העיר בעלת הניחוח הגרמני. כן, עצי האורן של פורסט מקשטים כל פינת רחוב, אך בפאבים המקומיים נמזג גם היין המזוקורוני. אנו חוצים את השוק הצבעוני ופונים לכיוון מוזיאון הארכיאולוגיה כדי לפגוש את אוטסי איש השלג. הוא שוכב מצומק בתוך המקרר, מאפשר הצצה דרך חלון קטן בקומה שכולה מוקדשת לו.
אוטסי, כמו האזור כולו, שנוי במחלוקת. שני תיירים גרמנים שמצאו אותו על פסגת הר הסימילאון (Similaun) הזמינו את הרשויות האוסטריות למקום והאיש הזקן זכה לראות את הנופים בהם דילגה ג`ולי אנדריוס בצלילי המוזיקה, אלא שחישובים מדוקדקים גילו שמקום הימצאו הוא דווקא מטרים ספורים בתוך שיטחה של איטליה. אחר כבוד הובל אוטסי על כל רכושו לארצה של סופיה לורן. אינני יודעת אם אוטסי שתה יין או בירה והאם נהנה משניצל ווינאי או מריזוטו ארומטי. אזורי הגבול יולדים כמעט תמיד כנראה, מדינה משלהם של גאווה לאומית מהולה בפשרות והתקרבות, מקומות ששמן ומים כמעט מתערבבים.
