אנדורה ברגל שמאל
מאז שחזרתי, לפני כמה חודשים, מהטיול האחרון שלי, שכלל את הקפת המון בלאן, חלמתי על יציאה לחופשת סקי. לא הייתי בטוחה אם זה רעיון ישים הן מפאת תאריך הגיוס המתקרב והן מפאת חשבון הבנק המתרוקן. אך ברגע שהרעיון התחיל לתפוס תאוצה התבייתתי על אנדורה. במיוחד בעקבות מה שקראתי באינטרנט בכלל ובאתר `למטייל` בפרט. אנדורה נראתה לי המקום המושלם (או לפחות מספיק טוב). תכננתי לנסוע לבד אבל ברגע האחרון מצאתי שותף דרך פורום הסקי באתר. צעד שהתברר כנבון בהחלט בעיקר לאור האירועים שעוד היו צפויים לבוא.
ההגעה לאנדורה כללה טיסה לפרנקפורט ומשם לברצלונה ומשם באוטובוס לאנדורה (לה- ויל, עיר הבירה ,להגעה לאתר היה דרוש עוד אוטובוס). הטיסות היו דרך לופטנזה. את הכרטיסים שלי השגתי בעזרת נקודות בונוס השייכות לאבי. אלון, השותף לטיול, השיג אותם בדיל ב "דקה ה -90."
החופשה התחילה ישר ברגל שמאל. פגשתי את אלון בנתב"ג, שנינו הגענו בזמן אך הטיסה כמובן איחרה. לקראת הנחיתה בפרנקפורט הדיילות התחילו להסביר לנו שהטיסה מאחרת ושהמטוסים מחכים לכל אלו שיש להם טיסות המשך. אני ישר פקפקתי. המטוסים אולי יחכו לנו אבל למזוודות שלנו בטח שלא. הגענו לGATE בריצה מהירה ואכן העלו אותנו למטוס. אותנו אכן כן, אך את התיקים שלנו אכן לא. כשהגענו לברצלונה ניגשנו לדלפק של ה LOST LUGGAGE של לופטנזה. בעצם זה לא היה בדיוק דלפק של לופטנזה והקשר בין החברה שמאחורי הדלפק ללופטנזה לא היה ממש ברור. הסבירו לנו שהמזוודות כנראה על הטיסה הבאה ושהם יביאו לנו אותם למלון באנדורה אבל שבגלל תנאי מזג האוויר (כל ספרד הייתה מכוסה שלג) הם לא יגיעו לפני הצהריים של היום למחרת. ולכן הם המליצו לנו להישאר בשדה התעופה ולחכות לטיסה הבאה. אז חיכינו.
לאחר כ 4 שעות הגיעה הטיסה הבאה (באיחור כמובן) ועימה התיק של אלון אך המזוודה שלי (תיק גב מסוג KARRIMOR) לא הייתה בנמצא. לאחר שיחות מרובות עם הדלפק והתקשרות עם לופטנזה הובהר לי שאת התיק שלי כבר לא אקבל באותו היום. קיבלתי רשות להוציא סכום של עד 150$ שיוחזרו לי בארץ. עם קצת התעקשות הצלחתי להעלות את זה ל 200$. הצרה הייתה שעד שהגענו לאנדורה כל החנויות כבר היו סגורות. גם ככה בקושי הגענו לאנדורה בגלל שמזמן כבר פספסנו את האוטובוס שעליו תכננו להיות. ובחברת האוטובוס הפרטית NOVOTEL אמרו לנו שצריך להזמין מקומות מראש ושכל המקומות לאותו יום תפוסים. אך למזלנו התפנה מקום. כמובן שעד שהגענו לאנדורה לה ויל כבר לא היו אוטובוסים ונאלצנו לקחת מונית לאתר הסקי PAS DE LA CASA (פאס דה לה כאסה) דבר שייקר את עלות הנסיעה בעוד 5000 פזטות (כ 30 דולר).
לתחילת הכתבה
פאס דה לה כאסה
כך הגענו למלון HIMALAYA סביבות השעה עשר בלילה עייפים ורצוצים. אך למלון הייתה הזמנה רק לחדר אחד ולא נשארו להם מקומות פנויים. האמת היא, שאת זה עוד צפיתי כשהתקשרתי מהארץ לברר שההזמנה נקלטה וכשלא קיבלתי תשובה ברורה החלטתי להזמין מקום בעוד מלון. המלון השני, BELL ROC, התברר כריק לחלוטין, רק אני, אלון ועוד אדם אחד. כשהלכתי לישון באותו ערב חשבתי לעצמי "מה עוד כבר יכול לקרות?" בבוקר קיבלתי תשובה.
זה קרה איפה שהוא בין סיום ארוחת הבוקר לבין הגעה לאתר סקי מרחק של כ 200 מטר ו 4 דקות לא יותר. בסיום ארוחת הבוקר אלון שאל אם אני צריכה עוד משהו מהחדר. "מה עוד יש לי?" עניתי בכנות. התכנון היה ללכת ולקנות חליפת סקי בסיסית כדי שאוכל להתחיל לגלוש עוד באותו היום. מה שהתוכנית לא לקחה בחשבון היא שאיפה שהוא בין סיום ארוחת הבוקר לאתר הסקי אאבד את הארנק. עד עכשיו אני די משוכנעת ששכחתי אותו על דלפק הקבלה במלון כשהחזרתי את המפתח, אך אני לא יכולה להישבע על כך יתכן שהוא נפל לי מהכיס כשהוצאתי את הכפפות. בכל מקרה, את היום ביליתי בין התקשרות ללופטנזה שהבטיחו לי שהתיק שלי בדרך (לפחות בתחילת היום, יותר מאוחר הם טענו שבגלל תנאי מזג האויר הוא יגיע רק למחרת) לבין התקשרות עם הארץ וביטול כרטיס האשראי (לא לפני שעברתי במשטרה שהיו מאוד נחמדים גם אם לא ממש דיברו אנגלית).
עתה באמת נשארתי מחוסרת כל (זאת דווקא הרגשה נחמדה כל אחד צריך לנסות את זה מתישהו). ההורים שלי החליטו להעביר כסף לחשבון של אלון וכך אוכל להוציא כסף בעזרת הכרטיס אשראי של אלון (יותר נכון של אמא שלו). תוכנית זו, שאכן הייתה מבריקה בפשטותה (לעומת כל ההעברות הבנקאיות למיניהם), לא לקחה בחשבון דבר אחד: את הצורך בקוד הסודי הנכון של הכרטיס. אחרי שלא הצלחנו להוציא כסף אלון התקשר להוריו וקיבל מספר אפשרי נוסף אך גם הוא לא עבד. עלה החשש שבגלל שניסינו את המספר הלא נכון פעמים רבות הבנק נעל את הכרטיס ולכן לא הצלחנו להוציא כסף. בינתיים יכולנו להשתמש בכרטיס ככרטיס אשראי, או כך לפחות חשבנו. לפחות בערב היה כיף. לאחר בירורים באחד הברים הוסבר לנו שה -UNDERGROUND הוא המקום להיות. ה UNDERGROUND שכשמו כן הוא, מתחת לאדמה, הוא בר עם רחבת ריקודים קטנה. כשהמקום מלא בצורה אופטימלית (לא מלא מדי ולא ריק מדי) בהחלט יש שם אווירה מגניבה.
אנחנו הגענו ממש בתחילת העונה כשהקבוצות המאורגנות מתחילות להגיע רק מהשבוע של חג המולד לכן התברר לנו שכמעט כל האנשים שפגשנו (לילה אחר לילה רואים את אותם הפרצופים) עובדים באנדורה. הייתי אומרת שהגיל הממוצע הוא בערך 23 אך טווח הגילאים הוא בן 17-30. בנות שימו לב, כמו בכל מקום הקשור לספורט אתגרי, גם כאן אתן המיעוט הנרדף (דבר המעניק יתרונות מסוימים כמו שתייה חינם ועזרה במסלולים). השמועה על מחירי המשקאות הזולים דווקא התבדתה. מחיר קוקטייל עם וודקה (בסיגנון וודקה רדבול או וודקה תפוזים), שהרוב שותים מתחיל מ 750 פזטות שהם בערך 4.5 דולר. אך אל דאגה במרבית המקומות מחלקים שתייה חינם ויש `מבצעים` של 2 FOR 1. כשהלכתי לישון באותו לילה הבטחתי לעצמי שמחר אני עולה על המסלולים לא משנה מה.
ביום השלישי דברים התחילו להשתפר אך לא לפני שהמצב המשיך להתדרדר. אלון הגיע לארוחת בוקר נסער במקצת. "מה קרה?" שאלתי "המכשיר בלע לי את הכרטיס" הוא ענה. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס. שמכשירי כספומט לא באמת מסוגלים לבלוע כרטיסים- אז זהו שלא. מה גם שהבנק סירב להחזיר את הכרטיס בטענה שהבנק בישראל החרים אותו. גם התיק שלי מיאן להגיע. בשלב זה כבר לא היה לי אכפת מכל זה. כל מה שרציתי הוא לעלות למדרונים. בבית ספר לסקי סירבו לצרף אותי לאחת הקבוצות מכיוון שפספסתי את השיעורים הראשונים ובגלל שהקבוצות המתאימות לי (גם בסקי וגם בסנובורד) היו מלאות או רק קבוצות דוברי ספרדית. אז בלית ברירה לקחתי שיעור פרטי. בשארית כספו של אלון רכשתי סקי פס של חצי יום, שכרתי ציוד, קניתי מכנסי סקי והגעתי לשיעור סנובורד הראשון שלי (גם האחרון- לפחות לבנתיים). אח, איזה כאבים. נפלתי, קמתי ושוב נפלתי.
בסוף השיעור חזרתי למלון שם ציפתה לי הפתעה- התיק שלי הגיע! בפעם ראשונה בחיים שלי הבנתי את מהות הקפיטליזם. "יש לי דברים" סיננתי לעצמי תוך כדי זה שאני מרוקנת את התיק על המיטה. החלטתי לחזור למדרונים ולהתאמן על מה שלמדתי. בדרך פגשתי את אלון כשבפיו בשורה משמחת. "החזירו לי את הכרטיס" הוא אמר. "אני גם יכול להוציא כסף" הוסיף.
"מה?" הסתכלתי עליו בפליאה. "איך זה קרה?". הוא הסביר לי שקיבל מספר חד פעמי מבנק לאומי בישראל. היום פשוט הלך והשתפר. חזרתי למדרונים ולאחר אימון קצר עליתי על מעלית הסקי. כמובן שהתרסקתי בירידה ממנה ובכלל ירדתי את כל המדרון בגלגולים חוזרים ונשנים על הראש. מזל ששבע שנים בקרטה לימדו אותי איך ליפול כמו שצריך אחרת הייתי במצב הרבה יותר גרוע. למרות שנהניתי (בערך) החלטתי לחזור לסקי הישן והאהוב. לא רציתי לבזבז את מעט הימים הנותרים שלי בנפילות חוזרות ונשנות וסבל מתמשך.
בערב יצאנו שוב ל UNDERGROUND ואח"כ ל WEST END שהוא מקום הרבה יותר מושקע לדעתי אך באופן כללי גם יותר ריק (אולי בגלל שלא מחלקים שם משקאות בחינם). כך הלכתי לישון סביבות 4 בבוקר חבולה (מהסנובורד) אך מרוצה.
לתחילת הכתבה
סקי ואלכוהול
בבוקר הרביעי החלטנו לעבור מלון למלון קצת יותר זול וקצת יותר מלא. אני עשיתי תחקיר די רציני יום לפני כן אבל מרוב בתי מלון שראיתי כבל לא זכרתי אילו אהבתי ואילו לא. בסוף עברנו למלון CATSBY שהוא גם בר-מסעדה שמתנהלות בו מדי פעם הופעות חיות של זמרים. (אלון מאוד התלהב מ2 הנגנים-זמרים שהופיעו שם). האמת שמבחינת יחס מחיר/איכות דווקא הייתי ממליצה על ה BELL ROC אבל האווירה והצוות הצעיר והנחמד פיצה על זה שלא סידרו לנו את החדרים ושלא היה בחדר טלפון או טלוויזיה.
כך עברו להם עוד שלושה ימים על מי מנוחות (טוב לא ממש אבל יחסית לימים לפני כן). סקי בימים וצריכת כמויות נכבדות של אלכהול בלילות. עוד מקומות נחמדים שהייתי בהם הם MULLIGANS ו MILWAKI שיש בו גם קריוקי. באופן עקרוני מקומות אלו מועדפים על הבריטים (פלוס ה BILLBOARD שהיה סגור כשהיינו שם) אך יש עוד מלא מקומות עם דגש יותר ספרדי (MEXICAN , או משהו בסגנון, הוא אחד מהם אבל יש עוד רבים).
לסיכום, השלג היה טוב (במיוחד ביחס לשאר אירופה), האתר (כך לפי אלון שבקי יותר ממני) קטן אך טוב עם מעליות מהירות ומתקדמות, האנשים נחמדים ויש לאן לצאת לבלות. חוץ מזה שכחתי להזכיר את כל חנויות האלקטרוניקה, בשמים, סיגריות ואלכהול, ממש דיוטי פרי בכל מקום (בגלל שהמדינה היא באמת דיוטי פרי- בלי מע"מ). בקיצור מקום שווה ומומלץ ביותר. רק המלצה קטנה, התחבורה הציבורית, למרות שהיא קיימת, אינה סדירה במיוחד וזמני הנסיעה מאתר לאתר אינם כל כך קצרים כפי שניתן לחשוב מהמרחק האוירי שלהם על המפה. אם אתם מתכוונים להסתובב בין האתרים ולהסתמך על התחבורה הציבורית בררו זמנים ואם אתם שוכרים רכב על תשכחו את השרשראות וסעו מאוד מאוד בזהירות (חוץ מזה שראיתי יותר ממכונית אחת שנתקעה בשלג וסירבה להתניע).
לתחילת הכתבה
