נוסעים לכיוון דאלאס
נפרדנו ממשפחת צדוק בפעם השנייה, בניו אורלינס, לאחר בילוי מוצלח בערב (פרטים בכתבה של משפחת צדוק) ויצאנו מערבה לכיוון דאלאס. תמר אשתי היקרה, שהדרום ובעיקר לואיזיאנה מזכירים לה את הסרטים, לא היתה מוכנה שאני גם "אחלוף עם הרוח" והציעה שנבקר באחוזת מטעים ישנה. בירידה 182 מ- High Way 10 דרומה, ישנו מרכז מבקרים, הבחור שיושב שם כל כך התרגש שאנחנו מארץ הקודש וסיפר לנו כי סבו היה יהודי, וניסה לעשות הכל בכדי לעזור לנו. בעקבות המלצותיו עצרנו ממול (בפינה של כביש 22 עם 70) למרכז בשרידי כפר קייג`ני עתיק Cajun Village (קייג`ן הינו כינוי למתיישבים הצרפתיים שהוגלו מאקאדיה קנדה באמצע המאה ה-18 לאדמות הביצה במערב לואיזיאנה). תמר הסתובבה בחנויות הקרמיקה והענתיקות, בחצרות הייתה מוסיקה קייג`נית מקסימה שאופיינית לאזור (קנינו דיסק!) ותמר הצהירה שסוף סוף היא מרגישה את אמריקה הישנה. אני והילדים אכלנו שם ארוחת בוקר ביתית טובה.
לאחר מכן, יצאנו שוב בהמלצתו לאחוזת מטעים בשם הומוס - Houmas House Plantatin and Gardens שנשמרה למרות המלחמות. הגענו לאחוזה הכי עשירה באזור, בית מדהים בים עצי אלונים ענקיים בני 450 שנה. עמרי בננו הגדול, ששמח להשתחרר מהנסיעה ולרוץ במרחבים, טיפס על הפעמון שבחצר וצלצול מחריש אוזניים עלה מהפעמון הענק שבאמצעותו היו קוראים לכולם להגיע משדות קנה הסוכר לארוחות. הצלצול היה כל כך חזק ולרגע היה נדמה שיצליח להעיר את כל הפועלים מקברם והם יגיעו בהמוניהם לאכול ארוחת צהריים. הסיור בבית הוא בליווי מדריכה מקומית לבושה שמלה תקופתית, שמסבירה על ההיסטוריה של הבית מתקופותיו השונות. בכל חדר ניתן להרגיש וכמעט לשמוע את הסדרה "שורשים".
במחיר הכניסה (18 דולר למבוגר, ילד 10), קיבלנו שלושה שיעורים חשובים: תמר נהנתה משיעור בהיסטוריה, אני פחות מהשיעור באנגלית והילדים עוד פחות מהשיעור בסובלנות, (אביב ואיילת בחרו להישאר באוטו). עלינו על כביש 18 ונסענו לאורך המיסיסיפי. הכביש מומלץ בספרים אך האמת, לא ממש רואים ממנו את המיסיסיפי וחזרנו ל- High Way 10. את רוב החניונים אנחנו מוצאים באופן מקרי - בערך שעתיים לפני החשיכה אנחנו נוהגים להסתכל בשלטים המכוונים לכיוון חניון קרוואנים, נכנסים לבדוק, ואם הוא נראה לנו, אז אנחנו נשארים, אם לא לרוב יש באזור עוד חניונים. אז לאחר עצירה מקרית שכזאת בחניון קרוואנים מקרי, המשכנו (המשכתי- כולם ישנו) לפנות בוקר לדאלאס. תמר שהתעוררה בפאתי העיר, לקחה את המפה וניסתה לכוון אותי לדאון טאון.
מבלי להתכוון חנינו ליד האקוואריום העולמי הימי וישר נכנסנו פנימה. זהו קומפלקס ענק של ארבע קומות ובהן חיקוי מדהים של יערות הגשם; בקומה העליונה מטיילים בין צמרות העצים, צופים בציפורים בגוונים מרהיבים של ורוד ואז ניתן לרדת בשביל שבצידו השני כוכים של סביבות מחייה שונות של ציפורים נדירות נוספות. בקומה השלישית פוגשים את מרכז העצים, קופים, לטאות וציפורים נוספות וכוכים של נחשים ועכבישי ענק. בקומה השניה כבר נמצאים על הקרקע, ליד שפת המים שם ניתן לראות תנינים, ברבורים ושאר בעלי כנף והמון בעלי חיים נדירים מכל העולם. בקומה הראשונה ניתן לצפות מתחת למים בסוגים שונים של דגים, חתולי ים, פרות ים, ועוד. עוד במקום, מתחם עם חלון אקווריום ענק לכל אחת מהיבשות ותתי היבשות, שם ניתן לראות סוסי ים נדירים ומדוזות שמאירות בלילה. לקראת הסוף ישנה בריכת פינגווינים קטנים. ובקיצור, כמו שניתן להבין, היה שווה ביותר.
מערות קרלזבאד והאיזור
בדאלאס הצטיידנו בדברים חשובים (משקפיים, אופניים) ויצאנו לדרך לכיוון הפארק הלאומי מערות קרלזבאד. יצאנו מטקסס לכיוון ניו מקסיקו והשעון התחלף לנו, הגענו אחר הצהריים והתמקמנו לישון בחניון היחיד שהיה שם צמוד לשמורה. בבוקר התייצבנו בפתחה של מערת קרלזבאד. מערת קרלזבאד הינה מערת נטיפים ענקים שהאמריקאים הפכו לפארק נוח למדי. עמדה לפנינו האופציה לרדת לעומק של 450 פיט ברגל או במעלית. תמר שלא נסעה בבוקר 15 מיל באופניים בעליות השמורה, ולא סוחבת את איילת על הגב הציעה שנרד ברגל, אני שצריך לשמור על מעמדי הסכמתי ומצאתי את עצמי סוחב את איילת במנשא (ניתן לקבל בפארק תמורת פיקדון!) ושרירים עייפים מטיול האופניים של הבוקר יורד בשביל תלול במשך שעתיים, בין נטיפים מדהימים. אני שהייתי גמור, ישבתי לנוח מידי פעם, עושה עצמי מקשיב להסברים במקל אלקטרוני שקיבלנו. המערה הייתה מרהיבה וצבעונית (מה שמעוד קשה להעביר בתמונות) ולפי המקל האלקטרוני היא נחשבת ליפה ביותר בארה"ב, ומימד הזמן מקבל פה עוצמה אחרת. את המערה גילו בשנות החמישים - מישהו ראה ענן שחור גדול מאוד צולל ונעלם לתוך האדמה וכשהלך לבדוק את פשר העניין הסתבר כי זהו ענן של מאות אלפי עטלפים. העטלפים , כאשר מזג האוויר מאפשר, יוצאים לפנות ערב וחוזרים מוקדם בבוקר. במערה מוקרן סרט מעניין על חייהם של העטלפים.
את הלילה ישנו באל פסו ובצהריים שלמחרת יצאנו לסיור קטן למקסיקו. המעבר כרוך ב-25 סנט לאדם בכניסה (גשר) ו-35 סנט + עיכוב של חצי שעה מלחיצה במשרד משטרת ההגירה בחזרה. רק כשחזרנו קראנו על קורותיה של משפחת קימחי שגם אותם עיכבו ביציאה ממכסיקו, ומזל שכך, אחרת בטח לא היינו מנסים. בכל אופן, מי שמתכנן לעבור את הגבול, חשוב מאוד לקחת חוץ מדרכונים, גם מסמכים שמראים כמה זמן מתכננים להשאר ומתי יוצאים (חוזה ההשכרה של הרכב, כרטיסי הטיסה חזרה לארץ ועוד). כשנכנסים למקסיקו אי אפשר להתבלבל, ההבדלים עצומים, ומיד ניתן לחוש באווירת עולם שלישי. הילדים שכמובן היו רעבים, חיפשו משהו מוכר וישר זיהו את הפיצה האט. אני, שלא אוכל פיצה, החלטתי לטעום אוכל מקסיקני אמיתי - הלכתי כמה רחובות הצידה ,שאלתי באנגלית מה יש לאכול, קיבלתי תשובה במקסיקנית, ולמרות שלא היה מושג מה ענו לי- עניתי בחיוב לשתי ההצעות וקיבלתי משהו דמוי טורטיות: אחת עם תערובת בשר והשנייה עם תערובת של פול או משהו כזה, היה מאוד טעים. את הלילה בילינו ביער הילה כליף Glla Cliif עם קלקול קיבה כמעט לכל מי שאכל מהפיצה. בבוקר יצאנו לשמורה White Sands National Mon- שמורה עם חולות מדהימים. אצל האמריקאים הכל בגדול וגם הדיונות הלבנות ענקיות ועל שטח עצום שהכל לבן בו. הילדים השתוללו ואני לא הפסקתי לצלם. בסוף גילינו שאין טעם לנסות להתנקות ומה שלא עשינו החול נדבק ונשאר ובכל אחד מהמקומות הבאים שהיינו השארנו דיונה קטנה משלנו.
בצהריים הגענו לאתר המעיינות המים החמים Faywood, שם יוצאים המים בטמפרטורה של 105 מעלות פרנהייט לבריכות קטנות הפזורות בשטח. בעלת הבית אמרה לנו (בחיוך של מישהו שיודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים) שהחיוב הוא לכל היום ואם נצא אחרי שעה נקבל את הזיכוי. משנכנסנו הבנו והחלטנו שנישאר שם לישון. בערב יצאנו שוב לבריכות שהיו אפילו עוד יותר נעימות מביום. כשחזרנו הסתבר שאביב בנתה תפריט של שקשוקה ולא נשאר לנו לחם, אז תמר נכנסה לעניינים והכינה פיתות לפי מתכון שאביב מצאה באינטרנט והייתה לנו ארוחת ערב טעימה מאוד. לאחר האוכל יצאנו אני ותמר (הפעם בלי אילת) שוב לבריכות (לבריכה פרטית מגודרת שמותרת למי שלן את הלילה במקום) ושוב הסתבר כי בלילה אפילו יותר נעים מהערב. השעה 10 בלילה, הילדים בקרוואן 300 מטר מאיתנו, מעלינו הכוכבים וירח מלא, מסביבנו המים החמים. הכל שקט חוץ מעגלה גועה פה ושם. אסור להחמיץ את החוויה. למחרת בבוקר יצאנו לדרכנו לא לפני שאני והבנים טבלנו פעם נוספת במים. ולסיכום (לבנתיים- בסוף הכתבה אני אשוב..) לדעתי, קצב ההתקדמות שלנו הוא בדיוק כמו שצריך ואנחנו לא "מתמרחים" יותר מידי בכל אתר.
הזווית של תמר
מהזווית שלי (שאני מאמינה ששותפים לה הילדים) קצב ההתקדמות שלנו עד עכשיו הוא מאוד מהיר. אנחנו מבלים כמעט מדי יום בנסיעות, רואים המון, אבל לרוב לא נשארים באותו אתר יותר מלילה אחד. את המרחקים הגדולים יוסי בד"כ מכסה בנסיעת לילה בזמן שאנחנו ישנים כך שאת המרחק בין ניו אורלינס שבלואיזיאנה לדאלאס שבטקסס לא הרגשנו . יוסי ממש מאושר מההספק, אני קצת נלחצתי שמרוב התלהבות שלו מההספק והיעילות שבנסיעת לילה אנחנו נתעורר בוקר אחד ונגלה שהגענו לדנוור (נקו` הסיום שלנו) והוא יראה לנו את האתרים שהוא הספיק לצלם בדרך בזמן שישנו. אז התלוננו מעט, והנה אנחנו נמצאים עכשיו באריזונה ליד העירה המדהימה סידונה Sedona, לנים בשמורת טבע Oak Creek ומתכוונים להישאר כאן לילה נוסף. מה יש לומר, אושר גדול נפל בחלקנו ואני מרוב אושר על זמן הניחותא שהרווחתי לפתע התיישבתי לכתוב. אריזונה יפהפייה הנוף בדרומה הוא בעיקר מדברי ולרוב רואים את הקקטוסים הענקיים, שלי הם תמיד נראים כמו בחור ש"עושה שריר" ומזכירים לי את המערבונים שראיתי. כשאני מסתכלת בנוף הזה מיד נדמה לי שתכף אראה שיירת חלוצים עם העגלות והסוסים ואשמע את קריאת האינדיאנים שבאים להרחיק את הפולשים. בכדי להעצים את האווירה ולתת לילדים שטרם ראו מערבון להבין במה מדובר נסענו לעיר הרפאים טומבסטון Tombstone (בעיירה הזו צילמו את אוקיי קוראל).
טיילנו בכרכרה עם סוסים ברחובותיה ומאחר שהגענו מעט מאוחר פנינו לחפש מקום לינה ומצאנו לא רחוק משם פארק קראוונים בשם Rv park Tombstone- פארק נחמד מאוד שהלך עד הסוף עם האווירה שבעיירה ועל השלטים הקטנים המודיעים על מיקומם של מפרצי החניה לקרוואנים היה כתוב here lies no, עם ציון המספר של המיקום כשהשלט מעוצב איך לא בצורה של מצבה. למחרת חזרנו העירה וצפינו בשחזור קרב האקדחים המפורסם שהתרחש כאן. הילדים די נבהלו ואנחנו כמנהג המבוגר הטרחן לימדנו אותם שיעור בפתרון בעיות בדרך של אלימות או מה קורה בהיעדר חוקים וסדר...וסיפרנו להם מעט על הווי המערב הפרוע שכשמו כן הוא. לאחר מכן, טיילנו בין הגלריות והמוזיאונים הקטנים שאוצרים כלים, תמונות, כלי רכב, אקדחים, תלבושות תקופתיות, תכשיטים, ספרים ומכתבים מהתקופה ההיא. אני ואביב לא הפסקנו להשתאות מהעובדה שאנשים חיו כאן בחום האימים הזה ללא מיזוג ומתוך בחירה...לא פלא שהם היו כל כך קצרי רוח ואלימים...
לאחר שמיצינו פנינו לדרכינו והמשכנו לעבר טוסון Tucson- עיר אוניברסיטאית חביבה וצעירה. אנחנו בחרנו להתמקד באתרים שבתחום האוניברסיטה וגילינו מהר מאוד שהדרך הנוחה ביותר לטייל בה - באזור זה לפחות- היא באמצעות האופניים. כמובן שמשכנו תשומת לב לא מעטה ויכולתי לראות את מבטי ההשתאות על פניהם של "תושבי האוניברסיטה" למראה שיירת הילדים המוזרה: יוסי בראשה אני במאסף עם איילת והבנים מפליאים בפעלולי רכיבה בכל גבעת דשא הנקרית בדרכם תוך כדי קריאות שלא היו מביישות קאובוי מדופלם. אני והילדים עצרנו לבקר במוזיאון של מדינת אריזונה (כניסה חינם) Arizona State Museum שיש בו תצוגה מעניינת מאוד ומוחשית על אורחות החיים של האינדיאנים. בחלק מהמוצגים אף אפשר לגעת ולהתנסות, כעבור שעה קלה שלושת הבנים המחישו למבקרי המוזיאון את תרבותם האישית תוך שימוש בתנועות ריקוד משלהם מנעד קולי מרשים ומשחקים שלא היו מביישים אפילו שבטים פראיים ביותר. עוד לפני שסיימו להרשים קטענו אני ואביב את השמחה והוצאנו את האינדיאנים הפרטיים שלנו חזרה לאוויר החופשי ולאופניים בכדי להיפגש עם יוסי שניצל את ביקורינו במוזיאון והלך לספרייה לשם שליחת תמונות לאתר.
לפנות בוקר יוסי כבר הניע ולקראת השעה שמונה בבוקר היינו כבר בסידונה (כולה 300 מייל) אחרי עצירת הצטיידות במוצרי מזון בדרך ("אין עליו" ביעילות על הגיבור שלי...). הנוף שקידם את פנינו היה פשוט עוצר נשימה. הצוקים האדומים והלבנים והשטחים הירוקים הוציאו ממני את קריאת המקופחים למה, למה להם ולא לנו. למרות הכוונות ללון בטבע באחת השמורות לא מצאנו לנו מקום פנוי ונאלצנו להרחיק לכיוון פלאגסטאף Flagostaff. רק למחרת הבנו שבעצם זהו סוף השבוע שלהם מה שחיזק אצלנו את הביטחון והחזיר אותנו היום לכאן לאתר הקמפינג Cave Springs שבתוך שמורת הטבע Oak Creek Canyon. באתרי הקמפינג שבשמורה השיטה היא לפי "מי שתופס ראשון" (כמו בטבע) לכן הקדמנו לתפוס מקום, יוסי סימן אותו בבניית אוהל (כמו בעלי חיים מסוימים) ולאחר שקבענו יתד יצאנו לכיוון פארק המדינה Slide Rock State Park, אתר סמוך שיש בו סלע מגלשה טבעי בתוך בריכות מים טבעיות, המים הקפואים השאירו אותי ואת איילת להתרשם מהצד מכל הגולשים הרוחצים והקופצים למיניהם הילדים ויוסי פנו לגלוש ולאחר זמן קצר הצטרפו אלינו ואפילו אביב שידועה ביכולותיה לשחות במים קרים הודתה שהפעם המים קפואים באמת.
את הלילה בילינו באתר הקמפינג שהוא אתר ללא חיבורים בתחושה של "מחנה". יוסי והבנים אספו איצטרובלים למדורה ותוך כמה דקות היתה לנו מדורה לתפארת. את הסעודה הפעם יוסי הכין, עם תפוחי אדמה וטוסטים על האש ואנחנו מלאי התפעלות טרפנו הכל בהנאה מרובה. למחרת אחרי כמה דקות של בטלה זיהינו על פניו המיוסרות של יוסי שהמנוחה הזו הולכת עוד מעט להרוג אותו והתרצינו לטיול אופניים ביער. לאחר נסיעה קצרה הגענו לפלג מים ומשם המשכנו בטיול רגלי הילדים הפליאו בקפיצות עיזה מאבן לאבן בתוך פלג המים. אני שהמים הקפואים והאבנים החלקלקות אינם, הסתבר, הסביבה הטבעית שלי עברתי מהר מאוד לטייל לצידם- לאורך השביל. במים הצלולים שחו להם דגיגים ולאורך השביל פגשנו פרפרים מקסימים- ממש טבע אמיתי עם הצלילים של הרוח בצמרות העצים כמו בסיפורים.
לסיום - לאחר סידונה יצאנו לגרנד קניון Grand Canyon שבדיסק מנגנת מוסיקה אינדיאנית שקנינו ופשוט נדהמנו מהעוצמה של הטבע. כל כך הרבה נכתב ונאמר עליו ולכן רק אוסיף שבאתר שלנו www.tyul.com יש בכתבה על הגרנד קניון פלוס סרטון קצר של הנוף על רקע המוסיקה האינדיאנית שליוותה אותנו בשמורה. לאור הקור שהיה שם בלילה (תחילת אמצע מאי) החלטנו לדחות לאוגוסט אז יהיה יותר חם, את הגדה הצפונית של הקניון (ביחד עם הפארקים הגדולים של יוטה), ויצאנו ישר ללאס ואגס Las Vegas, ששם יחד עם חברים (שהקשר הראשון בינינו נוצר לפני שנה כשהם ענו לי לשאלה שכתבתי בפורום טיולי משפחות כאן באתר) סרקנו את המלונות לפי הספר טיולי משפחות ונחנו וטיפלנו בקרוואן ובנו.
