עולים על הג'יפ
ביום שבת בערב או יותר נכון בלילה יצאנו זיו ואני מהגסטהאוס והשארנו את ארבעת הצאצאים לבדם לשעה וחצי, לא למטרה רומנטית חס וחלילה אלא על מנת לגשת לאינטרנט ולשלוח את הכתבה שלנו וגם לענות לכמה אימיילים. הצלחנו במשימתנו ואף גילינו שהאינטרנט בלה עובד מהר יותר בלילה! ביום ראשון קמנו בשעה 6:45 בבוקר והתארגנו ליציאתנו הרצינית הראשונה מלה לעמק נוברה. בעל הגסטהאוס שלנו אליאס (עד שלמדנו את שמו לקח לנו קצת זמן) יצא איתנו להרפתקה. בשעה 8:10 בבוקר גמרנו לארגן את הציוד הנדרש, העמסנו על הג`יפ, יצאנו למלא מים בתחנה הקבועה במרכז העיר ומשם יצאנו לדרכנו בת 5-6 שעות לעמק נוברה. הילדים חשו התרוממות רוח לאור נסיעתו של הג`יפ בכבישי עזים צרים ותלולים ובעיקר לאחר עקיפות באותם כבישים צרים (בהודו הכל אפשרי).
הנסיעה לכיוון הפסגות המושלגות רוממה במיחוד את רוחו של תום שמאז החורף הזה, בו לא הספקנו לעלות לחרמון - כמנהגנו מדי שנה - (עקב נסיעה לחופשה=כנס סאנריידר במלון הנסיכה באילת), ממשיך ושואל יומיום האם בטיול הגדול נהיה בשלג. ובכן, משאלתו אכן התגשמה כאשר לאחר כשעתיים של נסיעה בדרך חתחתים, כבישים הרוסים ודרכי עפר מלאות אבנים ומי הפשרת שלגים, הגענו למעבר ההרים הגבוה בעולם (פס) לכלי רכב ממונעים בגובה של 18,380 רגל שנשמע עוד יותר מרשים מכ-6,000 מטר.
זהו מעבר ההרים לרכב ממונע הגבוה בעולם מה שהצטרף למספר שיאים נוספים של משפחת פלג בטיול והרי הם:
- נחיתה בשדה התעופה הגבוה בעולם (לה).
- שהייה די ממושכת בעיר הגבוהה בעולם (לה).
- עליה למעבר ההרים לרכב ממונע הגבוה בעולם (זה שספרנו עליו).
- השתנה בשרותים הגבוהים בעולם (באותו מעבר הרים בשרותים הודיים נקיים להפליא שלצערנו היו סגורים בדרכנו חזרה).
ולמה כל זה - כי מעיין ותום חובבי ספר השיאים וכל היום מספרים לנו על שיאים מדהימים מתוכו. לאור כל השיאים הללו החלטנו פה אחד (אני) להתחיל לכתוב את ספר השיאים של משפחת פלג.
המעיינות החמים
ובכן, לאחר נסיעה בנופים מהממים, בעליות ומורדות, בין יאקים רבים, נחלים, ומים, מים ומים הגענו לעמק נוברה. כאן חשוב לציין כי נסיעה ל-3 ימים עלתה לנו 6,000 רופי + 300 רופי לפרמיט לכל בני המשפחה (לאחר מיקוח קל). בהגיענו לעמק נוברה היפה הסתבר לנהג שלנו כי מחר בבוקר ייסגרו הדרכים לחצי מן העמק (או יותר) ושני אתרים חשובים לתיירים כמונו שנמצאים בהמשך העמק יהיו סגורים לתנועה. בהחלטה מהירה החלטנו כולנו לצאת לכפר פנימי בו נמצאים המעיינות החמים המפורסמים של עמק נוברה. כיוון שמשפחת תבל כתבה על אותם מעיינות וגם שכנינו המקסימים לגסטהאוס בקרו בהם מעט לפנינו ציפיותינו לא היו גבוהות וטוב שכך.
בהגיענו לאתר, הצביע הנהג שלנו על מבנה ישן וקטן במעלה הגבעה ממנו נובעים מים חמים מאוד. כשהוא ראה אותי אוספת את בגדי הים מהתרמיל הוא מיד אמר: לילדים זה לא מתאים זה חם מדי. אבל זה כמובן לא הרתיע אותנו ועלינו למעיינות. המעיינות החמים מחולקים לשני חדרים נפרדים (ללא דלת חס וחלילה) במבנה אבן ישן. בחדר אחד שהו חיילים הודיים והחדר השני היה פנוי כולו עבורנו. ישנו מעין שקע גדול בחדר ובו צינור מים חמים באמת שזורמים כל הזמן. ה-CATCH הוא שיש פתח בצד השני ממנו המים זורמים החוצה כל הזמן. אך גם אתגר זה לא יפיל את רוחנו ובעזרת רוחו והשראתו של מקגייוור לקחנו אבן (שהיתה במקום - טוב נו לא המצאנו את הגלגל) ובכוחות משותפים של תום ועופרי ואחר כך גם של זיו סתמנו חלקית את הפתח והאמבט הרותח החל להתמלא. המים החמים מאוד היו נעימים ביותר כשהילדים וזיו התיישבו על הקרקעית ונהנו מחמת גדר נוסח הודו. אני צילמתי והסרטתי ורק טבלתי את רגליי שנעשו אדומות ביותר לאחר מספר דקות.
לתחילת הכתבה
סומור והונדר
בסיום האמבטיה הטובה ביותר שעשינו בהודו (לטענת עופרי) יצאנו, החברה התייבשו, התלבשנו וחזרנו לג`יפ שלנו. משם יצאנו למקדש נוסף - גומפת סומור - עליה כתבו בלונלי פלנט שיש בה ילדים שלומדים להיות נזירים או כלשון זיו - נזירונים. החלטנו לגשת לשם ולבקר. בהגיענו למקום אכן ראינו נזירונים ששחקו קריקט או בייסבול - לא היה לנו ברור וביקשו שלא נצלם. נכנסנו לגומפה עצמה שנראית יפהפיה מבחוץ, אך לצערנו הכל היה סגור ולא יכולנו לראות עוד בודהה ועוד קישוטי תפילה. בחיפושינו אחר נזיר שיראה לנו את המקום, קבלתי שבץ קטן, כשמעיין פתח דלת שהובילה לנפילה ישירה לקומה שלמטה - למזלנו הוא לא עשה צעד קדימה (אלוהים שומר על ילדי הגן). יצאנו מן המקדש - עייפים מיום ארוך ובדרכנו ראינו את כל תושבי הכפר עם מגלים בידיהם לאחר קציר החיטה כנראה ואליהם מתלווים נזירים שכנראה קבלו מעשר מתושבי הכפר - מראה מקסים ועליז ביותר.
כאשר התחלנו לנסוע, פנה אלינו נהגנו ואמר יש לי חדשות טובות, הכביש לא יסגר, אפשר לישון בסומור. שמחנו כמובן, מצאנו גסטהאוס סביר (לאחר ביקור בשניים), שרותים ומקלחת (לא ממש בדיוק מקלחת) צמודים. תמורת 300 רופי החדר שלנו ללילה. כשנכנסנו בקשתי בנימוס ברור שהחדר ינוקה מכמויות האבק שהוא צבר ובקשתי נענתה בסגנון ניקוי הודי טיפוסי - העברת מטלית על הרצפה וניעור הסדינים, אך למרות זאת המקום היה חביב ומזמין. הזמנו ארוחת ערב בשעה 17:30 - שהגיעה בשעה 19:30 - אורז עם דל + ירקות וצ`פטי. לילדים הכנו משקיות מוכנות נודלס ברוטב עוף - הם היו מאושרים ואפילו כיבדו את הילד והילדה של בעלי הבית. לאחר מכן החלטנו להוציא בלונים ולנפח לילדים שכנראה לא ראו בלונים מעולם, ניסינו להסביר להם לא לשחק איתם בחצר אבל עוד לפני שהספקנו להגיד רובינזון קרוזו הבלונים התפוצצו. נפחנו עוד בתקווה שהמסר עבר, הוא עבר חלקית, בלון אחד התפוצץ והשני נשמר. מובן שהפיצוץ של הבלון הראשון גרם לכולנו לפרוץ בצחוק היסטרי מתוך הסיטואציה המשעשעת, אך ניפוח בלונים נוספים חיפו על התנהגותנו הבלתי הולמת.
בסיום ארוחת הערב הגיע הנהג שלנו ואמר: חדשות רעות, הדרכים נסגרות וצריך לצאת ב-5 לפנות בוקר כדי לא להתקע. אין בעיה אמרנו וכיוונו שעון ל-4:30 בבוקר. אני לא ישנתי ממש טוב, זיו והילדים ישנו מצוין ובשעה 5:00 לפנות בוקר היינו כולנו ארוזים על הרכב וישנוניים למדי. ראינו את הזריחה בענק נוברה שהיתה מחזה יפה בפני עצמו ונסענו לכפר הונדר שהוא כפר חמוד וקטן, מלא צמחיה ירוקה ומים זורמים מכל עבר.
בשעה 6:00 בבוקר הגענו לכפר ואליאס נהגנו לקח אותנו לבדוק גסטהאוס חמוד בשם JAMSHED טלפון: 221158-01982. החדר שהראו לנו נראה חמוד, מקלחת ושרותים מערביים צמודים, גינה מתוקה, ממוקם ממש מתחת לרגלי שני הרים יפהפיים ורחש המים נשמע ברקע כל הזמן. בלי לחשוב יותר מדי שכרנו חדר (300 רופי) הכנסנו את הציוד והלכנו לנוח קמעה. הזמנו ארוחת בוקר - פנקייק לילדים ובשעה 9:00 יצאנו לדיונות החול המפורסמות של האזור.
התחנה הראשונה היתה- גמלים דו דבשתיים, תופעה מענייינת בפני עצמה - גמלים עם שתי דבשות שנראות מדלדלות שכאלה. כיוון שהגמלים עדיין לא היו מוכנים לרכיבה סגרנו על מחיר - 250 רופי ל-15 דקות לשני גמלים, 2 ילדים על כל גמל, ויצאנו להתגלגל בדיונות. מה שבאמת מיוחד ויוצא דופן בעמק נוברה הוא הנוף - ממעל הרים מושלגים, העמק הוא דיונות ומדבר ובין כל אלה זורמות כמויות אדירות של מים שיוצרות איים ירוקים במדבר. המראה לא ממש נתפס ונראה כמו קולאז` דמיוני.
לאחר שזיו זרק את הילדים מדיונה עם קצה תלול במיוחד והם התמלאו בחול בכל חור, ולאחר שאני תעדתי את ההנאה המרובה מן הענין במצלמת הוידאו, יצאנו חזרה אל הגמלים לסיבוב המובטח. הגמל של אופרי וליאור היה רגוע אך הגמל של תום ומעין היה עצבני משהו. הרכיבה עברה בשמחה והתלהבות תוך הבעת רצון לצאת לטיול גמלים ארוך ברג`סטן (נראה). בסיום ההרפתקה ולאחר צילום הגמלים מכל זווית אפשרית, חזרנו לגסטהאוס להתקלח, לאכול (כן - שוב) והחלטנו לצאת עם הג`יפ לכפר דיסקיט הקרוב, לאכול שם יותר ברצינות ולחזור לגסטהאוס בשביל רגלי נחמד של כ-10 ק"מ שעובר בין הכפרים.
דיסקיט וחזרה ללה
דיסקיט הינו כפר לא מושך במיוחד בפני עצמו אך יש בו כמה חנויות ומסעדות. המרנו על המסעדה שנראתה הכי מלאה והזמנו פיצה וסלט, היה טעים באופן מפתיע לדעתי, ולאחר ארוחה דשנה יצאנו רגלית לכיוון הכפר הונדר. כבר בתחילת השביל המתפתל, הסנדל של ליאור נחצה כמעט לשניים, אך מקגייוור הפרטי שלנו (זיו) מצא חוט חשמל זרוק ותפר את הסנדל בעזרת אולר מה שהחזיק מעמד עד לרכישת סנדלים חדשות למחרת. הלכנו בשביל המתפתל, צעדנו במים שמצפים אותו וכולנו נהנינו עד מאוד. בשלב מסוים כשהיו פחות מים ללכת בהם, מעיין וליאור החלו להתעייף אך המשיכו ללכת בגבורה ובקיטורים. בהמשך הגענו לאזור של בריכות מים גדולות המחוברות לתעלות המים של הכפרים, הילדים וזיו החליטו לטבול ואף ללכת בברכת המים ואני חששתי מעט מנושא העלוקות עליו שמעתי בעבר. אך בני משפחתי העליזים הסתובבו במים, נהנו ובילו ולבסוף גם אני נטשתי את עמדת הצילום והצטרפתי אליהם, המים היו נעימים, האדמה - בוץ. לאחר מילוי מצברים חזרנו להליכה לכפר הונדר. בפאתי הכפר ליאור נשבר, וזיו נשא אותו על הכתפיים, אני השתרכתי מאחור עם תום ומעין שהסנדלים שלהם גרמו להם לשפשופים ברגליים ולקיטורים נמרצים. באמצעות מספר סיפורים מרתקים על כוחה של התמדה (תודה לחבריי בסאנריידר) הגענו לגסטהאוס שלנו עייפים אך מרוצים.
החלטנו לצאת למחרת בבוקר לגומפה של דיסקיט ולהמשיך משם ללה, אבל יהודה מצטט תמיד משפט ידוע ביידיש: "האדם מתכנן ואלוהים צוחק" ובכן כך היה. קמנו בבוקר, נפרדנו לשלום מהילדים של בעלת הגסטהאוס (שילדינו התחברו איתם בערב הקודם) ויצאנו לגומפה. כבר בדרכנו לשם הנהג שלנו שוחח עם נהג אחר ושוב אמר: חדשות רעות - היציאה מעמק נוברה נחסמה על ידי אנשי כפר סומר עקב הפגנה ושביתה חוקית נגד משהו (עדיין לא ברור לנו מה) ולא ניתן לצאת כרגע לדרך. עלינו לגומפה של דיסקיט, טפסנו עשרות מדרגות עצומות ומתישות, ראינו את המקדש - היה נחמד וחזרנו לג`יפ. לאחר התלבטות חזרנו לכפר דיסקיט לחכות לשמוע האם ניתן יהיה לצאת. תיירים נוספים ספרו לנו כי תושבי הכפר סומור כ-100 במספר הקימו מאהל בצומת נוברה והם לא נותנים לאף אחד לעבור מלבד לצבא (דיר בלאק לא היו נותנים לצבא לעבור) ומי שכן מעז לנסות - זורקים עליו אבנים - נשמע מוכר?! איך כאן בהודו הרחוקה חזרה אלינו ישראל בהפוכה - גם חסימת צמתים, גם אבנים. האמת שלרגע חשבנו לצאת לצומת החסומה ולחלק להם סרטים כתומים.
לאחר ארוחה דשנה, וכשעה שחיכינו ברכב וכל תושבי הכפר נגשו לראות את ילדינו, לדבר איתם, ללטף אותם ולנג`ס להם (קצת מעבר למה שליאור היה מוכן לסבול) ולאחר שליאור שלא קבל ממתק נוסף כפי שהוא רצה, בכה וצרח בכל רחובות הכפר והתכסה בג`יפה נוראית, החלטנו לחזור לגסטהאוס שלנו בהונדר ולחכות שם לתשובה באשר להמשך היום. בכפר דיסקיט פגשנו תיירים מתוסכלים שצריכים להגיע לטיסה מלה למחרת בבוקר ותיירים עצבניים נוספים, אבל אנחנו לאחר ההלם הראשוני לקחנו את הענין בסבבה והמשכנו את היום.
כשהגענו לגסטהאוס שלנו בהונדר עייפים וטרודים קלות, חכתה לנו שם קבלת פנים נעימה ומחממת כאשר המלצרית והחדרנית - רוז (קיצור משמה ההודי) הצטרפה אלינו ועימה כל נכדיה של בעלת הגסטהאוס והילדים שחקו בהתלהבות במשך שעות, חלק בהנחיית רוז והרוב פשוט לבד. הם למדו אחד את השני דברים, משחקים, שירים ומילים והבנים מצאו משחק מעניין- שליית עלוקות מן הנחל שזורים בחצר הגסטהאוס - דבר שכמובן עורר בחילה אצלי ואצל עופרי. המשחקים נמשכו עד ארוחת הערב ולאחר הארוחה הזמינו הילדים ההודיים את ילדינו לבית של סבתם שנמצא מאחורי הגסטהאוס. אני הצטרפתי אליהם על מנת ללווותם וגיליתי בחצר האחרוית של הגסטהאוס את הבניאס שלנו - גועש וזורים ומקסים - ממש מתחת לאף, ובחצר של הסבתא הנחמדה ישנה גינת ירק יפהפיה ומלאת כל טוב. נכנסנו לבית הסבתא שהוא בית לדאקי טיפוסי, פשוט פשוט, כניסה פשוטה, מדרגות בטון לקומה השניה בה מתגוררת המשפחה, מחצלות על הרצפה, ללא ריהוט כמעט מלבד שולחן עץ קטן, משטחי עץ עליהם מונחים שטיחים וגולת הכותרת - ארון מדפים ענק עמוס סירים בגדלים שונים, כמות כזו של סירים לא תבייש אף מסעדה או מלון - סירים יפים ומיוחדים - פשוט מרתק!
מיד הציע לי הסבתא לשתות תה, הסכמתי כמובן ולאחר מספר דקות הופיעה הסבתא ובידיה תרמוס גדול וכוס יפה ומזגה לי תה עם חלב, ליאור התלהב ובקש גם וכך טעמנו שנינו ליאור ואני את התה שהסתבר כתה עם חמאת יאק. האמת שהטעם היה מפתיע - מלוח ושומני ובלשון המעטה לא ערב לחכי. אני כמובן הייתי מנומסת והמשכתי לשתות אבל ליאור מיד ירק את התה ואמר בקול רם וברור - איח, איח, איחס....ניסיתי להשתיקו וללא הצלחה מרובה וכך לאחר מספר לגימות נימוסיות נוספות שכנעתי אותו שהוא מאוד רוצה ללכת לחדר השני בליווי אמו לשחק עם שאר הילדים - וכך חמקתי מסיום שתיית התה ומקבלת תוספת.
בערב ארגנו את הציוד שלנו על מנת לצאת בשעה 6:00 בבוקר מעמק נוברה ללה וזאת לאחר שאליאס הנהג שלנו חזר ובפיו סוף סוף חדשות טובות- הדרכים נפתחו והמפגינים פונו. בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו כולנו לנסיעה של כ-5 שעות מעמק נוברה ללה, בדרך הודיעו לנו כי המעבר (זה שספרנו שהוא הגבוה בעולם) ייסגר בשעה 13:00 לתנועה וכך טפחנו לעצמנו על השכם על כך שהשכמנו מוקדם והיינו חרוצים ביותר. בדרכנו חזרה ללה, החלטנו לצלם את השלטים הנמצאים בצידי הדרך, אלה הם שלטים שנכתבו על ידי סוללי כבישי לדאק ובהם משפטי חוכמה כמו: "לחתול יש 9 נשמות לך יש רק אחת" / "המהירות היא סכין שחותך את החיים" / "אל תרכלי איתו תני לו לנהוג" / "תנהג על כוח סוס ולא על כוח רום" וכו`. הנהג שלנו חשב שקצת התחלקנו על ה.... בכל פעם שעצרנו לצלם שלט אבל הוא עצר בנימוס ואפשר לנו להמשיך בפרוייקט.
לסיכום: היה מקסים, נהננו ובילינו, הכרנו עוד אנשים נחמדים והמאמץ בהחלט השתלם. מחר יוצאים לאגם פנגונג עם חברים שוויצריים - נדווח כשנחזור.
