מלה לעמק נוברה בג'יפ
שש בבוקר. העמסנו את הציוד על הג`יפ ויצאנו לכיוון עמק נוברה. בעלי הגסט האוס סידרו לנו דיל שנראה לנו הוגן, שלושה ימי טיול עם ג`יפ צמוד, הוצאת פרמיטים (אשרות כניסה לעמק), שמירת החפצים והבטחה לשמירת חדר לכשנחזור, כל זאת תמורת 6,000 רופי.
הדרך עולה מלה ומתפתלת במעלה ההר. לא ברור אם היא יותר עולה או יותר מתפתלת, מה שברור שהיא ארוכה מאוד. אנו בולעים פרמין ראשון (כדור נגד בחילות) בתקווה להמשך יום נעים. רחוק מאחורינו למטה אנו מספיקים לראות את הצריח של ה"סטופה שאנטי" נעלם מאחורי עיקול ההר. בדרך אנו חשים על בשרנו, מדוע זכו הרי ההימליה לכל כך הרבה כבוד והדר. הנסיעה התלולה נמשכת וכעבור מספר שעות אנו מגיעים לקהארדונג לה
(khardung la), מעבר ההרים הגבוה בעולם. ירדנו מהרכב ודרכנו ברגלינו על האדמה הלחה, סביבנו הרים מושלגים ונופים עוצרי נשימה, מלווים בקור מקפיא נשימה. הנשימה דרך אגב היתה קלה ולאחר שהסתגלנו לגובה בלה הענין כבר לא עושה עלינו רושם מיוחד. לרוקן את מימנו (מה שאנחנו קוראים לתת דגימה) היה כבר ענין יותר מורכב...
חוזרים לג`יפ ומתחילים לרדת, לא ברור מה עדיף הירידה או העליה או אולי בכלל הטלטולים העזים, אנו על כל פנים מתפללים להיות תמיד בצד של קיר ההר ולא של התהום. לא נלאה אתכם על הודות הנהג ההודי אך לשם השכלה כללית, רק מספר כללים בסיסיים שלהערכתנו הם בין הדברים הראשונים שמלמדים בבית הספר לנהיגה בהודו:
- האלמנט החשוב ביותר ברכב הוא הצופר, ודא שיהיה חזק, ססגוני ומטריף את דעתם של התיירים.
- בירידה תלולה ולפני כל פניה חדה, סע במהירות המרבית והפעל את הצופר במלא העוצמה.
- בכבישי ארצנו אין מקום לשיקול דעת: הגדול, החזק, החדש, לוקח ראשון.
- בנסיעה בכביש צר על שפת תהום, כאשר אתה רואה מולך משאית, על תנסה להפעיל את הראש. סע במהירות עד המשאית, לחץ על הצופר במלא העוצמה ורק לאחר שעצרתם זה מול זה בחריקת צופרים, התחל בתמרון לאחור לחפש נקודה רחבה מספיק למעבר שני כלי הרכב. אם הצלחת לא לצלול לתהום הרי שהדרך פנויה לפניך עד הפעם הבאה (בעוד כמאה מטרים).
- הכלל החשוב ביותר הוא: עצור ותן זכות קדימה ל... כלי הרכב (כלל זה נועד להולכים על שתיים).
היתרון בשיטה הוא שכולם נוהגים כך, על בסיס אותו הגיון השמור להם בלבד, ובעוד אנו מחסירים פעימות, נותר נהגנו רגוע ושליו. פלא גדול.
אנו ממשיכים בדרכנו והפעם בירידה ובין פיתול למצוק אנו מצליחים להעיף מבט בעמק. המראה מלא הוד והדר: עשרות נחלים ופלגי מים היוצאים מנהר נוברה משתלחים לכל כיוון ויוצרים מעין ריאות ירוקות. המים הזורמים סוחפים אתם אדמה ומקבלים ממנה את גוונם האפור. ממבט הציפור נראה העמק כרצועה מישורית צרה וארוכה, בעלת נופים משתנים הנראים בחדות רבה.
דיסקיט גומפה
למטה בכניסה לעמק אנו עוצרים בדיסקיט גומפה (Diskit), הגומפה הותיקה והגדולה בעמק. בעידודם של יוצאי חלצינו ולצורך ביצוע תרגילי שחרור וחילוץ אברים מהנסיעה המתישה, התחלנו לטפס במעלה המדרגות התלולות מאוד (כנראה שפעם במסגרת התחרות "למי יש יותר גדול", קבעו הנזירים המתמודדים כי מספר המדרגות המובילות לגומפה מזכה בנקודות). למעלה פגשנו מספר נזירים שהובילו אותנו בזריזות לאולם התפילה, וניאותו בשמחה להצטלם אתנו בעיקר לאחר שהבינו כי ניתן לראות את הצילום באופן מיידי (על גבי צג המצלמה). משם הוזמנו לאחר כבוד לחצר האחורית שם ישבו מספר נזירים מבוגרים (הבכירים שבחבורה) בצורת ח`, כאשר כל אחד מהם אוחז בידו בכלי נגינה או במנטרה ובמרכז ישב הצ`יף לבוש בססגוניות ומקושט בנוצות ובסרטים בצבעים שונים. בשונה מהמקובל אחזו הנזירים במנטרה הכתובה על קלף גדול ולא כזו המגולגלת בתוך כלי אותו הם מסובבים על גבי ציר (כמו רעשן). מייד פינו עבורנו מקום, לביא על מחצלת בין הנגנים שרבו ביניהם על הקרבה אליו.
נילי התיישבה ליד המתופף נטול השיניים, שהחל להתבלבל ולשכוח להכות בתוף בזמן הנכון. על כך זכה למבטי תוכחה מהצ`יף ולמבטי קנאה מחבריו. הצנועים התיישבו בפאתי החצר, מנסים להצטנע ולא לגנוב את ההצגה. הרגשנו ברי מזל, פתיחה כזו למסע בנוברה לא
העלינו בדמיוננו. הפוג`ה היתה מדהימה, על שולחן שניצב לצדו של הצי`ף הונחו צלחות מתכת ועליהן שלל דגנים, מיני מאפים, שמנים ועוד. לאחר כל סיבוב תפילה בא סבב נגינה ולאחריהם הגישו העוזרים, לפי הסדר, את המנחה (הדגנים) לצ`יף והוא שפך אותם למדורה תוך מלמול בלתי פוסק ובמקביל ביד השניה יצק עליהם שמן ממצקת בעלת ידית ארוכה במיוחד. בירידה ראינו מתחתינו וילה ענקית, מפוארת ומתוחמת. בירור קצר הבהיר לנו שזה הוא ביתו של הדלהי למה כשהוא נמצא בסביבה. (מסתבר שבאזורים בהם מתגוררים הטיבטים בהודו, מפוזרות לא מעט אחוזות פאר שכאלה, ממתינות לבואו של הוד קדושתו). כשהגענו לג`יפ הכרזנו פה אחד שכבר הרווחנו את הנסיעה הלוך.
הונדר
מדיסקיט המשכנו לכפר הונדר (Hunder), כפר קטן וצנוע השוכן בלב צמחיה וחורש ונחלים רבים זורמים דרכו על פי האינטואיציה. בחרנו בגסט האוס Jamshed, המנוהל על ידי בחור צעיר וידידותי. החדרים בנוים סביב לגינה פורחת ובמרכזה כר דשא עם שולחנות וכסאות מנצרים שזורים. בפאתי הרחבה זורם פלג מים צונן ששימש אותנו לכביסה, כמו את המקומיים שאף הדיחו בו את הכלים, אך בניגוד לנו, לא טרחו להשתמש במים המלוכלכים הרחק מהפלג הזורם. החדר עצמו היה גדול ומרווח עם שירותים ומקלחת צמודים. כאן לראשונה זכינו להתקלח במים אשר נלקחו מהנחל וחוממו עבורנו בדלי גדול (20 רופי). את המים שהיו חמים מדי ציננו במי נחל קרים והם הספיקו לכולנו למקלחת נעימה.
בערב בזמן ההמתנה לארוחה (הראשונה באותו יום) פתחנו שולחן ושיחקו רביעיות ורמי, האווירה הייתה אינטימית ושלווה. הארוחה הוגשה בתוך "חדר האוכל" מול הטלוויזיה, עליה היו מרוחים מספר מקומיים, מרותקים לסרט מקומי כשהם כמעט מזילים ריר. הארוחה עצמה, אוכל מקומי שבושל במקום, כלל אורז סר טעם, דאל, תבשיל ירקות מעולה אותו טעמנו כאן ראשונה, נאן בגבינה וכמובן צ`אפאטי, מזון המילוט שלנו מכל מצב. אך הפעם לא נזקקנו לו (לא שנשאר מיותם חלילה). אורי, מתוך בחירה או חוסר ברירה, או אולי בגלל שחיסל כבר את מאגרי הקטשופ בכל לאדאק, החל לשתף פעולה: לראשונה נאות לטעום מהדאל ואף נהנה, להגנתו טען כי התבשיל הצהוב הוא בכלל רוטב של שווארמה אותה הגישו באחד האירועים בבארי. אנו הגבנו בהנהון ראש ענקי, מצדנו הוא יכול לקרוא לזה פיצה, רק שיאכל הדרדק.
למחרת, לאחר לילה עתיר ייסורי מצפון על הנהג שנשאר ללון בג`יפ (בהמשך הבנו שכולם נוהגים כך מבחירה או אולי מתוך כוונה לעזור לנו להיפרד מעוד כמה רופיות, למרות שהם גובים כסף מלא עבור שירותיהם), יצאנו לסיבוב בכפר בין פלגי המים. היינו שמחים להשאר במקום עוד מספר ימים. והילדים? מצדם להעביר כאן גם את שנת הלימודים הבאה. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לחפש גמלים שיעבירו אותנו את הדרך לדיסקיט, הכפר הגדול הנמצא במרחק שבעה קילומטרים. נהג הג`יפ הוביל אותנו לאיזשהו שיח, שם ישבו מספר מקומיים והמתינו ללקוחות. לאחר משא ומתן הבנו שהם מנסים להרוויח את המירב מהסיטואציה בה מגיעה משפחה חמושה בילדים ורוצה לחצות את הדיונות על גבי גמלים. אולי למראהו או נכון יותר למראה מידותיו הטובות ובעיקר הגדולות של אריה, חסו על גמליהם שעוד צריכים להמשיך ולהעביר לקוחות רבים בדיונות.
אנו, על כל פנים, למרות האכזבה, אך בשיתוף פעולה והבנה מלאה עם הילדים, בחרנו שלא לקחת משכנתא לטובת הענין ויצאנו לתור את הארץ ברגלנו, החלטה שהתבררה כטובה ביותר שקיבלנו בזמן האחרון. עלינו על הדיונות והתחלנו להתקדם, בדרך אפשרנו לילדים להתפרק ולהתגלגל במורדות התלולים. החול היה בתולי, נקי מעקבות קודמים, היינו לבדנו מאחר ושלחנו את נהג הג`יפ להמתין לנו בהמשך הדרך. הרגשנו בשיכרון החופש המוחלט. אנו מביטים בילדים בשעת משחק, בודדים מול עוצמת טבע אדירה שמטביעה עלינו את חותמה. לא ניתן להישאר אדישים למראה מלא ההוד הזה. אנו רואים את לביא מתגלגל במורד הדיונה ומטפס חזרה כשהוא נעזר בידיו, האושר המוחלט בהתגלמותו, מסוג הרגעים שבעבורם יצאנו למסע. אנו מדשדשים יחפים על הדיונות ומנצלים את החול לשיעורים פרטיים, לביא לומד לחרוט את שמו ואת שם המשפחה, אורי עושה זאת באנגלית ואילו רעות מסלסלת באנגלית בכתב מחובר. הנוף מטורף, אנו צועדים על דיונות מדבריות, מעלינו סוגרים הרי ההימלאיה, פסגותיהם בוהקים בלבן, מתחתנו זורם נהר הנוברה כשהוא מותיר מסביבו שובל ירוק רך למראה.
ירדנו אל הנהר והתקדמנו לאורכו, יחפים על אדמה רכה ונעימה. באחד הפיתולים נוצרה מעין בריכה. אורי ורעות ללא שהות, פשטו את בגדיהם והודיעו לנו כי ברגע זה מתקיימת הפסקה לצורך בדיקת איכות המים והיכולת של גוף האדם הנורמלי לשרוד במי הפשרת שלגים לאורך זמן. עוד בטרם הספקנו לחשוב על תשובה חינוכית הולמת וחד משמעית כבר ניתזו המים לכל עבר והותירו אותנו להתמודד עם בעיה חדשה: לביא, שלרוב נמנע ממגע עם מים קרים היות והוא מתקשה לשמור על חום גופו (אחד הסימפטומים בתסמונת) כבר החל לפשוט את בגדיו. היות וכל תחנונינו והסברינו כי אין לנו בגדים להחלפה וכי המים קפואים, הבנו כי "אין עוצרים שור בדישו". אפשרנו לו כניסה מבוקרת למים, האוויר נמלא בזעקות אושר והתגברות על הכפור. אושרם של הילדים היה כה גדול עד כי נתקלנו בהתנגדות חמושה ומאורגנת כשביקשנו אותם לצאת. לבסוף המשכנו בדרכנו כשהילדים חצי עירומים ואנחנו ההורים, מסובבים באוויר פרטי לבוש במרץ, על מנת להחיש את תהליך ההתיבשות.
סומור ופנאמיק
לאחר מספר קילומטרים חברנו אל הג`יפ שהוביל אותנו לסיור בכפר דיסקיט, ממנו יצאנו לעבר הכפר סומור (sumur), שם בחרנו בגסט האוס Lagyal הצנוע. קיבלנו חדר גדול שרוהט בכבדות מה ולראשונה השתמשנו בשירותים ומקלחת, המשותפים לכל החדרים. לאחר התארגנות בחדר וחיטוי השירותים, שמנו פנינו לעבר הכפר פנאמיק (Panamik), לבדוק את המרחצאות החמים מקרוב. הגענו כשהשמש החלה לשקוע. טיפסנו ברגל לגבעה קטנה, שם הבנו כי נמצאים המרחצאות. לאחר סריקה קלה נתגלה מבנה קטן ובו שני חדרונים ובהם שלוליות מים. האכזבה היתה גדולה מאחר וכל כך ציפינו. בבדיקה גילינו כי יש כניסת מים דרך צינור, אך פתח היציאה החצוב בקיר הוא גדול הרבה יותר. לאור מבטי האכזבה בעיני הילדים החלטנו לפעול: תחילה סתמנו את פתח היציאה באבנים מלופפות בסמרטוטים, שמצאנו בסביבה. לאחר מכן זיהינו את מקור הכניסה ואריה סגר בכף רגלו את הצינור המוביל לחדר הנוסף. כך גבר הזרם המוביל לחדר "הנכון". קיווינו שאנו לא מפריעים לכפריים, היות והפעולה דלדלה חלקית, לזמן מה, את זרימת המים החמים לכפר.
תא הרחצה, על כל פנים, התמלא במהירות ותוך מספר דקות ניתן היה להכניס את כל הגוף לתוך המים הלוהטים והאושר היה גדול. אך לא לאורך זמן- כעבור מספר דקות הגיע נזיר שחפץ להתרחץ דווקא בחדר שלנו, נכנס לתוך החדר, נעמד ונעץ בנו עיניים מגרשות. המבוכה היתה גדולה: הילדים בבגדי ים ובעיקר רעות, הרגישו מאוד לא נוח והנזיר, מצדו נראה היה כי הנוחות דווקא מתפרשת בעיניו, בעודו נועץ מבטים ברעות. נילי, בתושייה השמורה לה, ביקשה ממנו בנימוס תקיף להמתין בחוץ. בעוד אריה משגיח לבל יתחשק לנזירים נוספים להתקלח דווקא כעת, מיהרה נילי לסבן, ליבש ולהלביש את הילדים. חזרנו לחדרנו בכפר סומור סרוקים ומרוצים.
למחרת הפרענו לנזירים בגומפה המקומית בשעת ארוחת הבוקר וסיירנו במקום המטופח. בתוך ארגז ענק מעץ המוסתר על ידי ערמת סמרטוטים גילינו תבליט ענק, עשוי חול צבעוני, עדין בשלבי עבודה, יצירת פאר שבוודאי מסמלת עבורם דבר מה חשוב. ניכר היה שמדובר בעבודת נמלים שנמשכת זמן רב. בחוץ ראינו כיצד מכינים וצובעים את החול לאחר שעבר כתישה עד כדי אבקה. זו היא תחנתנו האחרונה בעמק ואנו כבר בדרכנו חזרה לל�ה, באותה דרך ארוכה ומתישה, רק שהפעם היתה קשה והרפתקנית יותר, כולל המתנה של שעתיים לפני מעבר ההרים הגבוה (בהנחיית הצבא) ועצירת פתע בשל חסימת הכביש על ידי דרדרת סלעים. את המחיר שילמה רעות, שסבלה מבחילות וכאבי ראש במשך שלושת הימים הבאים. חזרנו ללה כשאנו אחוזי געגועים לעיר ולגסט האוס. מחר מתחיל כאן פסטיבל לדאק וכולנו ציפייה לקראתו. את דברי דרדקנו נביא בכתבה הבאה היות והם עדיין טרודים בהתאוששות מהנסיעה.
