בדרך לעמק נוברה
יוצאים ל"טיול מאורגן" בן 3 ימים לעמק הנוברה. עמק הנוברה- מצפון ללה- שהיה באמת שכוח אל עד לפני מספר שנים. כדי להגיע אליו יש לעבור את קארדונג-לה, מעבר הרים בגובה חמשת אלפים ומשהו מטר, אחד הגבוהים בעולם ומבחן אמיתי לקיבולת הריאות שלנו.
איתנו ברכב זוג ישראלים, אח ואחות (נאלצנו להשאיר מאחור את בוב המסכן, אנגלי מבוגר שרצה לנסוע רק עם ישראלים וממש התבאס כשהבטיחו לו טיול עם אוסטרים שיוצא למחרת...), והנהג טנסיג. בנסיעה צפונה עולים די מהר לגובה של כ-800 מ` מעל העיר והנוף החקלאי של בקעת לה, טרסות קטנות של שעורה צהובה, נגלה בכל הדרו.
בדרך אנו עוברים כמה קבוצות פועלים שעוסקים בתיקון דרך האספלט. האנשים כולם רזים וכהים, עובדים בשמש הקופחת, עם אדי האספלט המבחילים, בגובה של למעלה מ-4000 מ`. מסתבר שהם נפאלים. גם בשימלה, מאוחר יותר, ראינו אותם עוסקים בעבודות הקשות ביותר. העובדים הזרים של הודו... כמה טוב הוא עולמנו זה, שבו כל כמה שתהיה עני ודפוק- תמיד יהיה מישהו עוד יותר עני ודפוק ממך.
במחסום צבאי, בשלושת רבעי הדרך, בודקים לנו את הפרמיטים. משם- הדרך מתפתלת, עוקפת וואדיות ומצוקים, ובכל סיבוב הולך ונגלה קצהו של רכס יפיפה, שעוד נותר עליו שלג משנה שעברה.
והנה הגענו לקארדונג-לה. האוויר מחוץ לרכב מקפיא עצמות ומייבש ריאות. אבל אפילו במקום המדהים הזה, נקי וטהור כמו ששת ימי בראשית, ישנן כמה בקתות, קצת ג`אנק וכמה חיילים מסמורטטים. הודו.
מעבר לקארדונג-לה הכביש מתפתל בין גיאיות, מגלה פעם רכס זה ופעם אחר, עד שלפנינו נפתח עמק רחב ידים שלאורכו נרד, בסיבובים והתפתלויות עוצרי נשימה (מכל הבחינות) עד לעמק הנוברה. באמצע הדרך שוב מחנה צבאי, הפעם רציני, מין תחנת עצירה לכל הנהגים, עם מסעדת צ`אי ועם שרותים. באמצע המחנה עובר שביל שהוא אמנות עממית בהתגלמותה: פס מתכת מחוררת עם שוליים של חלוקי נחל, צבועים באמנותיות, שערי ברזל לו מכאן ומכאן ובקיצור, שביל השרותים הנפלא ביותר שצעדתי בו מימי.
מכאן ואילך נשארים כמעט על אותו קו גובה, אבל פונים והולכים ממוצא וואדי אחד למשנהו, עד שמתחתינו, בעומק 100 מטר, מתחילים להופיע כפרים קטנים, יושבים בתוך ערוץ רחב ידיים ששרטוני חול לבן מתוחים לאורכו, מלמדים על עוצמת הסחף של המים הזורמים פה בזמן הפשרת השלגים. דופן הרכס שמולנו, בגווני אפור וסגול דהויים, הוא חלק ומחורץ. פעם היו פה קרחונים.
משהסתיים הערוץ אנחנו בפתחו של עמק הנוברה (עוד עצירה לבדיקת פרמיטים. הפעם, לשם גיוון, גם לוקחים את הדרכונים וממלאים טפסים של רשות עמק הנוברה), ומכאן ואילך נפתח העמק בכל הדרו- מישור סחף רחב ידיים, זרוע צרורות חצץ וחלוקי נחל לבנים ובוהקים. משני צדדיו מתרוממים רכסים מדהימים ביופיים, בכל גווני האפור, החום, הירוק והסגול, עם מישורים נטויים של סחף נחלים בפיתחי הוואדיות. אנחנו נוסעים על דרך צרה באמצע כל ההוד וההדר הזה ומרגישים קטנים קטנים. אני נדבקת לחלון, מתרגשת ממש. סוף סוף הנופים הטיבטיים שהתאהבתי בהם לפני שנים, בספר, ואני בתוכם.
הרכב פונה שמאלה, אל השלוחה המערבית של העמק, ואנו מגיעים לבית הארחה בדיסקיט, שם נלון הלילה.
דיסקיט והונדר
דיסקיט, התברר, הוא כפר די גדול שמשתרע לאורך הדרך, יש בו כמה חנויות ושניים או שלושה בתי הארחה. העסק פה בעמק הנוברה עוד טרי לגמרי, והם עדיין בשלבי גישוש, לא בדיוק יודעים מה התיירים רוצים, אולי עוד לא בטוחים אם הם רוצים תיירים. שמעתי שיש כבר ניצנים של קנאה ואולי עוינות בין אלה שפתחו את ביתם לתיירים ומרוויחים הון תועפות, במושגים מקומיים, בלי לעבוד קשה, לבין אלה שממשיכים להוציא את מחייתם הדלה מהאדמה הקשה הזאת.
(הגיג בסוגריים: תעשיית התיירות, כפי שרואים זאת בכל העולם, ובייחוד בעולם השלישי, היא בעלת כוח דריסה אדיר, והשנוי - אני נזהרת מהמילה הרס- שהיא מביאה, על תרבויות ועל סביבתם, גדול מכוחו של כל מפעל תעשייתי. למרות שהתרמילאים הם באמת התיירים העדינים ביותר- לא רק משום יחסם הבלתי מתנשא וסקרנותם הכנה, אלא בעיקר משום שדרישותיהם צנועות ואינן מביאות לבניה מסיבית והרס סביבתי- עדיין, המחשבה מה עושה נוכחותנו המערבית, עם הצורך שלנו בכל מיני נוחויות קטנות, עם המצלמות שלנו והשפה הזרה, ועם הכרת העולם שלנו והביטחון העצמי- לאנשים הרחוקים האלה, אשר עד לפני שנים לא רבות היו ממש נרגשים מהמסע החד-שנתי ללה, עם היאקים, מטרידה).
אחרי התמקחות הגונה על מחיר החדר אנחנו משאירים את חפצינו ונוסעים הלאה, עוד כעשרה קילומטר במעלה העמק, אל הכפר השני (והאחרון, אחריו אין עוד כלום- גם הכביש נגמר), הונדר. הונדר מתגלה ככפר מקסים, המצטנף לו בצלע ההר עם נחל במרכזו, וכולו יושב בין מטעים וחלקות ירק.
אותנו מביאים לגומפה שבסוף הדרך, מעל הכפר, כי לתיירים צריך לספק "אטרקציה"- כמה אני שונאת את המילה הזאת - והאטרקציה היחידה שיש פה, בסוף העולם, היא הגומפה. הפער בין האופן שבו הם רואים את עצמם (מה כבר "מעניין" בחיים שלנו) לבין הראיה הרומנטית שלנו אותם (תרבות אותנטית וחפה, שהעולם החיצוני עוד לא לגמרי שינה אותה, זה מעניין אותנו) מתגלה בדיוק בבחירת הדברים שמציגים בפני התייר.
הגומפה קטנה, אבל סביבה בנויות עשרות סטופות, כולן נשקפות אל הנוף המרהיב באמת. שותפינו לנסיעה מטפסים, קלים כאיילות, אל מנזר בראש ההר, ואנחנו מסתובבות קצת במקדש שבתוך הגומפה ואחר כך יורדות לנחל המקסים שזורם מתחתינו. הנחל הזה, שפזורים בו סלעים ואבנים חלקלקות, עם גשרון קטן, נראה כאילו יד אמן עיצבה אותו. ולא כך, הוא טבעי לחלוטין. בדרך חזרה יורדים מהכביש ונוסעים לאורך הנחל. מצדנו הימיני מופיעות דיונות חול, בצמחיה הדלה שלהן רועים שלושה גמלים פראיים, כפולי דבשת וארוכי שיער! זוג רועים, גבר ואשה, תווי פניהם מונגוליים לחלוטין, חולפים על פנינו עם עדרם ומחייכים, בלי לעצור.
חוזרים למלון בדיסקיט, מתקלחים ויוצאים לגינה לאכול ארוחת ערב. המבחר לא גדול - מרק אטריות לא רע, דאל-באט עם ירקות, אורז. אבל יש שתיה קלה ואנו מסתפקים בזה.
למחרת בבוקר עולים לגומפה דיסקיט שנמצאת ממש מעל המלון, ומתחילים לטפס ולשוטט במבוכי המתחם הבנוי, כ-100 מ` מעל העמק שמתחתינו. כל מיני מבנים ישנים מתקופות שונות, שתולים בהר ללא שבילים וכמעט ללא מדרגות. אחר כך כניסה יפהפיה לחצר פנימית קטנה, ממנה עולים לגג, ומהגג עולים שוב למרפסת שיושבת גבוה מעל הנוף.
הנזירים נעימים ומסבירי פנים. אהוביק קושרת שיחה עם נזיר מבוגר שמדבר אנגלית ואני מסתובבת ומצלמת.
כשאני מגיעה למרפסת העליונה נשימתי נעתקת מהמרחבים. תחתינו פרוס כל העמק, על כפריו ושדותיו, עם הנוכחות הכבירה של ההרים העתיקים. תחושה של קצה העולם יורדת עלי. מעבר לזה- רק מרחבים פראיים, שטופי רוחות ושלג, עד לרמה הטיבטית.
אחר כך נכנסים כולם לתוך אולם התפילה ואני נותרת בחוץ, יושבת על מדרגה, מעשנת ומתבוננת. קולות התפילה- עמוקים, איטיים ומכשפים- עוטפים אותי, בעודי נבלעת לאט לאט בתוך הנוף.
כשאנו יורדים משם, כבר כמעט צהריים, ואנחנו ניגשים לקחת את הפקלאות וממשיכים אל הזרוע המזרחית של עמק נוברה. הדרך שוב עוברת במישור החצץ המדהים שבנקודת המפגש בין שני הנחלים, ומגיעה לסומור, הכפר המרכזי כאן.
סומור
דבר ראשון- מוצאים חדר (הפעם, הרבה יותר בסיסי וללא חשמל), אחר כך מזמינים ארוחת צהריים ויושבים לחכות לה. מכיוון שהבחור ממש תאב להשביע רצון, זה לוקח די הרבה זמן, אבל התוצאות טובות ואנחנו יושבים בחצר הנעימה, זרועת פרחים, מתחת לסככת צל ענקית ומקשקשים להנאתנו.
אחר הצהריים, בעוד כל משאלתנו היא לא לזוז מהצל המתוק, מכריז הנהג, שתקן מופלג בדרך כלל, על המשך סיור. בעמל רב אנחנו מרימים את עצמנו ונוסעים איתו ל... ניחשתם נכון! עוד גומפה בכפר הסמוך. הדרך יפה, מלאה פיתולים, עצים וגינות ירק שמכתרות בתים נחמדים. הגומפה, לשם שנוי, לא במרומי ההר וזה התאים לנו. מסתובבים קצת ומגלים חצר מוקפת עמודי עץ מגולפים וציורי קיר. הכל נטוש ומחכה לשפוץ (שכבר התחיל בקטע אחר של המקום ).
לקראת היציאה מתברר שיש פה גם בית-ספר, כאשר המון גדול של ילדים שואט אל השדה הסמוך. מסתבר שזו הפסקת פיפי. מתחת למנזר אזור שלם של מטעים, שופע וצלילי מים. זה החלק הירוק והלח ביותר שראינו עד כה.
בסוף הדרך מחכה לנו אתר החובה האחרון- מעין מים חמים. העליבות של המקום מוציאה לנו את החשק לראות מה יש שם ואנו הולכות לטייל בסביבה. בדרך חזרה אנחנו עוצרים להתבונן בעדר מעורב של סוסי בר ויאקים רועה לו בשלווה בתוך מישור ענק מוצף מים. מראה בעלי החיים המשוטטים חופשיים למרגלות ההרים, הוא מראה קסום.
בערב, אהוביק יוצאת לטיול בו היא פוגשת את חמורי הכפר ואני מצלמת שקיעה נהדרת. הילדים הקטנים המקיפים אותנו במכולת, מלאי התפעלות. מהשונות שלנו, מהשיער הלבן, מגודלנו ?..
בלילה מחכה לנו האתגר האמיתי הראשון- איך מתקלחים לאור הנר בחדרון עם רצפת בטון לא חלקה במיוחד, שגם מוצפת מים. אחרי שהתגברנו על זה חיכה לנו לילה קפוא, כשגם התעטפות בכל מחלצותינו, כולל נעליים, לא עוזרת במיוחד. ואם תדמיינו
עד כמה הקור תורם לחשק להשתין (לצאת מהשמיכה, להדליק את הנר, לגשש, להרטב, לחזור למיטה ושוב לנסות להתחמם) תקבלו תמונה די מהימנה על מצבנו...
למחרת בבוקר, ללא הסברים מיותרים, הנהג יוצא לדרך חזרה, למרות שהובטחו לנו שלושה ימי טיול. מילא, הדרך נהדרת ואנו שוב חוצים את המישור הפתוח במפגש הנהרות, הפעם בדרכנו החוצה.
בנקודת הביקורת, מחכים עד שהנהג שלנו ישתה צ`אי עם שאר הנהגים, ומכאן כבר הדרך קצרה לקארדונג-לה, שעכשיו כבר מכוסה שלג עקב סופה שהיתה פה בלילה הקודם. הדרך יפהפיה עוד יותר, וכרגיל הזווית האחרת עושה את הכל חדש ובלתי מוכר.
לחזור ללה, הפעם עם הרגשה של חזרה הביתה, להנות מהכיף והנעימות של חדרנו המוכר, להרביץ מקלחת ממושכת ורצינית ולהתפנות לכביסה ולסידורים אישיים קטנים- אלה הם התענוגות הנפלאים שמקשרים בין קטע אחד של טיול למשנהו. ואחר כך לטייל למסעדה נחמדה ולבחור מתוך תפריט משהו אנושי, איזה פינוק מדהים!
