קצת על המדינה
לא תמיד היתה פה תורכיה. שנים רבות לפני שנולדה המדינה הצעירה הזו מתוך שרידיה של האימפריה העות`מנית, שלטה כאן ביזנטיון, האימפריה המפוארת שהאריכה ימים יותר מאלף שנה. קדמו לה ממלכות הלניסטיות, שנוסדו כאן לפני 3000 שנה ויותר, וגם הן לא הראשונות הידועות לנו, כי במרכז רמת אנטוליה חיו פעם החיתים, המוכרים לנו מספר הספרים. אלכסנדר הגדול היה הראשון שכבש את כל שטחה, רומא באה בעקבותיו וביזנטיון יורשתה היתה מעין כור מצרף של כל התרבויות הקודמות של המקום- עם קמצוץ פרסיות ובתוספת נצרות. כאן, יותר מבכל מקום אחר במזרח התיכון, נפגשו מזרח ומערב בדרכים הכי מרתקות- בתרבות, בדת, בארכיטקטורה ובאמנות.
תורכיה של היום היא לא ביזנטיון. אחרי שנים של התפוררות המרקם האימפריאלי הביזנטי וחדירתן של תרבויות זרות מהמזרח (סלג`וקים ועות`מנים), ואחרי 500 שנות אימפריה עות`מנית, זוהי מדינה מוסלמית למהדרין. מוסלמית- אבל עם שוני, כי כבר בתום מלחמת העולם הראשונה וסילוק הסולטנות הונהגו בה משטר וחוקה מודרניים וחילוניים. האיש שעשה זאת, ושלו תורכיה חייבת את הישרדותה כמדינה עצמאית, הוא כמאל אתאטורק, שהצליח לעמוד כנגד ניסיונותיהן של אנגליה וצרפת, שהשתלטו על שטחי ההשפעה של האימפריה במזרח התיכון (ביניהם גם אנחנו), לחלק ביניהן גם את שטחה של ארץ האם וגם להדוף נסיון פלישה יווני לחלקה המערבי של תורכיה.
חלקה הדרום מערבי של תורכיה, הכולל את החוף הים-תיכוני, את החוף האגאי ואת אזורי ההר הסמוכים, הוא הוא "אסיה הקטנה", שאל מפרציה הרבים פלשו דורות רבים של שבטים יווניים שהקימו כאן ממלכות ויסדו תרבויות, אשר לא נפלו במאום מתרבותה של ארץ האם יוון. שרידיהן של הערים שהקימו, על מקדשיהם, רחובותיהם והאגורות (ככרות השוק) שלהן, על התיאטראות והפסלים שהותירו אחריהם, עומדים כאן עד עצם היום הזה.
על שרידי עבר יפהפיים אלה עומדת רגלה האחת של התיירות התורכית. רגלה השניה טובלת במימיו החמימים של הים התיכון, עם מאות קילומטרים של חוף מפורץ ומיוער, שנחלים, לגונות ואיים קטנים יוצרים בו נוף משובב לב. עיירות נופש, שעד לפני כמה עשורים עוד היו כפרי דייגים (וחלקם עדיין כאלה), מספקות את שרותי התיירות במיומנות ונעימות תורכיים: בתי מלון ופנסיונים קטנים, מסעדות, חברות טיולים ושייט, חנויות בלי סוף ובילויים אחרים המותאמים לטעמם של הזרים, שהבולטים ביניהם הם האנגלים והגרמנים.
למעשה, מי שלא מרחיק לתוך ההרים, בהם הכפרים עוד בעלי אופי תורכי והמסגד הוא מרכז הכפר, לא חש כלל שהוא נמצא בארץ מוסלמית. הוא מטייל בין שרידיה של תרבות הלניסטית שחלפה מן העולם לבין תרבות פנאי של כאן ועכשיו: ים, שמש, שייט וחופים.
מסלול:
המסלול שמתואר כאן הוא סיכום של טיול שנעשה באוקטובר 2004. זהו מסלול מעגלי, שראשיתו וסופו באנטליה- מערבה לאורך החוף הים-תיכוני (עם גיחות להרים), צפונה לאורך החוף האגאי, בחזרה מזרחה דרך פמוקלה ופנים הארץ, גיחה קצרה לסידה ולקניון הקופרולו וסיום באנטליה. עשרות ערים עתיקות נמצאות במרחב שמסלול זה מכסה, ובלית ברירה נעשתה סלקציה מסוימת. הטיול נעשה ברכב שכור, ולמרות שחלקים ממנו ניתן לעבור בתחבורה ציבורית, אינני יכולה להמליץ על כך. יותר מדי פינות חמד, מפרצים וחופים יפים, ושאר עצירות פתע וסטיות מבורכות מחכות פה כמעט בכל קילומטר.
שילוט:
השילוט בתורכיה טוב, אך כדאי לרכוש באנטליה את מפת ליקיה ומפת החוף האגאי. אלה מפות מקומיות טובות וברורות (של כל אזורי תורכיה) בקנ"מ 1:250,000, שמאוד מועילות בדרכים הצדדיות, בהן השילוט אינו בינלאומי.
לינה:
שפע של מקומות לינה ברמות ומסוגים שונים קיימים במרכזי התיירות. המלונות המפוארים יותר תמיד נמצאים מחוץ למרכזים ההיסטוריים, ולפעמים גם הרחק ממוקדי העניין, אבל מלונות פשוטים וקטנים יותר או פנסיונים, מצויים ממש במרכז העניינים. לעתים קרובות הם נחמדים ומקושטים בשטיחים ואמנות מקומית, כמעט תמיד יש להם מסעדה על הגג או בצמוד, והאווירה בהן נעימה. טווח המחירים באוקטובר היה 30$-50$ לחדר זוגי עם שרותים (אפשר גם לעמוד בעדינות על המקח). בקיץ המחיר כמובן עולה בהרבה.
אוכל:
בלי להתייחס לאוכל רחוב בגרושים או לארוחה במסעדת פאר, האוכל בתורכיה זול יחסית. ארוחה חמה לאדם במסעדה עממית תעלה 20-25 ש"ח.
דלק:
המחיר כמו בארץ.
בסיום ינתנו מספר קישורים לאתרי מידע, מלונאות ושרותי תיירות שונים.
לתחילת הכתבה
יציאה מאנטליה
אנטליה (Antalya), בירת התיירות של הדרום, היא עיר נעימה בת שלושה וחצי מיליון תושבים, היושבת מעל מצוק טבעי לחופי הים התיכון, ורכסי הרים עוטפים אותה ממערב ומצפון. בליבה ישנו גרעין עתיק של עיר עות`מנית, שנבנתה על גבי העיר הרומאית הישנה. הבניה צמודה למצוק ויורדת בתלילות עד לנמל נחמד של יאכטות, ספינות טיול וקצת ספינות דייג. נמל זה היה הנמל החשוב ביותר בדרומה של תורכיה במשך אלפי שנים (החומות התוחמות אותו עד היום הן רומאיות), אך לאחרונה הפעילות המסחרית שלו הועתקה מכאן אל נמל חדש מחוץ לעיר.
עיר עתיקה זו, הנקראת קלאיצ`י (Kaleici), היא מוקד המשיכה העיקרי של אנטליה: סמטאות האבן המתפתלות והתלולות שלה עמוסות בשטיחים, בגדים ושאר מיני סחורות, בכל פינה מחכה מסעדה נעימה, והנמל המקסים מציע בתי קפה, אמפיתאטרון קטן, הפלגות למפלי דודן הסמוכים וסתם שוטטות נעימה בצל העצים. יש פה אפילו חוף רחצה קטן, ממש מאחורי מזח הדייגים, לשימושם של נופשי בתי המלון בסביבה.
הכניסה המרכזית לקלאיצ`י היא מתוך הרחוב הראשי קומהורייט (Cumhuriyet), דרך רחבה נאה עם מגדל שעון, שממנה נשקף נוף ההרים. קצת למטה מכאן ישנו מגדל חשוב יותר. זהו ה-Yivli minare, "צריח החלילים", המינרט הסלג`וקי מן המאה ה-13, שהוא סמלה של העיר. בצמוד אליו מסגד, שהיה לפני הכיבוש כנסיה ביזנטית. הכניסה הנוספת לקלאיצ`י עתיקה הרבה יותר- זהו שער אדריאנוס (Hadrianus gate), שנבנה לכבוד ביקורו, בשנת 130 לספירה, של הקיסר הרומאי חובב הארכיטקטורה.
בגן שליד השער גברים בגילאים שונים יושבים ושותים כוסיות תה תורכי, ומשקיפים על העוברים ושבים בשדרות אטאתורק, רחוב מסחרי נחמד עם עצים, שהוא הגבול הדרומי של קלאיצ`י. בקצה הרחוב ישנו גן גדול, Karaali Park, שנבנה מחדש עם מזרקות, שבילים ורחבה גדולה אליה באים כולם לצפות בשקיעה, וגם גן ישן וחביב שבתוכו מבנה רומאי עתיק, היושב הישר מעל הנמל הרומאי.
לכל אורך המצוק, מערבה מהעיר העתיקה, משתרעים גנים מקסימים משובצים בבתי קפה ומסעדות. רצועת הירק הארוכה הזו (מספר קילומטרים) מאוד מגוונת: מטיילות הומות אדם, דרך גנים עם מפלים ועד פארק עצים מוצלל. בחלק הסמוך לקלאיצ`י יש מבט מדהים על הנמל ועל הטרסות שמעליו. בקצה הרצועה מחכה האטרקציה החשובה הבאה- המוזיאון הארכיאולוגי, אחד מהטובים במדינה. יש פה הכל- ממצאים קדומים פרה היסטוריים, מוצגים נהדרים בזכוכית, ברזל ואבן שהשאירו אחריהן התרבויות הקדומות של האזור, פסלים הלניסטיים ורומאים נהדרים וגם תצוגת פולקלור ואריגה תורכיים. פתוח כל יום למעט יום ב`, מתשע עד חמש. לא להחמיץ!
מפלי דודן (Duden falls) הם אטרקציה נוספת בסביבת אנטליה. חלקם העליון נמצא כ-14 ק"מ מצפון לקלאיצ`י, אולם מוצאם לים הוא המושך יותר, כיוון שהם נשפכים לים מגובה המצוק. שייט לצפיה במפלים התחתונים יוצא מהנמל של קלאיצ`י בכל שעות היום.
לאורך החופים היפים שמחוץ לעיר, לשני הכוונים, התפתחה תיירות נופש של בתי מלון מודרניים ונוחים אם גם ללא יחוד. בעיר עצמה ישנם בתי מלון ברמות שונות, אך המעניינים ביותר הם מלונות הבוטיק של העיר העתיקה. אלה הם בתים מסורתיים תורכיים, הבנויים בשילוב של אבן ועץ, עם מרפסות עץ וחצרות פנימיות קסומות, העוברים תהליכי שיפוץ והופכים לבתי מלון בעלי אווירה יחודית. חלקם ברמה גבוהה, עם בריכות קטנות ואבזור מודרני, וחלקם ברמה של פנסיונים משפחתיים, על כל גווני הביניים. טווח המחירים משקף הבדלים אלה- הוא נע בין 35$ ל-120$ ללילה. מומלץ ביותר.
ישנן שתי דרכים לנסיעה מערבה מאנטליה: הדרך האחת היא לאורך החוף, הפונה לדרום-מערב, והשניה- בכביש הררי העולה מערבה אל תוך הרמה ההררית שבתוך הארץ, ובסופו של דבר חוזר אל החוף בעיר פיניקה. המסלול המתואר כאן הוא הדרך השניה:
יוצאים מאנטליה בכביש 650 העולה צפונה לכוון בורדור ואיספרטה. אחרי כ-10 ק"מ פונים לכביש 350 ההולך מערבה לקורקוטלי. הכניסה לתרמסוס נמצאת מצד שמאל של הכביש, בערך אחרי 20 ק"מ. שימו לב לשילוט. קצת פנימה ישנו בית הארחה ומסעדה, ואחרי נסיעה קצרה- מגרש חניה. תרמסוס (Termessos), עיר פיסידית עתיקה, יושבת גבוה בהרים מצפון-מערב לאנטליה, בתוך חורש צפוף ים-תיכוני. העיר שמרה בקנאות על עצמאותה כנגד תוקפים רבים, ביניהם אלכסנדר הגדול, ואפילו הרומאים לא הצליחו להכניעה וניתן לה מעמד של בעל ברית עצמאי. כשמגיעים למקום מבינים מדוע- השביל המטפס אל ראש ההר תלול וצר, וגם היום שום רכב לא יכול לעלות בו.
בתום הטיפוס הממושך נכנסים מיד לתוך עולם אחר- החורש השתלט פה על הכל, ומכיוון שהאתר לא נחפר כמעט יש הרגשה של ראשוניות גמורה. שרידי המבנים היפהפיים צצים מתוך הצמחיה, דממה שוררת במקום, הנוף עוצר נשימה וכל מבקר יכול לחוש בדיוק מה שחשו מגלי הערים העתיקות לפני מאה שנה- פליאה גמורה לנוכח תרבות שהיתה ואיננה. האבנים האפורות ששימשו לבניה חתוכות ומסותתות בדיוק ושלמות כזו, שממש קשה להאמין שמדובר בממלכה הררית קטנה ולא במטרופולין. במיוחד מדהים התיאטרון, שכדרך כל דומיו היווניים בנוי במקום היפה ביותר, גבוה מעל העמק שמתחתיו.
לתחילת הכתבה
דרומית מערבית לעיר
ממשיכים בכביש 350, שחותך את הרי הגיר המיוערים באופן דרמטי ועולה בהדרגה לגובה 1000 מטר אל העיר קורקוטלי (Korkuteli), כשמפעם לפעם המבט נפתח אל בקעות פוריות מעובדות. בקורקוטלי פונים דרומה בכביש 635 ונוסעים על רמה גבוהה, שמשני צדיה רכסי הרים רחוקים. הנוף פתוח וקצת צחיח. בגובה 1200 מטר יושבת אלמלי (Elmali), כפר שהפך לעיר קטנה, ולא נותר בו הרבה מקסם העבר למעט המסגד היפה מהמאה ה-15 במרכז העיר, שבחזית האבן שלו משובצים אריחי קרמיקה כחולים. מכיוון שאלמלי הוא הישוב העירוני היחיד לאורך כל הדרך עד לפיניקה, רצוי להגיע לכאן בשעה סבירה כדי למצוא חדר באחד משלושת בתי המלון שלו.
מאלמלי הדרך יורדת מתונות לכוון דרום, מתפתלת בין ההרים לבין שטחים חקלאיים וכפרים. הכל ירוק ומלא מים, ובפיתול האחרון לפני אריקנדה יש בצד הדרך בריכות שתיה הניזונות ממעיין של מים קרים ומתוקים. לידו דוכני פירות וירקות וכמה קיוסקים.
אריקנדה (Arikanda), בגובה 1100 מטר, בנויה על צלע הר ממש מעל הדרך המתפתלת למטה בעמק. היא צופה אל נוף של הרים מיוערים ואל חלקות המטעים על דפנות העמק, ויש מי שהשווה אותה לדלפי שביוון. ההשוואה קצת מוגזמת אבל המקום נעים ויש בו כמה מבנים מעניינים, ביניהם כנסיה ביזנטית, מרחצאות ותיאטרון. אחרי מעבר הרים בגובה 1290 מטר, הכביש מתחיל לרדת אל חוף הים, כשבדרך ניתן לעצור בלימירה (Lymira), עוד אתר ארכיאולוגי, אבל רק אם מנוי וגמור אתכם לראות את כל עתיקותיה של תורכיה.
פיניקה (Finike), עיר נמל לחוף הים (לשעבר פניקוס), אינה אתר נופש מובהק למרות שיש בה שפע של מלונות לתיירות פנים תורכית. מכאן אפשר לחזור אחורה לאורך כביש החוף (כביש 400), אל שתי ערים ליקיות עתיקות- אולימפוס (Olympos), השוכנת בעמק בין הרים ולידה החימרה, אש תמיד טבעית היוצאת מן הסלעים, ופאסליס (Phaselis), היושבת על שלושה מפרצים לחוף הים. חוף הים הרחב והיפה של אולימפוס הפך בשנים האחרונות לדהב של צעירי אירופה, ורוב מקומות הלינה הפשוטים שלו הם בתי עץ (בנויים מעץ או על העץ).
כביש החוף ממערב לפיניקה מתפתל לאורך קו המים. המדרון הסלעי המנוקד בשיחי אלות מסטיק הוא לבן כמעט, ומי הים למרגלותיו שקופים ותכולים. לאורך החוף עוגנות ספינות הטיול התורכיות והמסורתיות בנויות העץ, ה"גולט" (Gulet), כשעל סיפונן נופשים עליזים סועדים ומפטפטים, והשאר משתכשכים במים החמימים.
לתחילת הכתבה
לא רחוק מכאן נמצאת העיר דמרה (Demre), שבה אחד ממוקדי המשיכה הגדולים של תיירות האזור- הכנסיה העתיקה באמת (מהמאה החמישית) של סנט. ניקולאס, שהיה צדיק ידוע במחוזות אלה לפני 1500 שנה ודמותו התגלגלה במרוצת הדורות והיתה לסנטה קלאוס חביב הילדים. המקומיים עושים עניין גדול מהאוצר התיירותי הזה: מגרשי חניה, כרטיס כניסה יקר ושוק מזכרות- קיטש ענק. אחרי שעוברים את כל זה הכנסיה באמת מרתקת. חלקה העליון נתון עכשיו בשיפוצים והביקור הוא בקומה התחתונה, הקריפטה, הבנויה כולה אבן. החלל פשוט לחלוטין, ללא קישוטים, קירות האבן נושמים עתיקות ואור יפהפה חודר מבעד לחלונות המקומרים ליד התקרה. למרבית הפלא השתמרו על חלק מתקרת האפסיס (מקום המזבח בקדמת הכנסיה) המקומרת פרסקאות צבעוניים יפים.
כל האזור הזה, דרומית מערבית לאנטליה, היה פעם הממלכה הליקית, ושרידיה של התרבות העתיקה הזו מהאלף השני לפנה"ס נמצאים פה בכל מקום. הליקים נהגו לקבור את מתיהם בחדרים חצובים בסלע, עם כניסות מעוטרות בעמודים או במבני אבן בעלי צורה טיפוסית, מעין סרקופגים אנכיים גבוהים, שאותם מוצאים היום בכל מקום, ממרכז העיר קאש ועד לדרכים הכפריות הנידחות ביותר.
מירה (Myra), שני קילומטר מחוץ לדמרה, היא עיר ליקית שאתר הקבורה שלה - כוורת צפופה של חדרים חצובים בדופן המצוק - הוא הגדול, המרשים והידוע ביותר. כתוצאה מכך מגיעים לכאן אוטובוסים מלאי תיירים במכנסיים קצרים, שנשלפו ממלונות הנופש שלהם לבוקר של תרבות מקומית. המקומיים נאבקים על מכירת מקום חניה לכל מי שבא לכאן עם רכב והמהומה גדולה. עם זאת, המקום יפה ושווה עצירה.
מפרץ קקובה (Kekova), אחד מהמקומות הקסומים ביותר בחוף הדרומי, מתחיל לא הרחק מכאן. זהו אזור גדול של מפרצים ואיים, סגור למחצה מן הים הפתוח, ובו מספר כפרים. כביש החוף הראשי אחרי דמרה מטפס קצת לגובה שמעניק מבטים לנוף הנפלא, עם גבעות ירוקות שביניהן נגלה הים. לאחר כשני קילומטרים ישנה פניה שמאלה אל כביש פנימי, שמתפתל בין הגבעות לבין הים ומגיע לבסוף לאוצ`איוז, הכפר המרכזי במפרץ קוקובה.
אוצ`איז (Ucagiz) הוא אוצר אמיתי: כפר קטן עם מספר בתי הארחה, מלון אחד טוב, סופרמרקט, מסעדות ונמל קטן של ספינות טיולים, המספק נקודת מוצא מצוינת לשייט במפרץ בלי לעשות מזה עניין גדול. האווירה נינוחה (מזכירה קצת את תאילנד) ולא מציקה, המסעדות יושבות על המים, כמה קברים ליקיים פזורים בשטח, השקיעות מרהיבות והשקט מוחלט. מקום טוב לתפוס שלווה.
לתחילת הכתבה
מפרץ אוצ'איז
לסיור במפרץ אפשר לצאת בסירה עם עוד נופשים ולהתחלק במחיר, ואפשר גם לקחת ספינה קטנה ולשייט כמה שעות לבד לגמרי (כ-60$ לשלוש-ארבע שעות). הסקיפר של הספינה יקח אתכם לאן שתרצו וגם יכין לכם קפה עם עוגיות. הסיור כולל ביקור באי קאלה, האטרקציה העיקרית פה, שייט מעל העיר השקועה, רחצה בנקודה זו או אחרת במפרץ ואם תרצו- גם עצירה לארוחת צהרים בקאלה. ואגב, גם בקאלה יש מלון או שניים, דווקא טובים, אולם מאחר והגישה למקום היא באמצעות סירה בלבד, לינה שם מתאימה למי שבא לחופשה של מספר ימים במקום מיוחד במינו.
קאלה (Kale) הוא כפר יפהפה, הבנוי בצפיפות על מורדותיו של הר קטן, שבפסגתו מבצר ביזנטי מיניאטורי. בדרך אליו חולפים על פני איים סלעיים קטנטנים, חלקם כה קטנים, שהתושבים משתמשים בהם לגידול עזים ללא השגחה. עושה חשק לקחת ספר טוב ולהשאר פה עם העזים ועם הים הכחול. כבר בכניסה למעגן הסירות של הכפר עוברים מעל שרידים עתיקים וקברים ליקיים שקועים במים. אין ספק שהכפר בנוי על חורבותיו של מקום ישוב עתיק מאוד, שקטעי קירותיו עדיין מבצבצים פה ושם. הכפר עצמו מזכיר כפר יווני, רק בלי הלובן. הכל בנוי באבן, בית על בית וחצר מעל חצר. בסוף העליה התלולה, המנוקדת בחנויות שטיחים ומסעדות, יוצאים אל כתף הר רחבה ומטיילים בין אלות ועצי זית עתיקים, כשמצד אחד המיצר ומצד שני עמק חקלאי פורה. סרקופגים ליקיים ניצבים, או מוטלים, בין העצים, עצי הזית כסופים ומי המיצר למטה כחולים להפליא.
מעל כל זה עומד המבצר הקטן ביותר בעולם, כך אומרים, ובכדי להגיע אליו צריך לטפס על הסלעים, כי למרות דמי הכניסה הנכבדים למדי אין כאן מדרגות או כל נסיון להקל על הטיפוס. יש פה תיאטרון קטן חצוב בסלע וגם דגל תורכי. המראה מהמבצר אל הנמל הקטן למרגלותיו ואל האיים הקטנים והגדולים במרחבי המפרץ עוצר נשימה. בית קפה קטן, ממש מתחת למבצר, המוכר מיץ תפוזים סחוט טרי, משיב יפה את נפש היורדים.
צבעם של מי המפרץ השקופים להפליא נע בין כחול עמוק לטורקיז, וקשה להאמין שזה אותו ים תיכון המוכר ממקומותינו. בסמוך לקאלה עוברים מעל חלקים שקועים במים של מה שהיה נמל ליקי קדום: הקירות חצובים וניתן לזהות שרידי מדרגות ומבנים בסמוך למים. הרחצה כאן אסורה, אך קצת מעבר למקום אפשר כבר לקפוץ (או לרדת בסולם) הישר אל תוך המים החמימים. הים נעים ונטול גלים, הכחול העמוק עוטף ומערסל, הספינה מתנדנדת על המים והחוויה מושלמת. מומלץ לערוך את הטיול בשעות הבוקר, אז הים במיטבו, ולחזור לאוצ`איז למנוחה קלה לפני שיוצאים לארוחת ערב באחת המסעדות היושבות על המים, כשאודם השקיעה עוד נשקף בהם.
קאש (Kas) היא עיירת הנופש הראשית באזור. היא נמצאת מערבה למפרץ קקובה, ורוב התיירים מגיעים ממנה אל המפרץ ואל דמרה בטיול יום. מאחר והיא מרוחקת למדי מאוצ`איז, רוב היום עובר בשייט אל ומהמפרץ, ולכן אלטרנטיבה זו אינה מומלצת. קאש היא עיירה נחמדה עם נמל גדול למדי ושרותי תיירות מפותחים מאוד, כולל בתי מלון בכל הרמות, מסעדות, חנויות וסוכנויות טיולים. למרבית המזל המלונות הגדולים נמצאים מחוץ למרכז, שנותר צנוע ומקסים- חלקו השטוח יושב על שפת הים, כולו חנויות ובתי קפה בצל העצים, וממנו עולים ברחובות תלולים, שבתיהם משופצים וצבועים, אל רחובות גבוהים יותר. הכל מלא בחנויות שטיחים ועבודות יד (בין השטיחים עומד גם קבר ליקי יפהפה, זכר לעיר אנטיפלוס שעמדה פה פעם. יש גם תיאטרון במצב טוב), בתי הקפה יפים ומתוחכמים ויש שפע של מקומות בילוי. עם זאת, המקום שמר על אופי נעים וגם המסחור נעשה בטוב טעם.
קאש נמצאת גם היא בתוך מפרץ, בין שלוחות הרריות (נוף שמאפיין את כל החוף של דרום תורכיה) ואפשר לקחת מכאן טיולי שייט ליעדים שונים. מול חופי קאש נמצא האי היווני קסטלוריזו (Kastellorizon) הנטוש למחצה, שהתגלה לעולם בסרט האיטלקי המקסים "מדיטראנו" וניתן לעבור אליו לטיול יום במעבורת. מקאש גם יוצאים טיולים לסביבה- לגומבה בהרים, לערוץ הסקליקנט ועוד. פרטים בקישורים בסוף הכתבה.
גומבה (Gombe) היא עיירת המחוז של האזור ההררי מעל קאש. הנסיעה אליה לא רק מעבירה את המטייל מחופי הים התיכון אל הרים גבוהים ויערות מחטניים נפלאים, אלא גם מהווה הצצה לתורכיה אחרת- לא מתוירת, אותנטית וחקלאית למהדרין. מיד כשעוזבים את החוף בכביש לגומבה, עוד לפני העליה להרים, נכנסים לאזור מעובד עם שדות ומטעים, וכפרים קטנים משובצים בתוכם. הכביש צר מאוד והנסיעה איטית, אבל אין מה למהר כי הנוף ההולך ונפתח עם כל פיתול בדרך הוא יפה מאוד.
בהדרגה נעלמים הכפרים, והכביש עולה אל קו פרשת המים. אפשר לעצור כאן כדי לספוג את המראה הנפלא של הים הרחק למטה, לשוטט קצת בחורש פתוח ים-תיכוני (דומה לשלנו - אלות ואלונים - אבל קצת שונה, ירוק יותר, זנים אחרים) ולהריח את צחות האוויר. מיד כשעוברים לצד השני מתחיל יער מחטני של אשוחים ולבסוף, בפסגה, גם ארזים. העצים ענקיים, גזעם גבוה וכהה והעלווה ירוקה תכלכלה. אין נפש חיה בכל המרחב, למעט נהג מזדמן שמשאיתו מטפסת בגניחה לעבר גומבה.
קצת לפני גומבה מגיעים לצומת מזלג וממשיכים ימינה לגומבה. נכנסים לעמק רחב או סדרה של עמקים, שלאורכם זורם נחל (שהיה כנראה נהר, כי זרימתו חסומה עכשיו על ידי סכר) והוא משובץ בבתי חווה בודדים גדולים וכמה כפרים קטנים, העטופים בעצי צפצפה. היער נעלם וההר הוורדרד המתנשא מעל העמק כל כך צחיח וחלק, כאילו מישהו מרק את מורדותיו והסיר מהן כל זכר לצמחיה (ואולי זה באמת המקרה, שכן ההר - יומרו שמו - מתנשא לגובה של 2740 מטר ואין ספק שפעם היו פה קרחונים, ושגם היום שלג מכסה אותו במשך חודשים רבים).
לתחילת הכתבה
גומבה וקלקאן
גומבה יושבת לה בשלווה כפרית ממש מתחת להר יומרו, כשהיא טובלת כולה בעצי צפצפה. בחודשי הסתיו העצים הופכים זהב והבתים הכפריים הנאים - חלקם אבן וחלקם מסוידים - מוקפים במטעי תפוח ואגוז ונוגעים בפלגי מים קטנים, מציגים חיים רחוקים מאוד ממלונות התיירים למטה בחוף. בתי האיכרים פרושים לאורך אפיק הנחל, הרחק ממרכז העיירה. בעיירה עצמה החיים מתנהלים כפי שהתנהלו מאז ומעולם במרכזים חקלאיים: חנויות מציעות מבחר כלי עבודה וציוד חקלאי, טרקטורים עוברים בלי חשבון בצומת ההומה היחידה, וחקלאי הסביבה מציגים את סחורתם הטריה והצבעונית (ירקות מוכרים וגם לא, ענבים סגולים מתוקים, תפוחים ותבלינים) ברחבה המרוצפת שבמרכז העיירה. אנשים מחייכים בביישנות לזרים המעטים ודוחפים להם לפה ענב מתוק, שיטעמו...
חוזרים לצומת המזלג ולוקחים את הכביש הימני לקלקאן. הנוף משתנה במהירות כשהדרך יורדת בפיתולים תלולים למדי, בתוך צמחיה עשירה ושפע של מים. עוברים את הכפר סוטלג`ן (Sutlegen), שבתיו הגדולים והיפים מאוד יושבים על המדרונות הירוקים הצופים לנוף ויש בו רמיזה התחלתית של תיירות, ונכנסים שוב לתוך קילומטרים רבים של יער מחטני וכפרים מזדמנים. לבסוף, כשהמדרונות מתמתנים, מופיעים עמקים רחבים ששדותיהם החרושים בדקדקנות מציירים ציור גיאומטרי נפלא בצבעי אדמה. ואז, בדיוק מעבר להר האחרון, מופיע הים- גדול ורחב וכחול, מנצנץ בקרני השמש. המראה נפלא: שלוחות יבשה חודרות לתוך הים כמו אצבעות ירוקות, החופים מפורצים ובמרחק לא גדול מהם איים קטנים מנקדים את מימיו. הרוח נושבת על המורדות המכוסים במרבד של צמחי חורש נמוכים וצפופים, וכיף לשבת פה בצילו של זית מזדמן ולספוג את המראות.
קלקאן (Kalkan), שהיתה עד לפני כ-20 שנה כפר דייגים מנומנם, היא עכשיו כפר תיירותי שהתפשט בפראות לכל עבר על פני המורדות המיוערים-לשעבר של מפרץ קטן. בגלל השיפוע החזק אין למקום מרכז של ממש כמו בקאש, אבל, כרגיל, הגרעין העירוני הוא למטה, ליד הים: מרפסת גדולה מוצלת על ידי עצים, שבה בתי הקפה והמסעדות המתוחכמות יותר, אחר כך גוש בתי מלון קטנים והמון רחובות צרים מרוצפים מלאי חנויות, המוארים יפה בלילה בשרשרות תאורה. בתוך כל זה ישנו גם מסגד, שמנעים בלילה את השינה ונראה היום, בין כל התיירים הוורודים חשופי הגו, כמו דג מחוץ למים. קצת במעלה המדרון רחוב חנויות ראשי, הומה אף הוא, ועוד בתי מלון וכו` וכו`. מעבר לזה ישנם מאות מלונות וחדרי אירוח, כולם קטנים ונעימים. המלונות הגדולים נמצאים מחוץ למעגל הקרוב לכפר המקורי.
אחרי קלקאן הכביש עוזב את חוף הים ופונה צפונה, לתוך העמק הרחב והשטוח של הנהר אשן. בין הדרך לבין הים מפריד עכשיו רכס הרים גבוה, שנצמד לחוף הים ללא אפשרות גישה. במישורים האלו חיו ונשמו פעם ארבע ערים, ששרידיהן מהווים יעד לטיולי יום מקלקאן וקאש. הידועה שבהן היא קסנתוס, 16 ק"מ מקלקאן על כביש 400.
לתחילת הכתבה
