הגעה לקצ'קר
מים רבים זרמו בערוץ הצר והסלעי, גלשו, שטפו, קצף לבן הסתער על הסלעים הכהים. אחר כך התלכד הזרם הפך למפל קטן שהתנפץ באלפי רסיסים לסלע. עמדנו מהופנטים, שקטים מול היופי, הכוח ורעש המים הזורמים. קרן שמש חדרה מבעד לסבך העצים הגבוהים, עירבבה מעט צהוב בלבן הקצף והוסיפה הילה רוטטת של קשת צבעונית מעל המפל. מישהו מהחבורה שלנו זינק מסלע לסלע וניצב על אחד הסלעים בפוזה מוכנה לתצלום, מסביבו געשו המים וליחכו את הסלע הבודד. את מימיו אוסף הנהר מראש ההרים הגבוהים, מתחיל ממעיין קטן שזורם בין כפלי הקרקע ואליו מצטרפים יובלים זכים, עתה הוא כבר זורם בנקיק, עוד מים מצטרפים והזרם הופך להיות חזק ורועש, גולש במדרונות, וכך הנחלון הקטן הופך להיות נהר גועש שלפעמים שפע המים הרב הופך לנטל.
האביב פותח דרכים
צפון מזרח תורכיה, לאורך חופי הים השחור. שרשרת הרי ה`פונטוס` עוברת כחוט בחלק הזה של תורכיה. רכס הקצ`קאר הוא חלק משרשרת ההרים, מתנשא מעל הים השחור ליותר מ-3000 מטר. קצוותיו החדים עטופים בלובן השלג וערפל תמידי נח עליהם. במדרונות שיורדים לים השחור יערות אפלולים, ביניהם שבילים קופצניים שמשמשים כדרך ראשית בין הכפרים. הגשמים הרבים והשלג הנמס חרצו ערוצים להתקדמות כמויות המים להישפך לים. העמקים עטופים בירוק אשר מרכך את קפלי הקרקע, כפרים ציורים במרחק גדול אחד מהשני והכפריים מאירי פנים. מנזרים דבוקים לצלע ההר תלויים בגבהים. מסגדים שצריחיהם דקים ומחודדים שורטים את השמים המעוננים. פסיפס ארוג יפה של אנשים וטבע פראי. לפיסת `גן עדן` זו יצאנו לשישה ימים בג`יפים בהרי הקצ`אקר.
ימים של תחילת האביב. במעברי ההרים רק נפתחות הדרכים, כסות החורף הלבנה נמסה ומגלה תחתיה את המדרונות הירוקים, פריחה מטורפת ממלאת את הנוף. התלכדנו קבוצה של חברים והצטרפנו לטיול ג`יפים בנהיגה עצמית של חברת `מדרפט`. כדי לראות פן אחר של תורכיה, לא מוכרת. חבל ארץ מדהים ביופיו ורב גוניותו שמעט תיירים פוקדים אותו.
סלי פלסטיק קשורים בטיסה המקומית
טיסה סדירה הביאה אותנו לשדה התעופה של איסטנבול. מכאן ממשיכים בטיסה פנימית לטרבזון שנמצאת על חופי הים השחור ממזרח לאיסטנבול. האוכלוסייה בטיסה הפנימית שונה, כפריים שצמודים לסלי פלסטיק תפוחים והרבה ילדים שקטים ומנומסים. הנשים לבושות בבגד בצבעי חום או אפור ומכסות את ראשן במטפחת. רוב הכפריים באיזור הקצ`קאר דתיים, ולכן יש כאן הרבה מסגדים. העליה למטוס נעשתה בסדר ובעדינות שמאוד אופיינית לתורכים. המטוס מגביה מעל שרשרת הרי הפונטוס, ממרום הגובה אפשר היה לראות כפרים זעירים שדבוקים לצלעות ההרים וקרני שמש שגורמות להסתנוור מצבעו הלבן של השלג. המטוס התיישר לאורך חופי הים השחור, ועל החופים כבר נראו כפרים גדולים יותר שנושקים לקו המים ומספר רב של נהרות שזורמים לים. טרבזון לא מצטיינת ביופי מיוחד, ולכן נטלנו את הג`יפים החדשים (סוזוקי ויטארה) ועזבנו את העיר מזרחה.
ריקוד מקומי באגם הארוך
כשהשמש החלה לנטוש את היום, מרטין (המדריך שלנו) הוביל אותנו בכביש רזה לעבר ההרים, לעיירה הקטנה אוזנגול (פירוש השם ה`אגם הארוך`). הקור החל להתגנב לג`יפים הסגורים, האורות הטילו צל על הכביש המשובש ומלא החורים. משני צידי הדרך יער אפל וזומם. מלמעלה שמים מנוקדים בכוכבים. עד שהגענו לכפר חלפו שעתיים. עטופים במעילים כבדים נכנסנו למסעדה קטנה ומחוממת היטב, קורות עץ גדולות הפרידו בינינו לבין הקור בחוץ. כמה מקומיים ישבו בשקט, האזינו לשני צעירים שנגנו ב`טורום` כלי נגינה מקומי (כמו חמת חלילים) וכינור מאולתר בעל מיתר אחד שנקרא קמנג`ה. המוסיקה בחבל ארץ זה מזכירה במעט את המוסיקה האירית. הקור, הנסיעה הארוכה וריח האוכל הטורקי המשובח על טהרת בשר הכבש גרמו לנו להתרכז באוכל. אחרי ההפשרה (מהקור) והשובע (מהאוכל) הגיע הצורך בשעשועים, מהר מאוד הצטרפנו למקומיים שחוללו בריקוד עממי. הלילה עבר בביקתות עץ מחוממות, סמוך לנהר שזורם ברעש מרדים מתחת לחלון.
שוויץ בתורכיה
המון המון מים
באור היום הבהיר נגלה הכפר הקטן שלנו בו, מוקף הרים גבוהים, מאחור זורם בשצף נהר וגשר עץ מעליו. שביל קופצני ולא מתחשב, לצד נהר ה`סולקלי` התחיל את המסלול. הנתיב העולה להרים הולך ונעשה צר, חוצים מפל שפורץ בצידי הדרך וזרם מים זכים ששוטף את השביל. מכל עבר עטפו אותנו יערות אפלוליים שקשה לקרן אור לחדור מבעדם לקניון. מעבר ההרים שאנו עושים את דרכנו אליו נמצא בגובה של כמעט 3000 מטר והמסלול מטפס דרך כפרים קטנים. מעט חקלאים נראו בשדות וילדים בתלבושת אחידה מיהרו ללכת ברגל מרחק גדול לעבר ההסעה. הבנים לבשו חליפה עם עניבה והבנות שמלות ארוכות.
אחרי גובה של 1000 מטר התחילו להיעלם העצים, נותרו רק ההרים החלקים שמכוסים בעלווה ירוקה ומקומות בהם נותרו כתמים לבנים של השלג. ככל שעולים נעלמים הכפרים המסודרים ונראים כפרים שנקראים `יילות`, מקומות מגורים של הכפריים שעולים עם עדריהם לימי הקיץ. ההרים מסביב נראו כעדר כנוע של כבשים, עננים ריחפו מעליהם ולעיתים גלשו בוואדיות הסמוכים. דרך קשה לג`יפים טיפסה לכפר הקטן דמאקאפי (שערי הברזל). במורד לידו חרץ הנחל מסלול לעצמו והסתיים במפל מרשים. כאן מסתתרים שלושה אגמים שאוגרים את מי הפשרת השלגים ונחלים קטנים גולשים מהם, אפשר לראותם רק מגובה רב, ליד אחד האגמים עצרנו להפסקת קפה. מאיפה לעזאזל הגיעו לכאן העוגות?
מעבר ההרים בגובה של 2960 מטר. כדי לראות את תמונת הנוף המדהימה יש צורך לטפס לפיסגת הר בל-טש (דבש האבן). בקור של 2 מעלות מינוס טיפסנו בין שרידי השלג ועשינו כמנהג המקומיים להניח אבן על הסלע הכי בולט. השביל הפך להיות עוין והירידה קשה לנהיגה, נפרדנו מאגזוז של אחד הג`יפים, וקינחנו עם פנצ`ר. למטה ראינו את בתיו הזעירים של הכפר זירווה (הפסגה), הדרך נראתה מרחוק חורצת את הגבעות הירוקות בפס צהוב. מכאן כבר אפשר לראות את שטח האגן הענק של נהר הפרטינה, שאוסף את מימיו מהרים אלה ומסתיים בים השחור. ההתחלה שלו ממש לא מרשימה, על ההר רואים שני כתמים לחים היוצאים מן הסלע, מצטרפים אליהם מים מנביעות קטנות ועתה כבר שומעים את פכפוך המים. בהמשך במרחק של כ-200 מטר מצטרפים עוד ועוד מפלים קטנים, אחרי כ-500 מטר כבר המים הופכים לנחל קטן זורם.
אנו עדיין בגובה מרשים של 3,560 מטרים. פסגות מושלגות, הכפר הקטן צ`אט, שמשמש כ`יילה` (כפר קיץ), ביקתות עץ וגג פח עליו מונחות אבנים ענקיות. מי שחושב שאפשר להוציא מפה כדי להתאפס טועה, בטובה בין המפות 1:800.000 לא רואים שביל וגם כפר קטן נעלם, כך שאנו תלויים ביכולתו של מרטין (המדריך) לזכור את המסלול. מפעם לפעם אנו עוצרים בבית תה מקומי בו יושבים בדרך כלל מקומיים חרושי קמטים השמחים לקראתנו ומיד מפנים לנו מקומות ישיבה סמוך לתנור. באחד הכפרים, גאוות נשי הכפר היתה על מכונת כביסה מיושנת שסוחטת ידנית בין שני גלילים, הן שמחו להצטלם אתנו ליד החוויה הסוחטת מעצמה.
כפר "שוויצרי" בתורכיה
איידר נראית כמו עיירה שלווה בשוויץ, בתים יפים רחוב ארוך שעולה אל ההר, מדרונות ירוקים ואפילו קצת תיירים. יש כאן מסלולי טיול רגליים לכל המשפחה, גם למיטיבי לכת ואפילו מרחצאות של מים טרמומינרליים ונקודת תצפית על אחד המפלים הגבוהים באיזור. אם זוכים ביום יפה באיידר יש תחושה שאתם ממש בשוויץ. איידר כבר הכינה את עצמה היטב, יש כאן כמה בתי מלון נחמדים, צימרים בתוך בתים של מקומיים מסבירי פנים וכמה מסעדות של מאכלים מקומיים. המרחצאות מציעים למטייל קצת הפוגה בתוך בריכות ענקיות של מים בטמפרטורה גבוהה של 38 מעלות, בלתי אפשרי להישאר במים יותר מ-5 דקות. חסרונם, כדרך התורכים, הוא הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים. המסלול הרגלי עובר בתוך העיר בין נחלים ומפלים ומסתיים בתצפית נהדרת בקרחת יער ירוקה, כאן אפשר לפגוש את הבודדים שיוצאים ל`טרקים` בהרים.
כמה סוכר בתה
עתה מתחילים לרדת לאורכו של נהר הפרטינה שהולך ומתעצם. המדרונות באיזור מכוסים בשיחי התה. האיזור הזה של העיר ריזה מפורסם כבירת התה והאגוזים של הים השחור. המסלול נע בשבילים צרים ובתוך היערות פוגשים את קוטפי התה שמסתובבים עם סל ענק על גבם וקוטפים בידיהם את העלים. הנופים משגעים כאן ומכל מקום כבר אפשר לראות את הים השחור. סיום פרק התה בביקור בבית חרושת לתה אחד הגדולים שבתורכיה. תשע שעות לוקח לעלה ירוק כדי להפוך להיות תה שחור, מיובש שנארז בשקי ענק ויוצא למכירה. בחורף האחרון ניזוק בית החרושת כשנהר הפרטינה השוצף לא לקח את הסיבוב כמו שצריך ובית החרושת טבל במים ימים רבים. בימים אלה עובדים לכל אורך מסלולו כדי ל`אלף` אותו שלא יגרום נזקים. על קו החוף בעיר ריזה אפשר לראות (בעונה) את אגוזי ה`בונדוק` שפזורים במשטחים ענקיים על הטיילת שהופקעה עבורם לאורך הים. אגב, האגוזים ללא שמירה ואף אחד לא מעלה בדעתו לקחת קצת בכיס.
עוד טעימה- המנזר היווני `סומלה`, דבוק לצלע ההר, לחובבי ההליכה מסלול מרתק דרך היער, עצלנים יכולים לעלות ברכב. זהו מנזר יווני שנבנה במאה השישית והתגוררו בו נזירים יוונים. חוסר החיבה בין התורכים ליוונים הבריח את היוונים מהמקום, אבל התורכים מכבדים את המקום, שומרים עליו ומדי שנה מגיעה משלחת מיוון שדואגת לשפץ ולתחזק של המקום המדהים הזה. לבסוף, עוד טיפה של איסטנבול, פרידה מתורכיה בבזאר הגדול ונגיעה באתרים היפים בעיר, לפני שעולים למטוס..
