לא רק פירנצה - מסתובבים באיטליה

בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת... וגם אופל קורסה קטנה. שבוע של טיולים וטעימות מיין קיאנטי בגבעות הירוקות של טוסקנה, סופת ברד במעברי ההרים של הדולומיטים ורומטיקה משתפכת בתעלות של ונציה ובוראנו. נופים, גוונים ואנשים באיטליה.
שאול ונירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לא רק פירנצה - מסתובבים באיטליה
Shutterstock/Taiga

טיול בסיינה וסן ג'ימיניאנו

השבוע החלטנו לצאת מהבועה שלנו ולברר קצת מה זו המדינה "הקטנה" הזו סביב פירנצה. ובכלל, אם כל הפלורנטינים סוגרים הכל ויוצאים לחופש, אנחנו בהחלט נשמח לנהוג כמותם. התרוצצנו בין תחנת הרכבת לשתי חברות האוטובוסים הבין-עירוניות וחברות השכרת רכב, שאלנו פרטים, בדקנו תאריכים ושעות, השווינו מחירים, ואפילו קיבלנו המלצות לא רעות מבחור ישראלי שהכרנו בחנות ספרים. סוף - קיבלנו החלטה... ללכת לטייל. קמנו מוקדם (לשם שינוי!), הכנו סנדוויצ`ים, ארזנו תיקים ויצאנו לדרך.

 גיחה ראשונה עשינו לשתי עיירות בטוסקנה - סיינה (Siena) וסן ג`ימיניאנו (San Gimignano). לאורך הדרך ישבנו באוטובוס (אוטובוס לסיינה ממסוף של חברת Sita, מול תחנת הרכבת, 6.5 יורו לאדם מפירנצה לסיינה) דבוקים לחלון, סופגים אל קרבנו את הגבעות הירוקות-צהבהבות, מעוטרות במסרקי ברושים, כרמים נמתחים במדרון עד האופק וביניהם מטעי זיתים. בראש הגבעה חולשים בתי אחוזה נושנים עם גגות רעפים אדומים על אדמותיהם. שאול מנמנם, כבר מזמן לא קמנו לפני שמונה בבוקר.

 העיר בנויה בצורה מבלבלת מעט, אבל אחרי טעייה קצרה במבוך הסמטאות שלה, נשפכנו עם זרם התיירים אל הכיכר המרכזית של העיר העתיקה - IL Campo. הכיכר הזו לבדה מספיקה בכדי לתת רושם טוב על אופי העיר. הכיכר בנויה בצורת צדף ענקי ובתחתיתה ניצב בית העיריה הישן (Palazzo Publico) ששימש מאז ומעולם כמקום מושבה של מועצת העיר. פעמיים בשנה הופכת הכיכר למגרש מירוצים, עמוס אנשים לעייפה שבאו לצפות במרוץ הסוסים המסורתי - הפאליו (המרוץ מסמל מלחמה עתיקה בין רובעי העיר על היוקרה). המרוץ נמשך בסך הכל 90 שניות, אבל אלו כנראה 90 השניות הארוכות ביותר בחיי העיר, שהופכות אחר כך למשתה המוני ופרוע. ברחובות העיר תלויות תמונות מהמרוץ המדובר שנערך, כמה מפתיע, כמה ימים לפני שהגענו. ובעוד תחושת ההחמצה תוקפת שוב, יצאנו לראות מה עוד יש לעיר להציע.

 מהטיול בין הסמטאות האינסופיות, על שלל הקשתות המחברות בין הבתים, סדנאות המלאכה הרבות והתושבים הוותיקים היושבים בצידה של איזו טרטורייה מקומית ונאנחים באיטלקית זה לעומת זה, נראה שסיינה כמו נחנטה על ידי הזמן עצמו. בעיר מורגשת היטב,למרות ה-מ-ו-נ-י התיירים המבקרים בה, אותה אווירה אותנטית של עיר קטנה ואינטימית, השייכת לעידן אחר. גם אם מצועצעת מעט ו"מוכנה היטב לתייר", עדיין נעים לראות בה את שלל החנויות המציעות מטעמים וקינוחים מקומיים, אשכולי פלפלים חריפים אדומים מיובשים תלויים על משקופיהן, או סתם לשמוע נגינת פסנתר בוקעת מחלונות האקדמיה למוסיקה ברחוב Bacchi di Soto, להתיישב בחצר ולהקשיב.

 המרכז העתיק מציע עוד כמה וכמה פנינים כמו הדואומו (Duomo) הנמצא סמוך לרחוב Via di Citta. המבנה באמת מאוד מרשים ומספרים שבתוכו נמצאים לוחות שיש מפוארים שלא יצא לנו לראות כי האיטלקים אוהבים להפקיע מחירים בקיץ (כניסה עולה 5.5 יורו לאדם. תבלו!). עוד אתר שווה ביקור בעיר הוא מצודת מדיצ`י (Fortezza Medicea) הנמצאת מחוץ לחומות, על יד כיכר Piazza San Domenico. המצודה, שבמבט ראשון נראתה לנו גדולה דיה כדי להכיל את כל העיר העתיקה בין חומותיה, נבנתה בהזמנתו ובעבורו של קוזימו די מדיצ`י, שליטה של פירנצה ושל סיינה לתקופה מסויימת. גם כאן גילינו, בלי שמץ של הפתעה, שהחמצנו עוד פסטיבל ג`אז שנערך בה אך לפני שבוע (הפסטיבל נערך מדי שנה בין יולי-אוגוסט במצודה עצמה). המצודה ענקית ממש ומציעה טיול קצר על חומותיה בכדי להשקיף שוב על הנוף הנפלא והרומנטי של טוסקנה שנפרש עד האופק, וגם על בתיה המודרניים, הפשוטים של סיינה האמיתית, זו שהתיירים אינם זוכים לראות.

 אחרי ארוחת צהריים קלה בגן ליד המצודה, טיפסנו בשלווה על האוטובוס הכחול שלקח אותנו לסן ג`ימיניאנו (יש אוטובוס בערך כל שעה מכיכר סן דומניקו לסן ג`ימיניאנו, 5.2 יורו לאדם). ושוב הפנים נצמדות אל החלון, לא לפספס אף ברוש ושום בית איכרים מט לנפול (למי שראה את הסרט "לגעת ביופי" מומלץ לעצום עיניים לרגע ולהיזכר בליב טיילור היפהפיה רצה לה במורד איזו גבעה ירקרקה אל האיטלקי שלה...), ותוך פחות משעה הגענו ליעדנו.

 אם חשבנו שסיינה קטנה (בהשוואה לפירנצה למשל), הרי שסן ג`ימיניאנו זערורית, פסיק ממש בלב הגבעות. אבל בכל זאת משהו מושך בה את הלב. אולי אלה החומות העתיקות, או הגנים שמסביב, או כמובן 13 המגדלים המפורסמים שלה. או אולי פשוט המדרחוב הקטן והמקסים המוביל משער סן ג`ובאני (Porta San Giovanni) אל לב ליבה בכיכר צ`יסטרנה (Piazza di Cisterna) ובה הבאר העתיקה. בכיכר הזו חשבנו, איך לא, להשיב נפשנו בג`לאטי (גלידה) איטלקי אמיתי, תוצרת בית, העמסנו כדורים לרוב על הגביעים הקטנים (Gelatteria di Piazza בכיכר ציסטרנה מומלצת. שימו לב בתוך הג`לאטריה למכתב התודה מראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. העיקר שאנחנו בחברה טובה...), ופנינו לשבת על המדרגות העולות אל הדואומו ופשוט להתבונן בכל היופי הזה מסביב. מי שממש רוצה יכול לבקר במוזיאון העינויים (הקטן אך המטופש משהו. דמי כניסה: 6 יורו לאדם) ולראות איך פעם היו משתמשים כאן במסור... ובחזרה לפירנצה (אוטובוס מפורטה סן ג`ובאני לפירנצה, דרך פוג`יבונזי שם מחליפים אוטובוסים, עולה 5.5 יורו לאדם), אל הפינה השקטה שלנו.

לתחילת הכתבה

לוקה ופיזה

למחרת התעוררה נירית ועל פניה מבט החלטי - "עוד!" - דרשו העיניים, ושאול המנומנם נאלץ לקום ולהתארגן, וכבר אצה רצה הרכבת הדוהרת לה לכיוון לוקה (Lucca - רכבת יוצאת כל שעה מתחנת Santa Maria Novela בפירנצה ועולה 4.55 יורו לאדם). לוקה היא עוד עיר ימי-ביניימית מקסימה ונעימה להפליא, שחומותיה נשתמרו בצורה כמעט מושלמת. טיול עליהן ולאורכן מבטיח תצפית חביבה על העיר, אך נחמד הרבה יותר פשוט לטייל בה. להרגיש בגוף ראשון כמה מקומי כאן, עד כמה איש אינו ממהר (חוץ מרוכבי האופניים אולי, שבזה אחר זה איימו לדרוס אותנו), ועד כמה פשוטים החיים.

 ישבנו קצת בכיכר נפוליאון (Piazza Napoleona) והתבוננו בעשרות הילדים שניסו לסחוט עד תום את חופשת הקיץ והתרוצצו ברחבי הכיכר. משם לכיכר סן מיקלה (Piazza San Michele) ודרך הרחוב הראשי Via Fillungo לכיוון כיכר Anfiteatro. כיכר שלווה ומקסימה, שצורתה העגולה ושמה מרמזים על הקולוסיאום הרומי שהיה כאן בעת העתיקה, עד שנחרב, התגלגל עם השנים והפך לשוק לתוצרת טריה, והיום זוהי כיכר נהדרת להעביר בה את הזמן על כוס קפוצ`ינו באחד מבתי הקפה שבה, או סנדוויץ` מלחם פוקאצ`ה עם פקורינו (Panini Pecorino - סנדוויץ` גבינת צאן משובחת שלא תמצאו כמותה בארץ!). אה, וגם מצאנו וזה באמת מ-א-ו-ד הפתיע אותנו, אינטרנט חינם! לראות ולא להאמין...

אבל האמת, שלמרות שהיא מטריפה, לוקה נגמרה לנו די מהר, וכך עלינו שוב על הרכבת והמשכנו איתה לפיזה (רכבת מלוקה לפיזה Pisa יוצאת כל שעה ועולה 2.1 יורו לאדם). בפיזה יש מגדל. המגדל עקום. אומרים על העיר שיש בה אווירה אוניברסיטאית נעימה. אנחנו הלכנו בה, אך מצאנו רק מגדל עקום. מדריך הטיולים הרבה מילים על כך שיש בעיר הרבה מה לראות, אבל אנחנו מצאנו בעיקר...

 אם להפסיק להיות ציניים ולהודות על האמת, קשה לחשוב על משהו יותר מחוכם מזה - להעמיד תעשיית תיירות שלמה ומשגשגת סביב מחדל הנדסי אחד. והאמת היא שכיכר מיראקולי (Piazza Miracoli), ובה בית הטבילה, הדואומו וכמובן המגדל המפורסם, היא כיכר נהדרת, והיה מצחיק כל כך לשכב שרועים על הדשא, בצד איטלקים רבים שניסו לתפוס שמש (ככה זה כשאין חוף נורמלי) ולהתבונן בתיירים שמנסים לצלם תמונות "מקוריות" של המגדל, משימה בלתי אפשרית לכל הדעות. אגב, מזה כמה שנים שאי אפשר לטפס על המגדל, ונותר רק להתבונן בו מלמטה ולקוות שלא יפול דווקא כשאתם שם. או שמא...

 הליכה חזרה אל תחנת הרכבת (Pisa Centrale) תספק מבט נוסף על העיר, על כיכר קאבליירי (Piazza dei Cavalieri) ועל פונטה מצו - "גשר האמצע" (Ponte Mezzo) החוצה את נהר הארנו (Arno), ותזכיר לכם שבכל זאת יש עיר שלמה סביב המגדל הזה. לא משנה עד כמה הוא עקום. ושוב חוזרים הביתה, לפירנצה (רכבת מפיזה לפירנצה עולה 5 יורו לאדם ואורכת כשעה ורבע), כמה מוזר לקרוא לזה בית.

 לסיכום, טוסקנה הוא באמת חבל ארץ נהדר, שהנסיעה בו היא חוויה לכשעצמה. המון דרכים ישנן לחוות אותו. אנחנו בחרנו להפוך את פירנצה לבסיס לטיולי יום הלוך ושוב אל כמה מהערים היותר מתויירות של המחוז, אבל אנחנו סתם מרובעים ולא מקוריים, מי שחשקה נפשו במשהו אחר יצטייד במפה טופוגרפית טובה של קיאנטי (Chianti) ויצא להליכות בין הגבעות, לחוות מקרוב את חבל היין המפורסם. או מפה של אלפי אפואנה (Alpi Apuane - "האלפים הנמוכים" של טוסקנה), שגם בהם יש מספר גדול של שבילי הליכה (מפות תמצאו בכל חנויות הספרים הגדולות והן עולות 4 יורו למפה). ישנה כמובן, כמיטב המסורת הישראלית, אפשרות לשכור רכב מפירנצה ולנסוע ברחבי המחוז, להתארח בוילות מבודדות על ראש גבעה או בתחתיתו של עמק, ולשבור את הראש איפה לחנות בכניסה לערים, שברובן הכניסה לרכב אסורה. כך או כך, או כך, הקסם של טוסקנה וודאי יישבה אתכם, בדיוק כפי ששבה אותנו.

לתחילת הכתבה

נוסעים לונציה

בסוף השבוע שכרנו רכב ונסענו צפונה. במקום לנסוע באוטוסטרדות בחרנו לנסוע בכבישים יותר צדדיים ולהנות מהנופים המגוונים. בדרך לונציה הספקנו לעבור באינסוף פיתולים ועיקולים בהרי האפניניים, לעבור במעבר הרים (זו הרגשה מוזרה, אתה עולה כברת דרך ארוכה במעלה הר עד שלפתע אתה מגיע לשיא גובה, חוצה את קו פרשת המים ומתחיל לרדת מעברו האחר, כאילו בעולם שונה לגמרי) ולקנא בבעלי הבים המבודדים האפורים, המשובצים אחד פה אחד שם על ההרים הטרשיים. המשכנו לאורך קו החוף דרך אזור הדלתה של נהר הפו, החוצה את איטליה ממערב למזרח. אחרי ארבע וחצי (!) שעות נהיגה רצופה הגענו לבסוף לפוזינה (Fusina), שם השארנו את הרכב בחניון ולקחנו מעבורת (9 יורו לכרטיס הלוך חזור) לונציה. זו העיר היחידה בעולם שמובן מאליו שלא ניתן להכנס אליה במכונית. חבל שבתל אביב לא מאמצים את השיטה הזו...

 לפני ונציה, שווה להגיד מילה על פוזינה. מניסיון אישי, רוב הנוסעים לונציה יזמינו מלון בעיר הסמוכה מסטרה (Mestre) או אפילו בפדובה (Padova) בגלל מחירי המלונות הגבוהים בונציה עצמה. אלטרנטיבה אחת שמצאנו היא אתר הקמפינג של פוזינה. זהו אתר קמפינג מצוייד היטב ויש בו כל מה שדרוש כדי להעביר בנוחות את הלילה. אפשר לשכור בקתה קטנה זוגית (13 יורו לאדם) או סתם להכנס עם הרכב ולפתוח אוהל על הדשא, בדומה לכנרת (14 יורו כניסה לרכב + 7 יורו לכל אדם ללילה). בסך הכל זה זול הרבה יותר ממלון במסטרה + התשלום לחניון המכוניות בפיאצלה רומא ממש בכניסה לונציה, וזו עוד אפשרות נוחה ונעימה לא פחות. אנחנו פגשנו כאן כמות מפתיעה ממש של מטיילים ומטיילות צעירים מכל העולם שחגגו בפאב-דיסקוטק הקטן אל תוך הלילה.

 הוואפורטו (כך נקרא האוטובוס-סירה שלהם) לקח אותנו בהפלגה נעימה אל ליבה של העיר, בזמן שהשמש החלה לשקוע במערב. זו הרגשה מיוחדת להגיע אל העיר הזו, אל הפלא החי הזה, בשעת בין ערביים כזו, כשאלומות אור אחרונות נופלות ברכות על הארמונות הרחוקים המוקפים בעננים צבועי כתום וורוד. מכל המקומות היפים באיטליה שכבר יצא לנו לבקר בהם, בין אם בדואומו בפירנצה או באנדרטה לזכר ויטוריו אימנואלה ה-II ברומא (זו הגדולה עם הסוסים המשקיפים על השדרה), נדמה שרק בכיכר סן מרקו בונציה (Piazza San Marco) היופי שאתה מוקף בו, הוא כה אמיתי ונמצא בכל פינה. באכסדרות העמודים המקיפות את הכיכר, בעמודי השיש של בזיליקת סן מרקו, בפסיפסי הזהב שכנראה בכל פעם שנגיע לכאן נעמוד מחדש ונביט, שקטים, ביופי הזה ונתפעל בשנית.

 ואחרי שהסתערנו במצלמותינו על התעלות, הגדולות והקטנות, על הגשרים, הגונדולות והגונדוליירים, חנויות המסיכות והזכוכית, כבר ירד לגמרי החושך על העיר, וטיפסנו על גשר הריאלטו (Rialto) להשקיף על התעלה הגדולה (Canale Grande) העוברת כמו חוט שדרה במרכז העיר. (אפשר להפליג בוואפורטו מס` 1 לאורך התעלה הגדולה ולהשקיף בכיף על הארמונות והגשרים.

 התענוג עולה 5.5 יורו לכיוון אחד ו-7 יורו הלוך חזור). הבטנו במים, באורות הנוצצים ופתאום שמנו לב, כמעט בבהלה, שכבר מאוחר ממש ועוד צריך להספיק ולחזור למעבורת חזרה לפוזינה, שלא ניתקע כאן בעיר. רצנו מהר חזרה, מאבדים את הדרך ומוצאים אותה שוב לסירוגין, חולפים בדרך על פני כיכרות ובארות ומזרקות ונגני אקורדיאון החוזרים "ממשמרת הערב" בכתפיים שמוטות. כמעט בלי אוויר הגענו עד לתחנת המעבורת שלנו, רק בשביל לראות אותה חולפת על פנינו, משאירה אותנו לבד על המזח. התיישבנו על ספסל שניצב בודד מול הים, הסדרנו את נשימתנו לאט. מזל שזו לא היתה המעבורת האחרונה להלילה. למחרת שטנו שוב לעיר, ואחרי שעה קלה, לקחנו וואפורטו לכיוון האיים מוראנו ובוראנו (Murano, Burano - מעבורת מס` LN סמוך לכיכר סן מרקו, מגיעה גם לאי לידו - Lido.

הפלגה לבוראנו וחזרה עולה 6 יורו לאדם ונמשכת כשעה לכל כיוון). מוראנו אמנם גדול יותר ומפורסם בזכוכית הנהדרת שלו, אבל בוראנו הקטן הוא לא פחות מדהים. אי דייגים קטנטן, גם בו תעלות וגשרונים ממש כמו בונציה, אלא שכאן כל הבתים צבעוניים כל כך, כל אחד צבוע בצבע עז אחר כאילו רק היום נצבע, והכביסה כמו תלוייה בנצחיות על החבלים ומתנדנדת ברוח. ממש גן עדן מואר וצבעוני למי שאוהב לצלם, במיוחד אחרי ונציה האפלולית והעמוסה מדי. מי שאוהב תחרה (וזה לא ממש אף אחד מאיתנו) יחגוג כאן במיוחד שכן בוראנו ידוע בתחרה המשובחת המיוצרת במקום. בקיצור, בוראנו הקטן מומלץ במיוחד ושווה את זמן ההפלגה. למי שיש זמן זה ממש בונוס בנוסף לונציה.

מאוחר יותר נפרדנו מן העיר הרומנטית ונסענו עוד צפונה, הערב כבר החל לרדת, לעבר ההרים. כביש מס` 51SS שנוסע מכיוון Treviso לבלונו (Belluno), עובר מתחת לאוטוסטרדה ומציע נוף מדהים של הגשרים הענקיים של האוטוסטרדה ממעל, מונומנטים אדירים מעשי ידי אדם המשתלבים עם ההרים הפראיים והעמקים המשתפכים. לעצור ולצלם!! (או לפחות להתפעל...). רצינו להגיע לכיוון בלונו ולהעביר שם את הלילה, אך החשיכה ירדה עלינו מוקדם משציפינו, למרגלות הרי הדולומיטים, ולכן ברגע שצדה עינינו אגמון קטן בצד הדרך מיד סטינו מהכביש והחנינו את הרכב מול בית קטן שעמד ממש על קצה האגם. רק אנחנו והדיירים הנסתרים של הבית ההוא, שקט גדול, ורוח קרירה של ערב שיורדת מן ההרים ומרחפת מעל פני המים. התכוננו לישון, מחפשים מוסיקה שקטה ברדיו, אי שם במרחק רכבת חולפת, ופתאום מן החשיכה הגיח קרוואן גדול, ירך מן הכביש ונעמד לידנו. כמה מוזר לראות באמצע שום מקום עוד זוג מטיילים שעושה את אותם דברים משונים שאנחנו עושים. רק שלהם היה קרוואן גדול ונוח ולנו רק אופל קורסה קטנה. אבל עם נופים משגעים שכאלה ואחד עם השניה, אנחנו לא צריכים יותר כלום.

 למחרת, מוקדם בבוקר, ממשיכים לנסוע צפונה, אל ההרים, עת הכביש מתחיל לטפס מעלה כך מתחילות המעלות לצנוח. הכביש מתפתל ועובר בתחילה למרגלות ההרים ואחר כך על מדרונותיהם, מגלה כפרים קטנטנים התלויים על המדרונות, בין העצים וכרי הדשא, בתים קטנים אשר עשן עולה מארובותיהם, וכפרים שלווים מנומנמים על קו הרכס. יום ראשון, הזקנים חוזרים מבתי התפילה באיטיות, חלקם יושבים בפתח הבית ומשקיפים על העמק. כמה שקט ורגוע, כאילו אין צרות בעולם. חבל הארץ הזה הוא באמת משגע ולא מפסיק להזכיר לנירית את "צלילי המוזיקה" עד שהיא מתחילה לשיר בקולי קולות... לא, האמת שלא, כי ברגע שהתחלנו לטפס עוד מעלה לכיוון מעבר ההרים Passo di Valles (שנמצא בגובה של כ- 2000 מ`...) הטמפרטורה כבר היתה נמוכה ממש, לשמש לא היה זכר והנה גשם שוטף החל מכה באופל קורסה הקטנה. כמה מטרים גבוה יותר ניתך עלינו גם ברד ומד החום באוטו הורה 5 מעלות. ואנחנו הרהרנו, כמה תמימים היינו בפירנצה כשחשבנו לעצמנו: בשביל מה לקחת בגדים ארוכים, הרי קיץ עכשיו... קיץ או לא קיץ, זו בהחלט היתה נהיגת חורף, והדבר המעניין הוא, שלא משנה כמה קר היה וכמה חזק היה הגשם, בכל זאת יכולנו לראות מטיילים מחנים את הרכב בצידי הכביש, עוטים שכמיות וכובעי גשם ויוצאים לטיולים רגליים בתוך היער או לכיוון הפסגות, וזה בהחלט מרשים, אם כי נראה מהצד כמשהו ממש טפשי לעשות. (גם כאן אינספור שבילים ומסלולי הליכה. מפות, כאמור, ניתן להשיג בחנויות הספרים ומידע על השבילים ישנו במדריך Walking In Italy של הלונלי פלנט, וזה רק אחד מני רבים...).

לתחילת הכתבה

מחוז טרנטו

המשכנו להתקדם, עוזבים את מחוז ונטו (Veneto) ונכנסים למחוז טרנטו - אלטו אדיג`ה (Trento - Alto Adige) הצפוני, אשר נמצא ממש לקראת גבולה הצפוני של איטליה עם אוסטריה. ואכן, ההשפעה האוסטרית-גרמנית באזור הזה ניכרת לעין מאוד (גם בגלל שבעבר חלק זה היה בשליטת האוסטרים ועבר לידי איטליה בשלב מאוחר יחסית). כל שלט וכל שם של כפר כתוב באיטלקית ובגרמנית, המון מכוניות נושאות לוחיות זיהוי גרמניות, ובכלל, כשעצרנו בפונדק דרכים מקומי על אם הדרך, ישבנו בצד לא מעט גרמנים (כולם במכנסי טיפוס קצרים כמובן) שנהנו עד מאוד מהנקניקיות והבירה שלהם.

 אחרי ארוחה הגונה (הם יודעים לאכול בשר הגרמנים...) המשכנו מערבה, חולפים על פני העיירה הקטנה מצו-לומברדו (Mezzolombardo) והמשכנו לכיוון מולבנו (Molveno). העיירה הציורית הזו שוכנת לגדות אגם מולבנו היפהפה (Lago di Molveno) ולמרגלות דולומיטי די ברנטה (Dolomiti di Brenta), אחד מרכסי הרי הדולומיטים.

ממש בכניסה אליה החנינו את הרכב ועלינו על הרכבל שעלה מעלה אל קו הרכס (הרכבל נמצא ברחוב Via Belvadere, נסיעה עד הפיסגה עולה 5.2 יורו לכיוון אחד, 7.2 הלוך ושוב. ישנה גם תחנת ביניים). רכבל קטן, כמו זה בחרמון רק בעמידה, נתן לנו נוף מדהים על ההרים הסוקרים על האגם והעיירה הקטנטנה בצידו. למעלה ליד בקתת ההרים (Rifugi) ישבו כמה מטיילים, תרמיליהם הגדולים לצידם, ונחו מהעלייה שזה עתה טיפסו מלמטה אל הפיסגה (1,500 מ`).

אנחנו (עצלנים) עשינו את הדרך רק בכיוון ההפוך, למטה. שעה וקצת של ירידה בשביל נוח למדי ומסומן בתוך היער, כשמדי פעם האגם מציץ מבין העצים. מאוד נעים ומאוד שונה מהנופים שרואים בארץ. השביל מתאים מאוד לפיקניק בחיק הטבע ומדי פעם תוכלו לרחם על המטיילים שתפגשו הולכים בכיוון ההפוך. המסלול מטה ברגל מהנה ועדיף על פני ירידה סתם ברכבל חזרה.

 משם כבר התחלנו להדרים חזרה. נסענו לכיוון אגם גרדה (Lago di Garda) בכביש מס` 43SS היורד דרומה ממולבנו לכיוון Riva di Garda. הכביש משלב נופים בחוויית נהיגה בפיתולים ועיקולים דרך מנהרות החצובות בסלע ההר. אדיר! יורדים בהדרגה מן ההרים ומפשירים לאט בזמן שהטמפרטורות עולות שוב אט אט. עשינו פיקניק קטן על אחד מחופי האגם שעמוסים בקיץ בצורה היסטרית. וכמו כולם נתקענו בפקק בלי סוף בדרך לוורונה (Verona), ממש כמו כביש החוף מנתניה להרצליה בשבת בערב...

ושוב חוזרים אל המישורים, אל הערים המתועשות והרחובות המנומנמים. מדהים עד כמה יש לאיטלקים ובכמות נדיבה מכל דבר. הנופים של טוסקנה וגם אלה של הדולומיטים, או האלפים או האפניניים, גם אגמים מקסימים וגם גימיקים לא רעים כמו ונציה ופיזה. זה בהחלט מעורר קינאה לא קטנה, בעיקר בקרב אנשים הבאים ממדינה כל כך קטנה וצפופה כמו שלנו.

 השבוע חלף, ואיתו גם הטיולים הקצרים, ורק עוד שבוע אחרון נותר לנו כאן בעיר, בסופו נטייל גם באזור צינקווה טרה (Cinque Terre), אם ירצה השם, ואחר כך נעלה על סיפונה של La Superba, האוניה שתיקח אותנו מג`נובה לברצלונה, ספרד. וזה, כך נדמה, כבר ממש מעבר לפינה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לאיטליה

כתבות מומלצות עבורך על איטליה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם