העולם מטורונטו וקרוסלה מזדמנת
אנחנו בביתם של דפנה ומתיו, זוג שפגשנו לפני הרבה שנים בנפאל. הם יהודים בני גילנו הגרים בטורונטו, עם שתי בנות מתוקות - יונה ואיילה. אתמול היה יום ראשון והם ניסו נואשות לברר עבורי היכן יש בטורונטו עוגת קרם שניט ראויה. דפנה ואני יצאנו לחפש BAKERY עם האוטו ובדרך היא עצרה לשאול את השכנים בעניין הקרם שניט. הם הסתכלו עליה בחשדנות כאילו שהיא מנסה להתחמק מהכנסיה או משהו כזה. לא מצאנו, ודפנה אמרה שמחר, יום שני, נוכל למצוא עוגת נפוליאון מעולה באזור הדיפלומטי. יש שם איטלקיה אחת שיודעת את המתכון. מתיו שאל מה אני עושה עניין מעוגה, וסיפרתי לו שבילדותי בהוד השרון אדון ווילהלם ז"ל היה מכין נפוליאון לפי מתכון אוסטרי סודי, ומאז נפטר לפני שנים רבות אין בנמצא כזאת. מתיו שאל אם זה לא מוגזם לחפש עוגה ווינאית באמריקה ואז הסברתי לו שאחפש אותה בכל מקום שאליו אגיע, ושזו בעצם מטרת הטיול שלנו.
אנחנו כמה ימים בביתם ומה שהם לא מצליחים להסביר לנו במלים אנו רואים דרך אורח החיים. קבלת שבת מסורתית, הקפדה על בשר וחלב, בית ספר יהודי, שווארמה בפיתה שני בלוקים מכאן, קצת גלותיות - הרבה נוחות, חברים יהודיים ומחשבות על ישראל. עכשיו אני מחסל את השלישית מתוך שמונה הנפוליאונים שהם קנו בבוקר. הסוג הראשון לא משהו, אבל זה שעכשיו לא רע בכלל, אם הם היו מוסיפים וניל היתה להם עוגת קרם שניט ברמה גבוהה. אנחנו אוהבים אותם. ארבעה שבועות עברו מיציאתנו את הארץ. האוקיאנוס, גאות ושפל באכדיה ובפארק פאנדי, קוצ`בוגאק עם היתושים וחוף הציפורים הנפלא שבו, אי הנסיך אדוארד, הסיינט לורן, רימוסקי המפתיעה, חיפוש הלוויתנים, מונטריאול, תאונה קטנה עם האוטו, אלף האיים, טורונטו מהבניין הגבוה בעולם, והעולם מטורונטו כפי שהוא נראה מהבית של דפנה ומתיו.
בקוצ`בוגאק (Kouchibouguac) השפל משאיר שלושים סנטימטר בערך של מים בתוך מפרץ ענק. לקחנו קאנו וחתרנו כמו נבחרת ירדן במכביה, כל אחד בזמן אחר. לאחר כמחצית השעה נמצאנו לא בים ולא ביבשה. הציפורים מתענגות על השלל שמותיר השפל, וחלקן מנצלות את הצלילות של המים לדיג מגובה נמוך. תמר מושכת את הקאנו בחבל כמו המן את מרדכי, ענבל מחליטה להיות מרדכי ומתיישבת בפנים, מדי כמה זמן צריך להחזיר אותן לידנו שלא יתרחקו. תומר מראה לגלעד ולעופר כמה תרגילים בג`ודו והם מוטחים למים שוב ושוב. אחר כך כולם נרגעים ונשכבים בין המים לאוויר, מסתכלים על הציפורים נושמים חופש ומרחב.
לפעמים גלעד ותמר תופסים קרוסלה מזדמנת בעיירה שכוחת אל שאליה נקלענו במקרה, וצוחקים ונהנים בקולות רמים. אז אתה שואל את עצמך: עד כאן הגענו והם צריכים ברזל עלוב וחלוד בכדי להיות מאושרים. אני לא מפסיק לעקוב אחר ציפור אחת. היא מרחפת שניים-שלושה מטרים מעל המים וראשה מצביע מטה עם מקור מחודד וערוך לתפיסה. לפתע היא צוללת כאבן ועולה ובפיה דג מופתע. גלעד נשכב לידי. המים חמימים משמש מלטפת. הוא מניח את הראש המתוק שלו על הגוף שלי ומביט מעלה לחפש את הציפור הבאה. אני נזכר למה הגענו עד כאן. הריחוק מאפשר לך להתמקד בדברים הפשוטים. אתה רואה הכל, את צורת הענן, את גווני האפור של הסלע, דבר אינו נסתר. גם הילדים אינם מתקבלים כמובן מאליו, הם חלק מהפלא החי שסביבך. מתקיים יחס הפוך בין הפשטות של הסובב אותנו לקרבה שבינינו. כבדרך נס החתירה בדרך חזרה מתואמת להפליא, ואנחנו חותכים את המים עד למזח העץ הארוך. אחרי שעתיים אנחנו חוזרים מוקסמים לחוף.
ארוחת צהריים קצרה במזנון שעל החוף ואז טיול אופניים בשבילי הפארק וסביב מפרצון קטן. תמר בכסא ילד מאחורי יושבת ונושפת על גבי, כך אנחנו מתקדמים מהר יותר. היום הזה משכיח את הטיול של אתמול ליער היתושים, ומסיים את הרומן שלנו עם החוף האטלנטי. באי הנסיך אדוארד היינו בקמפינג על החוף, ולאחר מכן לקחנו בקתה לשלשה ימים. בכניסה לאי גשר מעל לים באורך של שלשה עשר ק"מ!!! עבור המעבר משלמים 40$ קנדי, אך רק ביציאה מהאי. אני חושב לעצמי שכך הם מעודדים את גידול האוכלוסין באי. מצד שני בסיכום כולל יוצא יותר זול מכביש שש... לפני שהגענו לאי חשבתי שיהיה נחמד לשכור אופניים ולהקיף אותו יחד כל המשפחה איזה אחר צהריים. אחרי שעה של נסיעה בחלקו המזרחי הבנתי שהרעיון שלי לא היה מוצלח אפילו עבור המשפחה של ארמסטרונג. האי במימדים של ישראל, שטוח ברובו, הרבה חקלאות, הרבה תיירים מקומיים. אין כאן אטרקציות של הטבע, יש רק שלווה וחד גוניות מבורכת. שפל, גאות, עוד פעם שפל ושקיעה שמקפיצה את כל הקמפינג לחוף.
בבקתה גלעד פוגש מקומיים. יחד עם עופר ותומר הם מלמדים אותו פוטבול, אני סופר את הדקות עד לבכי הראשון. גלעד רגיל לכדורסל עדין ושברירי. ילד שפספס את הכדור ונתן בטעות מכה על היד, מורחק לחודשיים והוריו מוזמנים לדיון משמעתי שבו יוחלט אם הם זכאים להמשיך ולהתגורר בהוד השרון. כאן מגיע ילד קנדי בגודל של מקרר ולאחר שהוא מנער מעליו את כולם, הוא רץ עם הכדור במהירות של חילזון מירוץ לעבר קו דמיוני. מחסום השפה נפרץ וגלעד מצטרף לחבורת התלויים על המקרר. אני שואל את נעמה סובלימציה של מה המשחק הזה. היא אומרת שזו לא סובלימציה לכלום - זו אלימות לשמה.
בערב הילדים רואים סרט במחשב, משפחת סופר-על. אנחנו יושבים עם יובל ואורנית ומנסים להבין את המקור להבדלי התרבות בינינו לאמריקאים. קשה לדעת. אולי הם מבינים שסופר-על זה סרט ואנחנו עוד לא. יש שם גלידה טובה בנסיך אדוארד- cows שם הרשת שמוכרת אותה. אנחנו עוזבים את האי אחרי כמה ימים ומסכמים: שקיעה אחת, חופים פרטיים, גלידה מצוינת, מוזיאון השיאים המופרעים, בכי פוטבול אחד והרבה שלווה.
כמה מילים של נעמה על אלף האיים
אני מתיישבת לכתוב על היום הכי יפה בשנה, מחפשת סיפור, מחפשת פואנטה, אין... ועדיין זה כנראה היום הכי יפה בשנה - כך סיפרו לנו המקומיים - "זה זמן רב שלא זכינו לשמש כזו". ואכן יום שמש אביבי, מהימים שהצבעים נראים ממש מתוך סרט, יום שכל מה שבא לך זה לעצור ולנשום - להיות! ביום כזה אני מבינה למה החלטתי לצאת לטיול של שנה. כשהשמש איתנו הכל מקבל משמעות - ככה זה בטיול, הדבר היחיד שחשוב הוא מזג האויר וכל מה שנעשה ביום כזה יהיה הדבר הכי נפלא שעשינו.
אז החלטנו לשכור סירה ולשוטט בין אינספור האיים שפזורים להם בנהר הסיינט לוריין. העולם עומד מלכת ואנחנו חלק מכל זה - עוברים בין אי לאי, חלקם נשארים רחוקים - לעולם יישארו כמו תמונה, ואחרים שנזכור מקרוב. ישנם כמה איים שבהם החלטנו לגעת - ירדנו לכבוש אי קטן - 5 דקות מהסירה ועד לפסגה. האי הזה הוא רק שלנו, הבוץ, הריח והציפור שהפרענו את שלוותה. לשעה קלה היה לנו אי משלנו בעולם - תחושה נעימה וחדשה. יש כאן הרבה איים שבאמת שייכים לאנשים - איים של בית אחד - מדהים!
עצרנו באי אחר - ארוחת צהריים והשתכשכות במי הנהר, עוד כמה סירות עגנו לידינו, התמסרנו לשמש, למים ולרוח הקלה ששיחקה בעלים. שיחה עם זוג קנדי נחמד שמבלה כאן בדיוק כל שנה, שבוע בשנה, הם לוקחים חופש מהעבודה ובאים ממונטריאול לכאן, הם אפילו לא ביקרו מעולם באי של הנסיך אדוארד- "למה להרחיק כל כך כשיש להם כאן את כל היופי שבעולם?" - ואני חושבת לעצמי - כמה היה לנו קשה לוותר על חלקים מהגלובוס והם את המדינה שלהם אפילו לא מכירים... אכן יש בעולם כל מיני אנשים.
