מצב רוח רעוע
בין שלל היתרונות בעבודה כדיילת אויר (שהיות בחו"ל, חיים לא שגרתיים וכיוצא באלה) יש גם לא מעט חסרונות. אחד מהם, השנוא על רבים מאתנו, הוא ה"סטנד ביי". פעם בחודש - בממוצע - אנו משובצים ליום של סטנד ביי, שזה אומר, כוננות מיידית של 24 שעות ביממה להקפצה לטיסה. וזה אומר שאנו צריכים להיות זמינים בסלולרי ומוכנים תוך שעה עם מדים ומזוודה במידה ויזדקקו לנו. הטיסה לטורונטו הייתה הקפצה מסטנד ביי, ומכיוון שנפלה על החג השני של פסח הייתה ארוכה מהרגיל: 9 ימים. ככה, בהינף שפורפרת, שינו לי ולחבר שלי שבוע וחצי מהחיים (תגובתו הנואשת: "אין משהו יותר ארוך?").
עליתי על מדים ואיפור באדישות שהפתיעה גם אותי. כדי להשלים את רוע הגזרה, שיבצו אותי לעבודה במטבח המטוס, שהיא קשה יותר מכל הבחינות, אולי כדי שלא יהיה לי פנאי לשקוע ברחמים עצמיים. הטיסה עברה בשלום, כולם ריחמו עליי ושיבחו אותי על הקלות בה קיבלתי את דין ההקפצה, ואני פשוט קוראת לזה אפטיות. הגענו למלון בטורונטו, מינוס 7 שעות מישראל, והלכתי לישון מבלי לחשוב מה הולך לקרות בשבוע וחצי הבאים. התעוררתי אחר הצהרים ויצאתי להסתובב לבד בעיר שהתעוררה מתרדמת החורף שלה. לידיעתכם, יש הבדל תהומי בין טורונטו בחורף ובקיץ. בחורף הטמפרטורה יורדת הרבה מתחת לאפס והקור בלתי נסבל. תושבי העיר מסתובבים ככל האפשר מתחת לאדמה במעברים תת קרקעיים וברכבת התחתית. האמידים מביניהם נוסעים לעשות סקי או להתחרדן באיי הבהמה וההומלסים, רובם צעירים, בוודאי מחליטים שזה זמן מצוין לחזור הביתה.
בקיץ זו אופרה אחרת לגמרי: כולם יוצאים לרחובות ומסניפים את השמש. מדלגים מפסטיבל אוכל לפסטיבל מוסיקה וקופצים מיריד ליריד. בתי הקפה והפאבים פותחים את המרפסות הגולשות לרחוב. שבת בצהרים במרפסת של פאב טיפוסי: אין שולחן פנוי, הכל מלא בקנדים עולצים, אוחזים בידם כוס בירה. מעבר לכך, האטרקציות המקיפות את העיר זמינות ומהנות יותר: מפלי הניאגרה, דרך היין, (נסיעה בדרך ציורית ועצירה ביקבים לטעימת יין) פארק רכבות ההרים wonderland ועוד. אז כפי שאתם מבינים, לא חייבים לסבול בטורונטו, אפשר אפילו להנות מאוד. הבעיה היתה שמסיבות שונות (שתי דיילות הביאו בן זוג, אחת נסעה לבקר את אחותה בוונקובר ועם עוד שתיים לא כל כך התחברתי) לא הסתובבתי עם הצוות שלי מהטיסה ועד כמה שאני נהנית בחברת עצמי, לא ראיתי איך אני מעבירה ככה שבוע וחצי.
בתור התחלה, סרתי לאחד מדוכני הנקניקיות וקניתי לעצמי veggie dog, נקניקייה צמחונית בלחמנייה (חמץ, פסח, זוכרים?), טעימה פי אלף מכל הטבעולים שבעולם, עד כדי כך שספקנים למיניהם מתקשים להאמין שלא מדובר בבשר. אחר כך הלכתי לסופרמרקט Dominion (זוהי רשת) תפסתי עגלה ומילאתי בממתקים קנדיים. בדרך חזרה עברתי ליד אחד הקולג`ים בעיר, במראה שמזכיר יותר את תיכון דגראסי, גירסת הקולג` (חוץ מג`ואי ג`רמיה כמובן, הוא קול מדי בשביל כל החנונים האלה). ואגב דגראסי, חברים קנדיים סיפרו לי שחידשו את הסדרה ומשתתפים בה כמה מהסדרה המקורית (ואגב ג`ואי ג`רמיה, שמעתי שהוא מקריח).
כדי להמשיך ולהתנחם הלכתי לי להסתובב ברחוב קווין Queen st, הרחוב האהוב עלי ביותר בעולם כולו. זהו ה"שינקין" של טורונטו, אבל אם בשינקין מסתובבים בג`ינס וטי שירט, בקווין מסתובבים עם שיער סגול/ירוק/כחול, פירסינג בכל מקום אפשרי ופה ושם גם כמה קעקועים נחמדים. חוץ מזה, כל בן אדם שני ברחוב מתלבש איך שבראש שלו, בסגנון אקלקטי שקצת מזכיר את הטירוף הצבעוני ששזפה עינינו בספר אופנת הרחוב היפנית "פרוטס". מעבר לנוף האנושי המלבב, הבנייה ברחוב נמוכה, ולאורכו זרועים פאבים ובתי קפה מגניבים, חנויות בגדים, כולל כמה ייחודיות ללבוש גותי, חנויות נעליים, פיצ`פקעס ועוד.
אחרי שספגתי די והותר נון קונפורמיזם בקווין חזרתי לחדר ובערב קיבלתי טלפון מחברתי מיה, דיילת השייכת לצוות אחר השוהה בטורונטו. נפגשנו לארוחת לילה ומרגע זה ואילך תמה בדידותי בעיר, יכולתי להתחיל לתכנן פעילויות שעושים בצוותא (לצאת למועדון, מסעדה, סרט וכו`). והשהיה כבר נראתה אחרת לגמרי. למחרת בבוקר זרחה השמש מעל טורונטו ומעלי. מיה, עמית ואני היינו מוכנות ומזומנות לסיור אורבני ברחובותיה (זו הפעם הראשונה שלה בעיר). היתה רק בעיה קטנה: נפלנו על "יום שישי הטוב" שלפני הפסחא ולכן כל החנויות היו סגורות, זה טוב זה? אולי לחשבון הבנק. אז הלכנו לסרט "ג`רזי גירל" שהתגלה כאחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה. הפרט המקורי היחיד היה הסדרן בקולנוע שקישט את ציפורניו בלק כחול וקיבל ממני מחמאות.
סופשבוע פרוע
טורונטו ידועה בחיי הלילה שלה, בייחוד בחודשי הקיץ. וכך, לקראת הלילה התגבש לו גוש של דיילים ודיילות, מיה ואני בתוכם, ויצא במטרה לבלות עד אור הבוקר, כך לפחות חשב הגוש. לאחר נדודים בין כמה מועדונים בינוניים, הגיע ל"קרוקודייל רוק", אף הוא לא שווה במיוחד, אך מלא בחוגגים, ושם נשאר עד שעת הסגירה, 2:00 כמדומני. אל דאגה, הלילות הבאים ייראו טוב יותר. ביום שבת בצהרים הסתובבנו ב Kensington Market, ברחוב קנסינגטון. זהו רחוב קטן והיפי שלא מתעורר לפני 11:00- 12:00 ובו בתים צבעוניים וחנויות יד שניה. מי שיש לו סבלנות יכול למצוא שם בגדים מגניבים. לי עצמי יש לפחות חמישה פרטי לבוש שרכשתי בימים סובלניים יותר. בהמשך הרחוב יש שתי חנויות של גבינות, בכניסה נתקלים בגל צחנה קל אך עד מהרה מתרגלים. התחביב שלי בכל שהיה בעיר הוא לסור לשתי החנויות ולטעום מהגבינות השונות, כפי שתראו בתמונה.
מוצ"ש מגיע במהרה ושוב צריך לצאת לבלות. הלילה בחרנו באתר תיירותי של ממש: המועדון "בבילון" אשר מככב בסדרה "הכי גאים שיש". במציאות שמו FLY והוא אכן מועדון של גייז, לפחות במוצ"ש. בניגוד לגייז בניו יורק, שתופסים תחת עלינו - הבנות - אלה בטורונטו קיבלו אותנו במאור פנים והתעניינו כל הזמן אם מיה ואני נהנות. פניות נבחרות אלינו: "אתן פשוט מלאכיות", "כל כך נחמד שאתן כאן" הציפו אותנו אושר רב, כמו גם העובדה שהאגו שלנו לא שיחק שום תפקיד, ורק המוסיקה (האוס) קצת ביעסה. למחרת חגגנו, גוש הדיילים מלפני יומיים, את היותנו בניכר בחג הפסח במסעדה איטלקית בשם Alice Fazoolis וזללנו חמץ לרוב.
את הקלוריות שרפנו בלילה במועדון בשם Fluid. במועדון שתי רחבות ריקודים והמוסיקה משתנה לפי היום בשבוע. הפלוייד הוא ללא ספק המועדון האולטימטיבי וזאת מסיבות רבות: כמעט בכל ערב יש מסיבה טובה, אין סלקציה ויש אנשים יפים, (בתל-אביב, למשל, קורה שאנשים יפים מעדיפים להדיר רגליהם ממקומות ללא סלקציה). מחיר הכניסה סביר ביותר: נע סביב 10$ קנדי- כ 8$ אמריקאי (1 דולר אמריקאי= כ 1.25 דולר קנדי, נכון ליוני 2004). אם המוסיקה ברחבה הראשונה לא מוצאת חן בעיניכם, אפשר לעבור לרחבה השנייה, ואם גם שם לא, לא נורא, היא ממילא מעורבת ומשתנה כל הזמן, וסיבה אחרונה וחביבה היא שבפלוייד עובד הברמן היפה ביותר בעולם. פעם אחת אפילו דיברתי אתו, כששאלתי: "אפשר לקבל כוס מים?" והוא ענה: "כן". אם בכל זאת המועדון לא מצא חן בעיניכם, רחוב ריצ`מונד מלא במועדונים אחרים.
למחרת בבוקר טסנו ללוס אנג`לס (רוב הטיסות לטורונטו כוללות גם טיסה ללוס אנג`לס וחזור) ובשל החג זכינו לשהות בה יממה שלמה במקום לחזור מיד לטורונטו. הספקנו לבלות חצי יום ב universal studios (חמישים דולר לכרטיס) ועוד כמה שעות ב rodeo drive. היה כיף, אבל לא ניכנס לפרטים כי עם כל הכבוד ל LA, הפעם טורונטו היא הכוכבת.
שופינג רגוע
היום האחרון בשהיה היה רגוע, הסתובבנו בקניון הענק Eaton Center (מקום הבילוי היחיד של הדיילים בימי החורף) פינקתי את עצמי בשני שפתונים של "מק", חברת קוסמטיקה קנדית מעולה, חביבת הדיילות. "מק" אינה מייבאת את מוצריה לארץ, אז בהיותכן בארה"ב/קנדה נצלו את ההזדמנות ובקרנו בסניפיה (יש ב"מייסיז" ניו יורק). וקניתי לי עגילים נוצצים לטקס האוסקר, שיהיה. כמה שעות לפני הטיסה הלכנו ל"להרוג את הליידי" של האחים כהן, למזלנו, היה זה לפני שהסרט הגיע לארץ כי אם היינו קוראים את הביקורות הכסחניות של מבקרי הקולנוע הישראלים, יכול להיות שהיינו מוותרים על הסרט המדהים והמהנה הזה.
נו, אז בסופו של דבר הייתה לי שהיה מדהימה בטורונטו: אכלתי המון חמץ בפסח בלי בעיות, יצאתי לשלושה מועדונים, הסתובבתי ברחוב קווין שוב ושוב, ראיתי סרט של האחים כהן, הייתי באולפני אוניברסל בLA, קניתי מוצרים חיוניים והכי חשוב, את כל השהיה ביליתי עם צוות מדהים: מיה, עמית, אסי, איריס, אלון, טל, דנה (ורפי). לולא הם, לא הייתי נהנית ככה בטורונטו, מה שמוכיח שהחברה חשובה לפחות כמו המקום. יש לציין מאז החג השני של פסח ועד היום, הספקתי לבקר בטורונטו פעמים נוספות. ולסיום- מה מביאים מתנה מקנדה? מזכרות שקשורות למייפל: סירופ, עוגיות וכיוצא בזה. הלילה אני טסה שוב לטרונטו, בתקווה שיהיה צוות טוב.
