אתר הסקי
ואל גרדנה, דולומיטים, איטליה. העיירה סלווה. הגעה ממינכן באוטובוס. האוטובוס יוצא כל יום שבת מסלווה בשעה 6:30, מגיע לטרמינל במינכן בסביבות 11:00, ומחכה שם עד 13:00 למגיעים (רצוי ליצור קשר קודם עם החברה, כדי לוודא שהנהג יחכה, לקבל את הטלפון הנייד שלו וכו`. מחיר: 78 יורו הלוך חזור). נסיעה של כ-4.5 שעות, כולל הפסקת קפה קצרה. בהלוך- קצת יותר בגלל הפקקים בדרך לאתרים.
על סלווה עצמה כבר הכבירו מילים בפורום, ובצדק. עיירה אוסטרו-איטלקית מקסימה ופסטורלית. חנויות, מסעדות, בארים, שלושה בתי ספר (אנחנו לקחנו ב-ski factory, עם מדריך מצוין בשם תומס), וכמובן- מעליות סקי. לאוהבי הז`אנר האיטלקי כדאי לזכור שהדולומיטים שייכים לאיטליה מבחינה מדינית, אבל מנטלית גם שמונים וחמש שנות "סיפוח" לא עוזרות, והמקום מרגיש איפשהו בין אוסטריה לאיטליה. האווירה עליזה ושמחה, אבל דרום איטליה זה לא.
איפה לבקר? הפאב של לוסיל קלר (Lusil Kelleer) הומה אדם ואלכוהול, מוסיקת יורוטראש, ריקודים וכדומה. יש גם פאב אירי סולידי יותר על הרחוב הראשי. ארוחות ערב אכלנו במלון ("סטלה"), וקפה משובח מקבלים בכל מקום. סמוכות לסלווה גם העיירות אורטיזי וסנט קריסטינה. לא היה לי הכבוד, אבל החבר`ה שגלשו אליהן חזרו עם רשמים חיוביים, בעיקר מאורטיזי.
מסלולי הסקי
איזור ואל גרדנה מציע מסלולים ארוכים מאוד, ובעיקר- רחבים מאוד. חלקים נרחבים מהמסלולים מסומנים אמנם כאדומים, אבל לא תמיד בצדק. ראשית, השיפועים אינם דרמטיים, וגולש בשנה שניה-שלישית יכול לעשות אותם, לכל היותר עם קצת יותר מאמץ ותמרונים לא אלגנטיים. שנית, הרוחב העצום של המסלולים מקל מאוד על הירידה גם במסלול תלול יחסית. תופרים מימין לשמאל, ותוך שתיים-שלוש פניות אתה כבר למטה.
איכות השלג: זה כבר עניין של מזל. לנו היה. בשבוע שקדם לבואנו השתוללה סופה רצינית, ובאמצע השבוע זכינו למטח קליל של שלג באחד הלילות. למרות זאת, ככל שנקפו הימים, ניתן היה להרגיש כיצד מצטברת שכבת קרח על המסלולים לקראת שעות אחר הצהריים. השמש של הצהריים ממיסה את השלג, והקור מקפיא אותו. תומס, המדריך שלנו, ידע לספר שבאוסטריה בדרך כלל יורד יותר שלג, אבל בגלל שבואל גרדנה אין סופות גדולות, שמעיפות את השלג מהמסלולים, בדרך כלל תנאי הגלישה באתר טובים מאוד. מצד שני, לא ציפיתי ממנו לשלוח אותי לאוסטריה בשנה הבאה... איך שלא יהיה, כמות תותחי השלג עצומה. כמעט על כל מסלול רואים אותם מחכים בקוצר רוח ללילה.
מבחינת רמות הגלישה, מתחילים שבמתחילים יתקשו למצוא ריבוי מסלולים כחולים בהישג יד, אם כי אוטובוס אחד לפלאן-דה-גרבלה יסדר להם את העסק. גם מתחם בית הספר בואכה סלווה מציע מספר מסלולים כחולים קצרים ועוד שנים-שלושה אדומים בהירים מאוד. אני מניח שחובבי השחורים עשויים להתאכזב. מרבית האתר צבוע אדום, כך שהגולש הסביר והסביר יותר יוכלו ככל הנראה למצוא את מבוקשם. בנוסף, הנופים הדרמטיים של הדולומיטים מדהימים, והופכים את הגלישה לחוויה של ממש. לגבי סנובורדים, שמחתי לגלות שמספרם באתר מועט ביותר. אין לי שום דבר נגד אחינו הסנובורדיסטים, אבל בכל זאת, אני חש בטוח יותר על המסלול כשהם אינם בנמצא. מה רע בסן-אנטון?
אפרה סקי
אז ככה. גרנו בסלווה, מלון "סטלה", ממש בצ`נטרו של הצ`נטרו. ממול, פאב Lusil Keller המיתולוגי. מאות גרמנים דחוסים לתוך חלל לא גדול, אפוף עשן, אלכוהול ומוסיקת ריקודים שנעצרה לה אי-שם בשנות השמונים. הלהיט האלכוהולי מגיע בדמות כוס של שני ליטר בירה, ממנה יוצאים שלושה צינורות שקופים לא דקים (כמו של מזגני אוויר), כאשר מצידו השני של כל קש מחובר בחור גרמני צעיר, עדיין לבוש בחליפת הסקי. לספירת איין-צווי-דריי גומעים שלושת החברים את שני הליטר בקשית, ושניות ספורות לאחר מכן מגיעה אירנה המלצרית עם כוס חדשה. אגב, רבים מנותני השירותים במקום הם פליטים ומהגרים מאנדורה, מדינות הבלקן ועוד. המקום משרת נאמנה את בני כל הגילאים, צעירים בני 20 ו"קשישים" בני שישים ויותר. הבריטים בקבוצת הלימוד שלי, סנובים שכמותם, העדיפו את הפאב האירי, והסבירו לי שהם לא כל כך מתחברים לאירופאים, ולהבדיל- גם לא לאמריקאים.
ארוחות ערב אכלנו במלון וגם זה עניין שנמשך למעלה משעה, ככה שבתשע בערב אפשר עוד לשבת שעה-שעתיים, כוס קפה, קשקושים, ספר למי שיש כוח, קצת אינטרנט, פיפי ולישון. יש גם מועדון ריקודים בשם דאלי, אבל המסיבות שם התחילו אחרי חצות, בשלב שבו חוץ מהנחירות של איתן שום דבר לא יכול היה להזיז אותי מהמיטה. דבר נוסף, העיירה עצמה נעימה מאוד, וטיול רגלי בין החנויות השונות עוזר גם הוא להעביר ערב או שניים בשלווה אירופאית אמיתית.
אטרקציות באתר
אין לי מושג. לא חיפשתי אופנועי שלג, מזחלות וכדומה. אה, כן, יש אופניים שאפשר לשכור. במקום גלגלים יש זוג מגלשים. לא יצא לי לראות יותר מדי אנשים מנסים את מזלם עם הדבר הזה. אני התמקדתי בשיפור הפראלל. סאונה היתה לנו במלון, וספא ראיתי במרכז העיירה, אבל לא טרחתי לבדוק. אם המחירים שם תואמים למחירי החנויות (כובע צמר לילד: 30-40 יורו), ממילא עדיף להישאר עם כמה שרירים תפוסים.
האטרקציה העיקרית של הדלומיטים היא הנוף, ואת זה מקבלים כחלק מהעסק, בכמויות גדולות, כמעט מכל מקום. גם למתחילים מומלץ לתפוס גונדולה לצ`מפנוי, או אוטובוס לפלאן-דה-גרבלה או לכל פסגה אחרת, לשבת בעננים ולשתות משהו חם. אטרקציה ישראלית לסיום: קניות. אפשר לעשות בכל העיר, במחירים בלתי סבירים בעליל. את "ההכרחיים" אפשר להשיג במגוון לא קטן ובמחירים הגיוניים בסופרמרקט בתחילת הרחוב הראשי (פרמאזנו-דה-רג`אנו, פסטו דה ג`נובה, שוקולד אספרסו מדהים, וזה הכל בערך).
סקי לילה לא ראיתי. בפאב האירי היו ערבי ריקודים עם נעלי סקי. המתמידים התקשו לעמוד על הרגליים בשיעור למחרת, אבל לא נראה שמישהו מהם הרגיש שנגרם לו הפסד גדול. זהו, תם ונשלם. יופי של מקום, יופי של אתר. מומלץ בחום. תודה לאלון, לאיתן ולערן שהביאוני עד הלום. אולי בשנה הבאה...
לתחילת הכתבה
