למה דווקא כאן?

קצת פרטים טכניים: היינו שלושה, אבא שלי, גולש סקי ותיק, חבר שלי, גולש סנובורד שנה שניה ועבדכם הנאמן, גולש סקי ותיק מגיל 4. לאחר חודשיים של התלבטויות, תחקיר מקיף בעזרת פורום סקי למטייל הנהדר וניסיון למצוא שבוע ומקום שיתאים לכולם, סגרנו על הדולומיטים, בעצת הסוכן המומלץ עמי אלמוג מ``עתיד טורס``. הבעיה היתה שכבר לא נשארו הרבה מקומות לינה טובים, והתפשרנו על העיירה הלכאורה פחות ``מבוקשת``, קמפיטלו אשר בואל די פאסה, במלון ``אלסקה`` (3 כוכבים, חצי פנסיון). במנוע החיפוש בפורום ראיתי הרבה מאוד דיונים, שעליהם הוספתי את ההתלבטויות שלי, לגבי איזו עיירה עדיפה: סלבה, סנטה כריסטינה, קנאציי וכו`. אז תרשו לי להגיד לכם לאחר שהייתי שם פעם ראשונה: זה לא ממש משנה.

נכון, סלבה נראית יותר מעניינת ומפותחת מבחינת אפרה סקי, קנאציי יותר גדולה מקמפיטלו, אבל בתכל`ס ההבדלים הם לא תהומיים. בכל מקום יש פחות או יותר את אותו מבחר חנויות גבינות, בשר, יין, בתי-קפה ופאבים. כמובן שקונספט הסלה רונדה, עליו ארחיב בהמשך, מוציא מכלל משמעות את העיירה שממנה מתחילים לעשות סקי בכל בוקר, שכן מכל מקום ניתן להגיע לכל מקום וחזרה. אגב, יחסית לציפיות היינו מעט מאוכזבים מרמת האפרה סקי. אולי מזג האויר היחסית קשה בשבוע שהיינו, שכלל יותר ימים עם שלג ועננים מאשר ימים בלעדיהם, עשה את שלו, אבל בכל זאת, באחד הלילות, בשעה 8-9 בערב, מצאנו את עצמנו די בודדים ברחוב הראשי של קנאציי, מחפשים אחר מקום עם אוירה.

היה אחד כזה, מול הכנסיה, שהיה מלא בעדרים של צעירים איטלקיים ולא היה בו מקום לסיכה. זה אחד המינוסים בחופשת סקי שמספר המשתתפים בה הוא קטן (2-3): בצהריים, ברוב המסעדות תתקשו למצוא שולחן שמתאים לפחות מ8-9 סועדים. כשתמצאו שולחן פנוי, סביר להניח שתוך דקות תחלקו אותו עם עוד זוג כמוכם, איטלקים או הולנדים בדרך כלל, מה שיכול להיות נחמד למי שאוהב מפגשי תרבויות. תשכחו משולחנות זוגיים סטייל בתי הקפה התל-אביביים. האיזור מאופיין באווירה משפחתית ומותאם לכך.

 לפני המלצות ואזהרות בתחום האפרה סקי, מילה על הדרך ממינכן לדולומיטים: עלינו עבר ``סרט`` מאוד קשה בהלוך: ככל הנראה שברנו שיא גינס השלילי: 10 שעות, חוזר שנית, 10 שעות ממינכן לקמפיטלו. וזאת למה?

  • פקקים ביציאה ממינכן, שנמשכים ונמשכים כמעט עד אוסטריה.
  • באיטליה, מעט אחרי הברנר פס, פקק עמידה של 3 שעות, שבמהלכן התקדמנו להערכתי כקילומטר-שניים. בשלב הזה, כשכבר היינו כ 6-7 שעות על הכביש ועדיין נשארו לנו 100 ק``מ לנסוע, היינו בייאוש קל. ביקשנו ממנהלת המלון לשמור לנו שאריות של הארוחת ערב, כי כבר פספסנו את השעה שלה. אגב, השוטרים האיטלקים עברו בין המכוניות וחילקו שתיה חמה. ממש כמו בארץ...
  • טיפ קריטי ביותר: אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו, שלא באשמתנו: כל מי שנוסע לואל די פסה אמור לנסוע דרך ואל גרדנה. ביג מיסטייק!!! נכון שזה מה שסוכני הנסיעות ואתרי האינטרנט ממליצים, אבל זה מאריך את הנסיעה בלפחות שעתיים.

לתחילת הכתבה

על הגעה והמלון

ביום שהגענו מזג האויר לא היה משובח. לאחר הפניה לואל גרדנה וככל שמתחילים לטפס לכיוון הפאס שמפריד בין ואל גרדנה לואל די פאסה, יש יותר ויותר שלג על הכביש. האירופאים עוצרים בצד לשים שרשראות שלג, עליהן נאמר לנו שלא יהיה לנו שימוש בהן.. אחרי 8 שעות על הכביש, הדבר האחרון שרצינו זה לצאת לקור ולהרכיב שרשראות. לקחנו סיכון והמשכנו בנסיעה האיטית בדרך המפותלת והצרה לכיוון קנאציי, כשבדרך אנחנו עוברים שני זאבים שתהו לפשר מעשינו בשעות אלה...

הגענו לבסוף למלון מותשים לאחר כמעט 10 שעות על הכביש (כולל עצירה אחת בלבד של 15 דקות, עדיין בגרמניה). אכלנו ארוחת ערב בגפנו בחדר האוכל של המלון. כשסיפרנו לברונה, בעלת המלון הסימפטית, על קורותינו בכבישים, היא תפסה את ראשה בידה ואמרה שזאת טעות לנסוע דרך ואל גרדנה, וצריך היה להמשיך באוטוסטרדה עד בולזנו, ומשם לנסוע לואל די פאסה. זה מאריך מעט את אורך הנסיעה בקילומטרים, אבל מקצר מאוד בזמן. גם נהג מונית שהציל אותנו ביום גלישה שנתקענו בקורברה בסופת שלגים (פירוט בהמשך) שסיפרנו לו את סיפור הנסיעה, נתן לנו את אותה עצה.

קצת על התנאים: מלון ``אלסקה`` בקמפיטלו חביב ביותר. הארוחות, כפי שהבנתי שאופייני לאיזור, מאוד גדולות- מזנון אנטיפסטי, מנה ראשונה פסטה או מרק, מנה עיקרית בשרית ומנות אחרונות. בכל יום צריך לבחור את התפריט של ערב המחרת, מה שמצריך ידע קל באיטלקית. המקומיים כמעט ולא מדברים אנגלית, כך שטוב שיש דובר איטלקית בקבוצה (אצלנו זה היה אבא שלי). ארוחת הבוקר די סטנדרטית במונחים אירופאיים, מה שנקרא ``קונטיננטל``, בהגשה עצמית (לא לצפות למבחר של מלונות אילת) שניתן להוסיף לו חביתה ושתיה חמה ללא תוספת מחיר. החדרים טובים ונקיים והאווירה במלון ידידותית ומשפחתית. יש חדר לשמירת ציוד הסקי, לא ממש שמור, אבל אין מה לחשוש.

קמפיטלו עצמה יחסית שקטה: רחוב ראשי אחד עם מעין כיכר בה מרוכזות רוב החנויות. יש סופר לקנות מצרכים לחדר וגם מתנות זולות לבית כמו חבילת פסטה צבעונית בצורות מגניבות. מומלץ.
 באיזור הכיכר אני ממליץ על חנות קטנה לנקניקים וגבינות בקומה השניה של המרכז המסחרי: זוג מוכרים חביבים, הגבר מזכיר מעט את ג`פטו, אבא של פינוקיו. קנינו שם סלמי טעימים אותם אנו בולסים בארץ בקמצנות. יש עוד חנויות חביבות עם מזכרות, בעיקר בובות עץ וחרסינה, לא ממש מדהימות.

לתחילת הכתבה

בילויים ואפרה סקי

לגבי בילויים: כאמור, לאחר שביקרנו, בעיקר תוך כדי גלישה, גם בקנאציי, גם בסלבה וסנטה כריסטינה, המסקנה היא שרמת האפרה סקי לא ממש רועשת, אולי יותר מעניינת מצרפת ושווייץ והעיירות ציוריות ויפות, אבל הבילויים לא מאוד סוערים. המלצות לבילויים מעט שונים: בקמפיטלו באחד הלילות שהיינו, התקיימה במדרון קטן מול המלון תצוגת תכלית של מדריכי הסקי של העיירה, מעין מופע בסגנון קלאב-מד של גלישה מימי קדם ועד ימינו, ירידה עם לפידים וכן הלאה. גם בעיירה פוצה, כ 12 ק``מ מקמפיטלו, התקיימה תצוגת תכלית באחד הערבים, יותר של קפיצות סקי משוגעות. לאחר התצוגה הזאת חיפשנו פאב באיזור שעד אז לא היינו בו, והגענו לפי המלצת בגולשים בפורום, לעיירה מואנה, שהרושם הראשוני ממנה היא שהיא יוקרתית ויפה יותר מקנאציי וסלבה. ישבנו שם בפאב שאני לא זוכר את שמו, אבל היתה בו אווירה נחמדה ומודרנית, פאב בנוי מעץ עם שתי קומות, כשהתחתונה היא מעין דאנס-באר. אני רוצה להזהיר אתכם מבית-הקפה הגדול הממוקם מחוץ לרכבל בקנאציי, ``פיטר``. שירות איטי להחריד ומבולבל. ישבתי שם כשעה כשחיכיתי לשותפי לגלישה בסופו של יום מתיש.

 האפרה סקי הטוב ביותר שנתקלנו בו התגלה בשיאו דווקא בסוף היום האחרון של שבוע הסקי: כמאה מטר לפני הרכבל העליון שחוזר לקמפיטלו (בלוודר, אם אני לא טועה), ישנו מין פאב בצורת קרקס/ אקווריום, על המסלול. בחוץ היתה סופה, אנחנו כבר סיכמנו את השבוע, ואז ראינו את המקום, שבשאר ימות השבוע היה די סולידי למראה. מספר בחורות השתוללו על הבאר בריקודים פרועים, כנראה בעזרתו האדיבה של האלכוהול, היתה מוסיקה מדליקה, וכולם נראו שתויים ושמחים. אני ממליץ גם על המזנון בפיז סטור, אחת הנקודות בסלה רונדה מעט אחרי קמפיטלו בכיוון הירוק. יש שם מעין עמדה של פאב משקאות. רציתי באחד הבקרים לשתות שם מה שנראה כמיץ תפוזים וקיבלתי משקה שהוא כנראה ליקר חלמונים שהוא הספציאליטה של האיזור. היה מעניין.

לתחילת הכתבה

אתר הסקי

עד כה התרכזתי ב``מסביב``: נסיעות, לינה ואפרה-סקי. בהמשך אתמקד בלב העניין, הסיבה שלשמה התכנסנו, הסקי. כדי לא לחזור בפעם האלף על כל מה שכבר נאמר בפורום, אנסה לתת את הזוית האישית שלי וטיפים חשובים שאני חושב שלא נאמרו כאן עד היום. רק לצורך ``איפוס`` על מפת הסלה רונדה, מושג שיחזור שוב ושוב בהמשך, אזכיר שהתגוררנו בעיירה קמפיטלו, באיזור ואל די פאסה, שבמבט על מפת הסלה רונדה, ממוקמת בערך בפינה השמאלית התחתונה. אגב, הטיפ הראשון שלי ליוצאים לאיזור הוא להשיג את המפה הזאת, שמסומנים בה בבירור שני המסלולים של הסלה רונדה (כתום וירוק) בצורה ברורה ובהירה, וזאת בניגוד למפות ``המקומיות``, של כל אחד מעמקי הדולומיטים, שמצויירות בסגנון הקלאסי של ציור ההר וסימון המסלולים עליו לפי דרגות קושי. המפות האלה שימשו אותנו הרבה פחות, אבל הן טובות כאשר יוצאים מטבעת הסלה רונדה (להלן ``הטבעת``) להרפתקאות ``מקומיות`` באיזורים דוגמת המרמולדה, אראבה, קורברה וכו`. את המפות האלה ניתן לקבל בתחנות הרכבל המרכזיות בכל עמק, למשל באראבה, קנציי, סלבה וכו`. את מפת הסלה רונדה קיבלנו מבעלת המלון, אז כנראה שניתן לקבל אותה במשרדי התיירות בעיירות השונות.

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם, הוא מיעוט גולשי הסנובורד במדרונות. לא ברור לי כל-כך למה, אבל לאורך כל השבוע נשמר בערך יחס של 9 ל 1 לטובת גולשי הסקי. אולי מומחי הפורום יוכלו להסביר לי את העניין. בכל אופן, אין שום סיבה לא לגלוש סנובורד בדולומיטים, ישנם מספיק מדרונות משופעים, אם כי בסלה רונדה ישנם מספר מקומות בהם גולשי סנובורד מתחילים יתקשו להתקדם בגלישה, ויאלצו להיעזר או ב``משיכה`` מחבר על סקי, או יורידו את הבורד וילכו קצת ברגל. קטע אחד כזה, די מבאס גם לגולשי סקי, נמצא במסלול הירוק בדרך חזרה דרומה לכיוון קמפיטלו, אם אני לא טועה, לאחר פיז סטור.

מילה על התורים ברכבלים בבוקר: יתכן ובואל גרדנה המצב שונה, כי בכל עיירה יש מספר אפשרויות להתחבר למסלולים, אבל בואל די פאסה, לפחות בקנאציי ובקמפיטלו, יש רכבל אחד בלבד בכל עיירה שמוביל את הגולשים למעלה. לאורך השבוע ניסינו לנחש בכל בוקר איפה לא יהיה תור, בהתאם לשעת ההשכמה, מצב השמש ותחושת הבטן, ושוב ושוב נכשלנו. ביום היחידי שהשמש זרחה במלוא תפארתה, כיוונו את עצמנו לקנאציי, שם יש קבינות קטנות של 6 אנשים. התחושה היתה ששם זה יזוז מהר יותר מקמפיטלו, שם יש קבינה ענקית של עשרות אנשים, שיום קודם לכן חיכינו לה כשעה בתור שהשתרך עד אמצע הרחוב שמוביל למתחם הרכבל. ובכן, באותו יום בקנאציי חיכינו שעה ו 45 דקות בתור. יום למחרת, מזג האויר חזר להיות סגרירי. אני החלטתי להקדים במעט את שעת העליה, ושוב חיכיתי כשעה ורבע בתור, הפעם בקמפיטלו. גם השלג המרגיז שזלף מהשמים לא הרחיק את האירופאים הקשוחים, שהתייצבו ככל בוקר בתור, כאילו שגם היום השמש זרחה והנוף נראה למרחוק. חברי, שלא הסכימו לעמוד שוב שעות בתור, עלו כשעה וחצי אחרי, ולא חיכו אפילו דקה!

 מסקנה: אם אתם חושבים שלהגיע מוקדם לרכבל יחסוך לכם זמן המתנה בתור, אתם כנראה טועים. לעומת זאת, יום אחרי שחיכיתי שעה ורבע בתור בקמפיטלו, במזג אויר זהה לחלוטין ובערך באותה שעה, לא היה תור בכלל. כך שלמי שמתגורר בואל די פאסה כדאי לקחת בחשבון שיש מקרים שיאלץ להתמין בתור, ואין שום דרך לדעת מתי זה יקרה.

קצת על הקונספט המופלא של הסלה רונדה, לטובת אלה שלא מכירים: מדובר בטבעת כפולה של שני מסלולים הפוכים, אחד עם כיוון השעון (כתום) והשני נגד (ירוק). המסלול בנוי מירידה בגלישה, עליה בכסאות/רכבל (אין כמעט טי-ברים או ``עוגנים``, הסיוט של חלק מגולשי הסנובורד) וחוזר חלילה. לפני יציאתי, שאלתי כאן בפורום איך יתכן ששני המסלולים מתקיימים במקביל, שכן אם הם בכיוונים הפוכים, הרי שירידה בצד אחד חייבת להיות עליה בצד השני. ובכן, קצת קשה לדמיין את זה אם לא רואים בעיניים, אבל אני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר את הסלה רונדה היא לדמיין כתר של מלך: עיגול שמשמש כבסיס, ו``שפיצים`` מזוגזגים שיוצאים מהעיגול. הבסיס הוא הסלה רונדה, והשפיצים המשולשים, הם עליות או ירידות שיוצאות מהסלה רונדה למסלולים אחרים, לא בסלה רונדה, למשל, המרמולדה, או חוזרים לעיירות ה``אם``. ההתקדמות בכל צד נעשית בקלות רבה, אודות לשילוט די ברור עם חיצים בצבע המתאים ושמות התחנות הבאות בדרך.

 מה שכן, כדאי לשים לב טוב לשלטי הסלה רונדה, כי כשגולשים במהירות לפעמים מפספסים אותם, וכתוצאה מכך יוצאים מהטבעת ויורדים בטעות לאחת העיירות התחתונות. בכל אופן, קל מאוד לחזור מכל מקום לכל מקום באמצעות המתקנים. ישנם מקומות בהם השילוט הוא ``בלעדי`` לכיוון אחד, וישנם כאלה שהשלט מהווה מעין צומת, למשל- שמאלה לכיוון הכתום, ימינה לכיוון הירוק. בכל אופן, בניגוד למה שנאמר בפורום, אני לא הייתי ממליץ לעשות את כל הסלה רונדה ביום אחד. העניין מחייב תכנון זמן מדוייק, גם אם אתם גולשים ברמה גבוהה מאוד. צריך לקחת בחשבון את התורים בעלייה לרכבל בבוקר, תופעה שלמרות שנאמר שלא קיימת בדולומיטים, קיימת גם קיימת, כפי שתיארתי להלן.

בנוסף, חשוב להבין שכאשר מחליטים לעשות את כל סיבוב הסלה רונדה באותו יום, או חצי סיבוב הלוך וחזור, שזה אותו דבר לצורך העניין, צריך ``להתחייב`` על היכולת שלכם לעמוד בזמני החזרה. כידוע, המסלולים נסגרים בסביבות השעה חמש, ואחרי שעה זאת, ישנם מעין ``שוטרי תנועה`` שמכוונים את המאחרים לירידה לעיירות דרך היער, ולא באמצעות הרכבל. יש גם בלת``מים שנובעים ממזג אויר הפכפך, למשל סופת שלגים חזקה וטורדנית, דבר שקרה לנו ביום הגלישה השני והאחרון ומאט מאוד את מהירות הגלישה עקב תנאי הראות הרעים (פשוט לא רואים את הקרקע ותנאי השטח, עד כדי אי יכולת לדעת את מידת השיפוע של המדרון). במצב כזה, במידה ואתם מרוחקים מ``תחנת הסיום``, אתם עלולים להתקע באמצע הדרך ו``לחתוך`` לכיוון העיירה הקרובה, ומשם לקחת מונית חזרה ``הביתה``. גם אם אתם גולשים מאד טוב ומאוד מהר, עדיין תזדקקו לפחות ל 5-6 שעות להקפת הטבעת, ואם מוסיפים זמן עמידה בתור בבוקר, הפסקות אוכל, שירותים, צילומים וסתם הנאה מהנוף, זה מתחיל להיות לחוץ.

לתחילת הכתבה

שבוע הגלישה והמסלולים

בשבוע הגלישה שלי, לא עשיתי את כל הסלה רונדה באותו יום, אבל עשיתי במצטבר את שני הכיוונים, וחלק מהחלקים אפילו 5-6 פעמים. באופן טבעי, החלקים בטבעת שהכי קרובים לעיירה ``שלכם``, הם אלה שתחזרו עליהם מידי יום, בדרככם למקומות אחרים. כמובן שאפשר לשנות את נקודת היציאה בכל יום, למשל מי שגר בסלבה, יכול לנסוע בוקר אחד לסנטה כריסטינה, מי שגר בקמפיטלו יכול להתחיל יום מסויים בקנאציי, כפי שעשינו, וכו`. היתרון בכך, הוא להימנע מלחזור כל יום על אותם מסלולים בתחילת ובסוף היום, וגם אפשרות להנות מאפרה סקי בעיירות הסמוכות למקום מגוריכם.

אחד הטיפים החשובים, כמה שזה נשמע טריוויאלי, הוא לזכור בכל רגע נתון מהו כיוון הגלישה הנכון. לנו קרתה בהקשר זה תקלה מאוד מגוכחת, שאני קצת מתבייש לספר עליה, אבל בכל זאת: ביום הגלישה השני, החלטנו להתחיל לגלוש נגד כיוון השעון מקנאציי, שם השארנו את הרכב בחניון, לכיוון אראבה. מאחר ושני חברי לטיול הם מעט איטיים, האחד מפאת חוסר נסיונו והשני מפאת גילו וזהירותו המופלגת, התקדמנו באיטיות רבה, ואת ארוחת הצהריים עשינו בעיירה אראבה, לאחר שעשינו את המסלולים היפים שגולשים לכיוון העיירה. לאחר ארוחת הצהריים, החלטנו להתחיל לחזור לכיוון קנאציי. בגלל שלאורך כל היום גלשנו במסלול הירוק, וכבר היינו ``מתוכנתים`` על הצבע הזה, לא עשינו את הסוויטש המתאים בראש לכיוון הנכון, הכיוון הכתום.

מה שקרה הוא שהמשכנו לחפש את הכיוון הירוק, ולמעשה לא הרגשנו שבמקום לחזור, אנחנו רק הולכים ומתרחקים. בנוסף, אחר הצהריים החלה סופת שלג אכזרית, כאשר רוח חזקה מאוד מעיפה את השלג הישר לפנים והופכת את הגלישה לכמעט בלתי נסבלת. השמות על השלטים לא נראו מוכרים, וכשהגענו לעיירה קורברה ופתחנו את המפות, הבנו סופסוף שיש בעיה. כשעלינו על הטעות השעה כבר היתה שלוש וחצי, לא היה כל סיכוי ריאלי לחזור בזמן בכיוון הנכון לקנאציי, המסלולים ננטשו כמעט לחלוטין, וכך מצאנו את עצמנו חסרי אונים בקיוסק מחוץ לרכבל בקורברה, מנסים לאתר נהג מונית שיסכים לקחת אותנו חזרה לקנאציי. מסתבר שמזג האויר עשה את שלו, ונהגי המוניות שדיברנו איתם בטלפון נקבו במחירים שערורייתים, של 120 יורו (נסיעה של כ 20 ק``מ!). לא היתה ברירה, מאחר שגם לא היה אוטובוס שביצע את הנסיעה הזאת, והתפשרנו על נהג שגבה 100 יורו על הנסיעה, והחזיר אותנו בנהיגה מטורפת, כנראה בהשפעת אלכוהול, בכביש המפותל והצר כל הדרך לקנאציי. בסיום, התנצל על המחיר היקר של הנסיעה, אותו תירץ במזג האויר הקשה, ש``מחייב`` אותו לגבות סכום אסטרונומי כזה. מסקנה: כדאי לזכור מהו הכיוון הנכון שצריכים, אם ההלוך בבוקר היה כתום, החזור אחרי הצהריים יהיה ירוק ולהיפך. כדאי גם לזכור מספר ``נ``צ`` בדרך, לפי אחד מכיווני השעון, למשל: סלבה, קמפיטלו, קנאציי, אראבה, קורברה (נגד כיוון השעון). זה גם חוסך להוציא את המפה מהכיס בכל פעם. אחרי כמה ימים כבר מתאפסים וכמעט ואין צורך במפות.

מסלולי הסלה רונדה עצמם הם יחסית קלים, ישנם חלקים רבים שעוברים ביערות, ברמה כחולה, אך ישנם מקומות גבוהים יותר, עם מסלולים ``מג`ועג`עים``, מלאים גבשושיות מרגיזות, אבל יותר מאתגרים מבחינת סגנון הגלישה. קטע אחד כזה נמצא למשל בכיוון הירוק, מסלבה לפלאן דה גרלבה. הגלישה ביערות היא נעימה, הנוף יפה, והתחושה היא באמת של להיות חלק מעדר גולשים שמתקדם במסלול. למי שמחפש קצת יותר אקשן, אמליץ כאן על המסלולים הטובים ביותר בעיני:

בראש ובראשונה, אם יש מסלול אחד שצריך לעשות, זאת הירידה מפסגת המרמולדה. ביום היחיד שהשמש כיבדה אותנו בנוכחותה, ידענו שזה ``היום``, בהא הידיעה, לגלוש את המרמולדה. זוהי הפסגה הגבוהה בדולומיטים, כ 3350 מ`, שממנה נשקף נוף יפהפה שאין לו תחליף, על כל רכס הסלה. הגישה למרמולדה מחייבת למעשה יציאה מוחלטת מהסלה רונדה, גלישה במסלולים ארוכים מאוד ועליה במתקני כיסאות מן הארוכים ביותר באיזור, כך שאם מתחילים את יום הגלישה בקנאציי, למשל, לא מומלץ להתחיל לאחר השעה 10. בכל אופן, הגלישה מן המרמולדה למטה לא מומלצת למתחילים. זהו מסלול של 12 ק``מ ברמת ``אדום כהה``, שיפוע די תלול ומלא גבשושיות, יחסית מאתגר, במיוחד כשעייפים מן הדרך עד לפסגה.

יתכן ועדיף להגיע ברכב לאראבה, הנקודה הקרובה ביותר בסלה רונדה למרמולדה, ומשם הדרך כבר קצרה יותר. מה שבטוח, הגעה ביום אחד, מאיזור ואל גרדנה למרמולדה וחזרה, בגלישה, היא משימה כמעט בלתי אפשרית, אלא אם כן אתם באמת גולשים ברמה בינלאומית. אנחנו הגענו בגלישה מקנאציי לכיוון אראבה. מאראבה צריך לקחת רכבל. שימו לב, יש שני רכבלים, כדי להגיע למרמולדה צריך לקחת את הרכבל השמאלי שעולה לפסקוי. משם עולים בעזרת טי-באר, ומתחילים לרדת לכיוון פאסו פאדון. לאחר מכן, בנקודה מסויימת, צריך להחליט אם מגיעים לפסגת המרמולדה דרך רכבלים שעולים מן העיירה מלגה צ`אפלה, מסלול קל אך ארוך יותר, או שמתחילים לטפס למעלה לכיוון הפסגה בעזרת ``עוגנים``, אולי המתקן השנוא ביותר על גולשי הסקי בכלל וגולשי הסנובורד בפרט. הכוונה למתקן שמאפשר לשני גולשים להישען על מקל פלסטיק, וללא ספק הוא הפחות בטוח והכי מועד לנפילות מבין כל מתקני ההעלאה הקיימים. חברי גולש הסנובורד, שנשבע לעולם לא לעלות עוד על מתקנים כאלה, נאלץ לשבור את הנדר שלו, והצליח להגיע, כמעט ללא נפילות, עד לנקודה הלפני אחרונה על המרמולדה ממנה לוקחים רכבל קטן עד לפסגה. אגב, מעניין שדווקא על המרמולדה (אולי בגלל הגובה והשיפוע) אין מתקני כסאות, אבל זה הופך את כל העניין לאתגר אפילו יותר גדול. הנוף מלמעלה מדהים ועוצר נשימה. הספקנו לצלם מספר תמונות, ואז התחלנו את הירידה.

 בגלל שהשעה כבר היתה מאוחרת (שתיים וחצי) וחישוב מהיר גילה שאין סיכוי ששני חברי לטיול יצליחו לחזור בזמן אם יגלשו את המרמולדה, הם ויתרו על התענוג והחלו לחזור באמצעות הרכבלים למלגה צ`אפלה. אני לא יכולתי לוותר על החוויה, והתחלתי לרדת את המרמולדה במירוץ מטורף נגד השעון, במאמץ להגיע לרכבל בפקול (מעל קנאציי) עד שעת הסגירה. זאת היתה חוויה מדהימה, אם כי די קשה פיסית ומאמצת שרירים. הנוף מדהים, הגולשים מסביב הם ברמה מאוד גבוהה, מה שגורם לך להתאמץ כדי לא ``להתפדח``. הצלחתי לחזור בזמן לפקול ולתפוס את אחד הרכבלים האחרונים (רבע לחמש). חברי, למרות ``קיצורי הדרך``, פספסו את הרכבל האחרון בכמעט שעה וירדו דרך היער עד קנאציי. כשהם הגיעו בסביבות שש בערב כבר היה כמעט חושך.

לתחילת הכתבה

מסלולים אחרים וטיפים נוספים

מסלולים אחרים שאני ממליץ עליהם: הסאסלונג, המסלול התחרותי שאירח את אליפות העולם האחרונה בדצמבר. המסלול יורד מצ`מפינוי (לא רחוק מסלבה), ומנקודה בשם סוכרס מתפצל למסלול שחור ולמסלול אדום. שני המסלולים כיפיים, ואפשר לנסות למדוד את הזמנים שלכם. במסלול האדום עוברים בדרך ליד מעין כנסיה עתיקה נטושה. כדאי לעצור ולצלם. שני המסלולים מסתיימים באותה נקודה, וביציאה מתחברים למבואות סנטה-כריסטינה. בסיום תראו שלט עם הזמנים של 3 המקומות הראשונים באליפות העולם (דקה ומשהו). לנו זה לקח כ 20 דקות... אגב, כאשר עולים מלמטה ברכבל חזרה לתחילת המסלול, תקבלו ביציאה מהרכבל למעלה פתק שכתוב עליו ``2 נקודות``. מחוץ לרכבל תראו מכונית פורשה אדומה. חברת פורשה יצאה במבצע: כל מי שצובר 12 נקודות (6 מסלולים יחד), רשאי להצטרף להגרלה, ואולי לזכות במכונית הפורשה שחונה בשלג. אנחנו ויתרנו. המסלול היורד מהדנטרספיס, בעיקר הימני (כפי שהמליצו קודמיי): מסלול מאוד רחב, חלק ומהנה. המסלול שיורד לכיוון קורברה בכיוון הירוק, מפאסו קמפולונגו. כנ``ל, מסלול רחב, ארוך יחסית ומהנה.
המסלולים שיורדים מפורטה וסקובו לאראבה: צד אחד אדום, שני שחור, קצת יותר מאתגר.

 וטיפ אחרון: בדקו טוב את הציוד שאתם שוכרים. דווקא ביום הגלישה האחרון, חבר שלי, שגולש על סנובורד, גילה שהביינדינג שלו מוחזק עם שני ברגים בלבד לקרש (במקום ארבעה). בתחילת הירידה שעשינו מפלאן דה גרלבה לסלבה (בכיוון הכתום), הביינדינג השתחררו כך שהוא לא יכל להכניס את הנעליים לקרש. המקום הקרוב ביותר לתקן את הבורד היה סלבה, מרחק משוער של 3-4 ק``מ. מאותו רגע, הוא פיתח מספר טכניקות גלישה חדשניות: תחת על הבורד/ בטן על הבורד (כמו גלשן), להנאתם של הגולשים האחרים ולקול צחוקי הבלתי נשלט. רוב הזמן הוא דידה ברגל את הירידה, ולמרות הצחוקים, זאת חויה מאוד מסתכלת. בסלבה, נכנסנו לחנות בה תיקנו לו את התקלה תוך דקה, ללא תשלום והוסיפו את הברגים החסרים. מסקנה: לבדוק היטב אם כל הברגים נמצאים היכן שהם צריכים להיות.

 לסיכום, אני חושב שהדולומיטים אכן מספקים את כל מה שאפשר לבקש לגולש, בכל רמה שלא יהיה. המסלולים לא נגמרים, באמת לא חייבים לחזור על שום מסלול פעמיים, ובלתי אפשר לכסות את כל האיזורים שהסקי פס מאפשר בשבוע אחד. צריך לזכור שהסלה רונדה, לב הדולומיטים, מאפשרת גישה ל 4 איזורים (ואל גרדנה, ואל די פאסה, אראבה ואלטה בדיה) מתוך 12 האיזורים ואני חושב שאלה 4 האיזורים הטובים ביותר לגלישה. אין טעם, לפחות בביקור הראשון, לנסות להגיע לכל 12 האיזורים. צריך להשאיר משהו לשנה הבאה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה