18 חודשים לפני - השיחות, המחשבות, רק אנחנו יודעים ואין עם מי להתחלק. מבצעים הערכות כספיות, האם יאושר לנו חל"ת במקום העבודה? ומה אם לא? האם כדאי לעזוב מקום עבודה בשביל החלום? (יש כאלו שיגידו שכן). מתחילים להריץ תרחישים בראש: אם נקבל חל"ת אז... אם לא, אז... (כמה יהיה מהפיצויים?). בינתיים - מתכננים, צוברים מידע, מחפשים, מתמקדים בדברים טכניים: עלויות של קראוונים, הערכת עלויות טיסה, קראנו כתבות של משפחות שנסעו לפנינו וחיכינו שהזמן יעבור.
12 חודשים לפני - הודענו בעבודה, בפורום מצומצם ביותר. אושר לנו חל"ת - 8 חודשים. איזה אושר ! לפחות לא צריך לבחור בין החלום למציאות (תודה לכם שם במשרד...). ועדיין - מחכים שהזמן יעבור.
4 חודשים לפני - מספרים לבנות: ארוחת צהרים בשבת רגילה. יושבים סביב השולחן ופתאום - יעקב מטיל פצצה לחלל האוויר: "בעוד 4 חודשים נוסעים לטיול קרוואנים בארה"ב למשך 8 חודשים". הבנות הגדולות לא מאמינות וצוחקות במבוכה. מיד מסתכלות סביב, מחפשות את המצלמה הנסתרת ומחכות שיגאל שילון יכנס ויגיד שהכל בדיחה. אצל עומר - התדהמה הופכת לחשש - לא מוכנה לנסוע ליותר מחודש. נכנסת ללחץ, לא רוצה להיפרד מהחברים. הגענו להסכמה שנצא ל-3 חודשים. אם ימצא חן נמשיך עד 8 חודשים ואם לא - נחזור. כאן המקום להזכיר כי בעצם זוהי החלטת ההורים לצאת למסע שכזה ולא של הילדים, אם כי, רוב ההחלטות שקיבלנו היו לפי הילדים (טיימינג, צורת טיול, לימודים ועוד). ענבר - מיד שמחה. "אולי אפשר לצאת כבר מחר?" ו- "מה עוד 4 חודשים?" ורצה להכין טבלת יאוש עד הטיול (תאריך ספציפי טרם נקבע). הגר - בשלב זה עדיין לא כל כך הבינה במה מדובר. משחקת בצד אבל מקשיבה בחצי אוזן. מספרים לה על ארצות הברית ומראים במפה (ביחס לישראל). עכשיו, שהבנות כבר יודעות, התארגנו על ויזות ועל פרוצדורה מול בית הספר (ידוע ובקשת עזרה בתכנית לימודים מתאימה). קנינו מחשב נייד (בשביל הטיול, אלא מה?).
3 חודשים לפני - בחדר השינה נפתח חפ"ק. קנינו מפה גדולה של ארה"ב אותה הצמדנו לשני לוחות עץ גדולים (כמו במבצע צבאי) והתחלנו לסמן מסלולים ותאריכים כמסגרת לטיול. בשלב זה כבר סיפרנו למשפחה ולחברים בקיבוץ. התגובות לא אחרו לבוא: "מה עם הילדים?" (נשארים בארץ - נו באמת?), "לימודים?" (במסע כזה לומדים יותר מאשר בשנת לימודים רגילה), "כמה עולה ?" (פחות משחשבתם), "איזה אומץ !" וכו`.
חודשיים - מתחיל להיות קרוב. עוד 8 שבועות. מצד אחד אושר גדול על החלום שהולך להתממש ומצד שני פחד גדול ממש שיהיה. חשיבה פרקטית ביותר, עדיין לא מתרגשים. מתעסקים בלוגיסטיקה - איך נסגור את הבית, מי יעשה מה? מי יטפל בדואר כשלא נהיה ועוד שאלות מהסוג הזה.
6 שבועות - עוד חודש וחצי !! זהו, נפגשנו עם נילי מצוות למטייל ברשת. עכשיו זה כבר רשמי - אנחנו הולכים להיות כתבים בשטח. רשימת ה"פרידות" הולכת ומתארכת: משפחה, חברים, בית ספר, גן. קנינו תיקים גדולים. אך, איזו התרגשות !
4 שבועות - הזמן לא זז! עוד חודש. נראה רחוק. ככה זה כשמצפים למשהו, הזמן לא עובר. אולי צריך להפסיק לחשוב על הטיול ופתאום יגיע היום הגדול. בינתיים - עשינו מנוי בממסי וביטלנו אותו (גילינו כי המנוי אומנם תקף לשנה אולם עד 3 חודשים בכל נסיעה - לא כל-כך עוזר לנו). החלטנו להגיע למיאמי ושם לעשות מנוי של AAA. ישבנו עם המורות לגבי הלימודים של הבנות הגדולות. רוב העניינים כבר נסגרו או לקראת סגירה (ככה זה נראה ממרחק של חודש).
3 שבועות - העניינים מתחילים להתחמם. מכל עבר שואלים אותנו: "נו, התחלתם לארוז?". "עוד לא. יש עוד הרבה זמן" (או אולי רק אנחנו קצת בשנטי?). בסך הכל אנחנו רק סוגרים את הבית מכסים את הרהיטים ואורזים 2-36 תיקים גדולים. כל השאר יחכה לנו כשנחזור. התחיל גם שלב הפרדות המציף המון רגשות. מערבולת של רגשות. פתאום הכל נראה אמיתי מידי. פתאום כבר מתגעגעים גם אם עוד לא נסענו. מצד אחד התרגשות והתלהבות (המתעצמת עם כל ההתעניינות מסביב) ומצד שני שאלות, תהיות, חששות מהבאות. אולם הכי קשה זה הגעגועים לכל האנשים הרבים שסובבים אותנו. מסתכלים על הבית ומיד עולה ההכרה שלא נהיה בו תקופה ארוכה. גם הילדים מדברים יותר על הטיול. במיוחד הגר:
- "אז אמא, מתי אני הולכת לגן? ביום שלישי אני בגן או שנוסעים?"
- "הגרי, יש עוד שלושה שבועות...".
- "אמא, נהיה במטוס כמו זה בשמים?"
- "כן"
- "איזה כיף!"
שבועיים - "עוד שבועים למנייא.... (אופס..)". השלב שבו עושים V על רשימת הדברים שצריך לעשות. כרטיסים - כבר קנינו. ביטוח רפואי - ביטוח לאומי - וכן הלאה. מתיש, אבל בעוד שבועיים נהיה במקום אחר ובפאזה אחרת.
עוד 10 ימים - אנחנו חיים בסרט של מישהו אחר. קצת קשה לעכל שכל הדיבורים, החיזוקים והשאלות הן בעצם עלינו ואלינו. יש מערבולת קשה של רגשות. אנחנו יודעים שצריך להתחיל להתארגן אבל הי, רגע, תנו עוד קצת זמן עם כולם. ככל שהמועד מתקרב מרגישים צורך רב יותר להיות עוד כמה דקות עם אלו שנוגעים לנו בחיים. סגירות אחרונות בעניין מסיבות הפרידה, לימודים, וכו`. אה, כן, רכב. צריך עוד לסגור על רכב לשבוע (מיניואן 7 מושבים - בשביל הציוד). וגם ביטוח רפואי. וגם.
עוד 4 ימים - אורזים, מסדרים, מעבירים ובעיקר מתעייפים. מה לקחת? מה להשאיר? מרוץ מטורף נגד הזמן, מסיבות פרידה בכל יום. הרבה חיבוקים ונשיקות (כשהתחתנו וכשילדנו לא התנשקנו והתחבקנו כל כך). כמה חברים, כמה אהבה. היה שווה רק כדי לחוות את זה. יום אחרון בעבודה. אתם קולטים? יום עבודה אחרון למשך שמונת החודשים הבאים! קשה לעכל את זה. פתאום, גם הילדים מתחילים להבין את משמעות הפרידה ופה ושם מעירים שלא רוצים להיפרד מכולם. מסיבת הפרידה של הגר בגן - ההרגשה כמו ביום הולדת. הגננת ניצלה את הארוע ללמד את הילדים על ארצות הברית, על האטלס וכו`. הגר (וגם אני - אושרה) הסברנו לילדים לאן אנו נוסעים, הראנו על המפה. הסברנו שניפגש שוב בחופש הגדול. היה מרגש. מחר עוזבים את טללים ונוסעים למרכז - לפרידה הגדולה מהמשפחה.
עוד 3 ימים - היום היתה הפרידה האמיתית מכולם בטללים. נפגשנו כולם כדי לאחל דרך צליחה לבוגר שמתגייס מחר (בהצלחה, עמרי). הגענו ארוזים עם כוונה להישאר כחצי שעה ולהמשיך בדרכנו להורים. חצי השעה התארכה לשעה וחצי. היה קשה לעזוב את כולם ולעלות למכונית. פתאום הכל הפך למוחשי. זהו! אחרי שנעלה למכונית ונתחיל לנסוע, לא נראה שוב את ריצ`י הכלבה, את הבית ואת החברים למשך תקופה ארוכה. עד עכשיו הפרידה היתה איפה שהוא בתת מודע. ברגע שנפרדנו בפועל - נפתחו ארובות השמיים וכולנו התחלנו לבכות. מה אני אגיד לכם, סרט תורכי הלך שם.
היה קושי אמיתי לעזוב הכל ולהתחיל לנסוע. יש רגעים בחיים שאדם מגלה כמה הוא קשור למקום ולאנשים. זה היה אחד הרגעים והוא לא נלקח בחשבון לפני כן (שוב, תודה לכולכם שם בבית).
יום אחרון - היום בעוד מספר שעות נעלה על המטוס ונתחיל בהרפתקה של חיינו. שנים חיכיתי לרגע הזה, דמיינתי אותו וחייתי אותו. עכשיו זה הולך לקרות ואין לי מושג איך זה יהיה באמת. בחדשות מדברים על פגישות בין האוצר להסתדרות ובראש עוברת מחשבה שבעוד רגע כל זה כבר לא כל כך ידבר אלינו. אנחנו בהמתנה, עייפים מכל הריצות, הביקורים והתרגשות. מחכים כבר להגיע.
אז זהו, להתראות בכתבה הבאה. אושרה, בשם כל משפחת קמחי.
