לואנג נמטה
18 מחוזות יש בלאוס ואחד מהם הוא: Luang Namtha שנמצא בצפונה של לאוס וגובל עם סין ובורמה. אם בעבר היו עדים תושבי המחוז לנפילתן והתחדשותן של ממלכות טהאי השונות, כיום המחוז מאוכלס ביותר מ-20 קבוצות אתניות שונות ובהשוואה ליתר המחוזות - המגוון גדול. השוני ניכר באמונתם בדתית, בלבושם ובשפתם.
בשנת 1993 הקימה ממשלת לאוס פרויקט מיוחד בשם: National Protected Areas והכריזה ש- 12.5% משטח המחוז יהיה שטח מוגן של בעלי חיים וצמחייה. בחסותה של ממשלת ניו זינלד ובסיועה של אונסק"ו נערכים במחוז סיורים וטרקים בלווי מדריך מקומי דובר אנגלית. הסיורים כוללים לינה וארוחות. ניתן לבחור בן טיולי יום, טיול בן יומיים או אפילו טיול תלת יומי. ישנה מכסה של 8 משתתפים בכל טיול.
Luang Namtha נראית כעיירה יותר מאשר כעיר. ברחוב הראשי יש בנק ובצמוד אליו סניף דואר ומעברו השני של הכביש מרכזיית טלפונים. (עלות שיחה לישראל: 4 דקות כ- 108,300 קיפ, לפי שער של 1$=9.450 קיפ.) אין עמלה על המרת המחאות נוסעים.
במקום גם מסעדות מערביות, מסעדות של מקומיים, הרבה גסט האוסים (מחירו של חדר ממוצע: 20,000 קיפ, לינה תחת רשת המגנה מפני יתושים וחרקים). הניידות בעיר נעשית לרוב בטוסטוס אך גם בטרקטורים ללא מכסה מנוע ובטנדרים.
עצי מנגו, פפאיה ובננה גדלים כמעט בכל פינה ויש גם הרבה תרנגולות ואפרוחים. אפשר לראות גם צלחת לווין כמעט על כל גג בית. בעיר ישנם הרבה עסקים קטנים ולפעמים מוכרים רק מוצר אחד. יש נשים שמוכרות קפה קר מלא בקוביות קרח או משקה בצבע ורוד (שלא ברור לי מהו). אישה אחרת מכרה רק אבטיח, אחרת מכרה נודלס וחברתה הציעה סלט פפאיה חריף והיתה גם מוכרת הממתקים. אצל כולן הכל מונח על שולחן קטן והמבחר דל. הן ממתינות ללקוחות שיטיבו עם עסקיהן, יושבות בצד הכביש בשקט.
מעבר לכביש אישה אחרת מכרה רק סופגניות ממולאות בבננה. רעותה מכרה פנקייק ובעזרת מספריים ישרה קצוות על מנת שהפנקייק יראה יפה ועגול. ואלת הכותרת, במיוחד בימים החמים והלחים, שייק פירות. ניתן לבחור בין בננה, תפוח עץ ומנגו ביחד או לחוד בתוספת סירופ קוקוס והכל מוכנס לתוך בלנדר המופעל לפעמים ע"י מצבר. זוהי הדרך המושלמת לצנן את הגוף מהחום הכבד.
בשוק המקומי שנמצא ליד תחנת האוטובוס ניתן לקנות ירקות, פירות, בגטים, קלטות מוזיקה, רשת נגד יתושים, דברי מאכל, בגדים, כלי בית וגם בטריות, אך חלב וגבינות -אין. בשעות הערב אספקת החשמל חוזרת. מהרמקולים בוקעים צלילי מוסיקה והרבה דיבורים - חדשות היום. גם בשעות הערב ממשיכות הנשים לשבת בצידי הדרך ולמכור לאור נרות נודלס אורז דביק ומרק נודלס. לא הרחק ישנו משרד הקטן שבו תוכלו לקבל מידע על האזור- טיולים, עלויות ואפילו למצוא מזכרות ולפגוש מטיילים אחרים. נכנסתי וריציתי להירשם לטרק של יומיים אך המכסה היתה מלאה ולכן נותר לי לבחור בשייט ליום אחד בנהר ה- Namutha .
יום לפני היציאה לדרך תקבלו תדרוך מלא, את מסלול הטיול, רשימת ציוד נדרשת וגם כללי התנהגות כמו: הקפדה על לבוש צנוע, (בחורה אינה יכולה לשחות רק בבגד ים), דרישה לבקשת אישור לצלם, חל איסור לתת מתנות לילדים ע"מ לא לעודד את התופעה, חובה לכבד סמלים בעלי ערך דתי, חל איסור כניסה לכפרים כאשר בשער מוצב סמל מיוחד וכמובן חל איסור על עישון סמים.
סירת הקאנו הצרה והארוכה המתינה על גדות הנהר. בעל הסירה שהמתין לבואנו עזר לנו לקפוץ פנימה. בליווי מדריך מקומי ובחברתם של זוג אנגלים יצאתי בפעם הראשונה בחיי לשוט בסירת קאנו במורד הנהר. בסירת קאנו אחרת יצאו למסע אחר מטיילים אחרים. הם ישוטו עד לגבול, שייט שנמשך יומיים. סירת הקאנו מופעלת ע"י מנוע והן ע"י משוטים כאשר הדרך אינה חופשיה וישנם אבנים בנהר. על שתי גדות הנהר צמחייה שופעת, עצים גבוהים, צמחייה סבוכה. ציפורים עפות מעץ לעץ, פרפרים מדהימים ביופיים וקולות רחש המים בחלקים מסוימים של הנהר. הטבע בעוצמתו. החי והצומח כמו בג`ונגל אמיתי.
קבוצת נשים רחצה במים, גבר ניסה לדוג, באפלו ועוד באפלו, ילדים ששחו בנהר קראו לעברנו :" סאבדי", "סאבדי" (שלום שלום) ואחרים שעמדו על גדת הנהר נפנפו לשלום.בזמן השייט לא חשתי בחום הכבד.
סירת הקאנו נעצרה. ירדנו והתחלנו לפסוע בשביל. מכאן הבנתי שמגדת הנהר הכל נראה אחרת ונכון הוא הדבר שעדיף להיות בנהר.המדריך שלא היה דברן במיוחד הסביר שאנו הולכים לבקר בכפר של שבט Khmu. מהשביל יכולנו לראות את הנהר. קולות צהלת ילדים משכה את תשומת ליבנו. הבטנו סביב וראינו שהם שוחים בנהר.
הכפר נראה שומם. ילדים קטנים שקלטו אותנו מתקרבים נכנסו לבתים ככל הנראה מבושה. אישרה אחרת, שאחזה בילדה קטנה שנראתה מפוחדת, סיפרה שלפני מספר שבועות נפטרה אחת השנים שצילמה ללא הסכמתה אך הביעה נכונות להצטלם. הבתים בנויים על עמודים ובקצה העמוד אלומיניום על מנת שחולדות לא יכנסו לתוך הבית. חרקים משונים עפו ונחתו על הילדה. הרבה לא היה מה לעשות אז חזרנו בחזרה לסירת הקאנו. מכאן המשכנו לכפר שבו ישבנו לאכול את ארוחת הצהריים עם בני שבט Lanten. ניתן לזהות את בני השבט על פי הבגדים שאותם הם לובשים. הנשים לבושות בגד בצבע שחור, עונדות תכשיטי כסף, מרימות את שערן ומגלחות את הגבות.
נכנסנו לתוך בית בו שולחן קטן ונמוך, שרפרפים, מיטה אחת שמכוסה ברשת נגד יתושים, על הקיר פוסטר ובו מידע על מלריה ודרכי התגוננות מפניה. ארוחת הצהריים היתה פשוטה ביותר: אורז (אבל לא דביק), ירק, בשר וקנה סוכר. אח"כ ראש השבט הזמינה אותנו אל ביתה והסבירה על הכפר, ענתה לשאלות ומידי פעם אמרה: "אמריקה". היא הסבירה גם על מחלת המלריה. אח"כ הוצע לנו לקנות נייר אורז ועבודות יד רקומות ולאחר התלבטות אם לרחוץ בנהר או לא, חזרנו לסירת הקאנו, חזרה למקום שממנו התחלנו.
כמה מרגיע היה לשבת בסירת הקאנו, לראות שוב את הבאפלו, את הילדים שרחצו בנהר ונשים שניסו את כוחן בדיג... אחרי שהכל נגמר ואמרנו תודה רציתי לחזור לקאנו ולשוט במורד הנהר ולא משנה להיכן...
לתחילת הכתבה
מואנג סינג ומחוזות אחרים
כמה ימים אח"כ המשכתי בחברתה של הגר ל-Muang Sing שנמצאת במרחק של 60 ק"מ מ- Luang Namtha. משך הנסיעה שעתיים ועלותה 10,000 קיפ.האוטובוס הספיק לנסוע כ-7 דקות עד ליציאה מהעיר ומנועו נדם. כרטיסנית האוטובוס חזרה לעיר לדאוג לאוטובוס חלופי. אחרי המתנה ארוכה היא חזרה עם שני טנדרים. התרמילים נקשרו על גג הטנדר. ישבנו צפופים ודחוסים. בחוץ ירד גשם (למרות שזו העונה היבשה) ולכן נהג הטנדר יצא וכיסה את הטנדר ביריעת ניילון.ללא ספק הנוף שליווה אותנו בדרך היה עוצר נשימה. ג`ונגל, צמחייה סבוכה וכפרים קטנים.
Muang Sing הינה עיר יותר קטנה. במקום בנק, וסניף של אונסק"ו, אך אין אפשרות לטלפון ואין אינטרנט קפה.במשרד של אונסק"ו מציעים טיולי יום או טיולים ליומיים . טיול ליום אחד עולה 20$ לאדם, שני אנשים 10$ ולקבוצה (3-8 אנשים) כ8$ לאדם. (בהשוואה ל- Luang Namtha הצוות פה פחות מאורגן). במשך היום אין במשרד אף אחד. מסתבר שאם רוצים להצטרף לסיור צריך למלא טופס עם השם ולשוב בשעה 16:00 לקבל מידע נוסף מהצוות שעובד במקום.
Muang Sing שונה גם בגלל העובדה שלא יכולתי לשבת בשקט. בכל פעם שהלכתי ברחוב או ישבתי באחת המסעדות לאכול ניגשו אליי נשים וילדות קטנות למכור צמידים, כובעים ועבודות יד. גם כאן מרבית הגסט האוסים נמצאים אחד ליד השני. (מחירו של חדר ממוצע 15,000 קיפ).
במרחק של שעה הליכה (אפשר לעלות גם על טנדר) מגיעים לגסט האוס בשם Adima. זהו גסט האוס מכובד ומרוחק והלינה בו יקרה יותר (30,000 קיפ או 45,000 קיפ- צלוי בסוג החדר). במקום מסעדה, אך המחירים גבוהים בהרבה מאשר בעיר עצמה. מטיילים רבים מגיעים לכאן גם אם אינם ישנים פה כדי להנות מטיולים בסביבה. אפשר למצוא במקום מפה של מסלולי טיול עם שמות הכפרים והקבוצות האתניות השונות כמו ה- yao וה- akha . ביחד עם הגר יצאתי לסיור בקרב בני ה-yao. ניתן לזהותם על פי הלבוש. הנשים לובשות שמלות וצעיף אדום תפור לאורך השמלה.
הוזמנו להכנס לאחד הבתים. סבתא ונכדה הציעו לנו כוס מים, אח"כ הורתה לו לחתוך לנו פלח אבטיח אבל לאחר שסיימנו לאכול הוציאה מחזייתה שטר בן 1000 קיפ, הצביעה על פלח האבטיח ואח"כ על השטר. הבנתי מה היא רוצה...שנשלם. במקום כסף שילמתי לה בסבון חדש.מיותר לציין שהתאכזבתי אך המשכנו בסיור. תושבי הסביבה מגדלים בגינות הירק שלהם כרוב, חצילים, אבטיחים, והרבה עצי בננה. הלכנו אחר המקומיים, אחרי ילדים שרכבו על באפלו וכולם דרשו כסף כדי שיסכימו להצטלם.
לפתע רצה לקראתי אישה והציעה שאקנה צמידים. כשהשבתי לשלילה שאלה: "מסאז`?" ובאותו הזמן עיסתה את כתפיי. "no" השבתי. "אופיום?" המשיכה ושאלה באופן טבעי ביותר. נאלמתי דום "no` no" אמרתי.
בדרך חזרה לעיר הלכנו לאט כי היה חם ושנית ניסינו לעצור טרמפ
חזרתי ל- Luang Namtha. ישבתי בטנדר וחיכינו לנוסעים נוספים. אישה לאית ניסתה למכור צמיד. הפעם החלטתי לנסות את שיטת המסחר. מוצר תמורת מוצר. הצעתי לה סבון שרכשתי בסין. היא לקחה את הסבון ובעזרת פנטומימה שאלה אותי אם אפשר להתרחץ איתו... כשהשבתי לאות חיוב, היא עברה לצד הטנדר מביטה בי מבט אחרון ונעלמה.נותרתי עם צמיד אחד ביד ועם המחשבה שאולי זה אחד המקומות היחידים בעולם שעוד ניתן לסחור מוצר תמורת מוצר אחר.
מ- Luang Namtha המשכתי ל- Vieng Phakha שנמצאת באמצע הדרך ל- Houayxai (עיירת הגבול בין לאוס לתאילנד) במחוז Bokeo. הנסיעה נמשכת 4 שעות. עלות 40,000 קיפ. נוסעים על דרך עפר מאוד יפה כשנוף ירוק מכל עבר. (הערה -צפו להרבה אבק. רצוי לחבוש כובש).כשהגענו Vieng Phakha היתה ריקה מתיירים. 3 גסט האוסים עמדו ריקים מאדם. כדאי לדעת שאין בהם מים זורמים והמקלחת נעשית עם דלי כשהמים נלקחים מהנהר העובר בכפר. הנהר זהו בעצם נחל שבו נוהגים תושבי המקום להתרחץ או לשטוף בגדים ואפילו מכוניות.
בעל הגסט האוס לקח אותי ואת הגר לסיור רגלי בסביבה העשירה בצמחיה טרופית. אשתו קטפה מגינת הירק בצל ירוק וחסה ובישלה ארוחת ערב. ילדיה כיבדו אותנו באבטיח קר. אחד המקומיים שמכר קפה לאי מתוק מתוק רץ לקנות אורז משום שאמרנו לו שנחזור לאכול במסעדה שלו.
ילדים בשוק מכרו ליצי ירוק והנשים מכרו אבטיח. ביום אחר הלכנו אחרי המקומיים בלי לדעת לאן וכולם ברכו אותנו לשלום. חלקם נסעו על טרקטור, חלקם הלכו ברגל וזכור לי שבשביל העפר עמדו 3 ילדים קטנים ונופפו לשלום. גם כשהפניתי את גבי אליהם הם המשיכו וקראו סבאדי, סבאדי ונופפו בידיהם הקטנות. פה כבר אף אחד לא ניסה למכור לי משהו. כאן ראיתי לאוס אחרת וזהו אחד המקומות שהכי אהבתי בלאוס.
מכאן המשכתי ל- Houayxai (שעתיים נסיעה בטנדר, 20,000 קיפ). הטנדר היה צפוף באנשים ובארגזים של אישה אחת ...עוד באותו היום עברנו את הגבול לתאילנד. כדאי לדעת כי בימים שבת, ראשון ובחגים משלמים מס של 2100 קיפ. חציית הגבול היתה מהירה וגילתה עושר. בתאילנד יש מכוניות ממוזגות, כבישים סלולים, הרבה אוכל, חשמל, בנקים מכשירי ATM וכו. העיר הראשונה נמצאת כשלוש שעות מהגבול. זוהי צ`אנג ראי Chang rai. הנסיעה עולה 45 באט ומשם המשכתי עוד 12 שעות באוטובוס ממוזג לבנגקוק.
ממדינה שקטה ושלווה, מדינה ענייה שמבחר האוכל בה קטן, עברתי למדינה מאוד תיירותית שיש בה הכל.
לתחילת הכתבה
